בלקו"ש חכ"ה – חנוכה, מביא השאלה בפירוש הא דאמרינן בנוסח ד"ועל הנסים" והדליקו נרות בחצרות קדשיך, דהא הדלקת הנרות היו בהיכל ולא בחצר, וא"כ מה המשמעות דבחצרות קדשיך.

ומביא בשם החת"ס דלשיטת הרמב"ם (הל' ביאת מקדש פ"ט ה"ז) "הדלקת הנרות כשרה בזרים ולפיכך אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקו" והיינו שאפשר להדליק את הנרות בחצר וא"כ כיון שההיכל הי' מלא גלולים לא הדליקו את המנורה בפנים אלא בעזרה.

ולפי"ז מבאר גם דכל ישראל ראו הנס שנעשה בפך השמן שהמנורה דלקה שמונה ימים, כיון שהי' בחוץ. אבל אילו הי' בפנים לא היו רואים א"ז.

וע"ז מקשה כמה שאלות. א) דפשטות הל' משמע דקודם פנו וטהרו כו' ואח"כ הדליקו, וא"כ למה לא הדליקו בהיכל. ב) אם הי' ההיכל מלא גלולים העזרה הי' ג"כ מלאה גלולים. ג) איך זה יבאר הל' חצרות ל' רבים והי' צ"ל חצר קדשיך דהיינו העזרה ומשו"ה מבאר שם דהדליקו נרות בחצרות קדשיך אין הכוונה נרות המנורה אלא נרות שהדליקו לכבוד השמחה, עיי"ש.

והנה מפשטות הענין משמע דהשאלה על החת"ס הנ"ל הוא רק ג' שאלות הנ"ל, אבל לולי זה הי' אפשר לפרש כהחת"ס. אבל לכאורה החת"ס מחדש חידוש גדול בשיטת הרמב"ם.

דהנה לכאורה פשטות הדברים הוא דהמנורה מקומה בפנים ההיכל ושם הוא מקום הדלקת הנרות – נוכח השולחן וכלשון הכתוב (אמור כג, ד) "יערוך אותו גו' לפני ה' תמיד". והרמב"ם פסק שהדלקה כשרה בזר וממילא נשאלת השאלה איך יכנס זר לפנים ההיכל וע"ז מתרץ הרמב"ם "אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ מותר לזר להדליקן" והיינו בפשטות שמעשה ההדלקה הוא בחוץ אבל מיד יביאו את המנורה לפנים, שזהו מקומו.

וכבר נתלבטו האחרונים בהבנת דברי הרמב"ם, דמהרמב"ם משמע דהנחה עושה מצוה, והיינו כמו בנר חנוכה אי הדלקה עושה מצוה אסור להדליקה בפנים ואח"כ להוציאו לפתח ביתו. כמו"כ במקדש אם הי' הדין דהדלקה עושה מצוה הי' אסור להדליקו בחוץ ולהכניסו בפנים.

וע"ז הקשו כמה אחרונים (נסמן בס' המפתח בסוף רמב"ם הוצאת פרנקל), דהא הרמב"ם פסק דבנ"ח הדלקה עושה מצוה, וברש"י (שבת כג) מבואר דהטעם של המ"ד הדלקה עושה מצוה הוא משום דהוי כנרות המקדש, דשם ג"כ הדלקה עושה מצוה.

ועוד הקשה המנ"ח דאי ננקוט דלהרמב"ם הנחה עושה מצוה בנרות המקדש, למה דוחה הדלקת הנרות את השבת כיון דהנחה עושה מצוה א"כ יכול להדליקו מקודם השבת ולהניחו בשבת, כיון דהנחה עושה מצוה. עיי"ש.

עכ"פ רואים שהרבה אחרונים נקטו בפשטות בשיטת הרמב"ם דודאי צריך המנורה להיות דלוק בפנים ורק שההדלקה יכול להיות בחוץ. והחת"ס חידש דלא כאחרונים הנ"ל דלא רק מעשה ההדלקה יכול להיות בחוץ להרמב"ם, אלא גם שישאר בחוץ ומשו"ה ראו כל ישראל איך שזה דלק ח' ימים.

וצ"ב דלכאורה מזה שהובא בלקו"ש שיטת החת"ס ולא הקשה רק ג' שאלות הנ"ל, לכאורה משמע דבפשטות אפשר למנקט כשיטת החת"ס הנ"ל בשיטת הרמב"ם או י"ל דלא נחית לזה כיון דלשאר האחרונים ג"כ קשה כנ"ל ולא הקשה רק מה שקשה גם לשיטת החת"ס, וצ"ב.

והנה בגוף דברי הרמב"ם "אם הטיב הכהן את הנרות והוציאן לחוץ", עמדו האחרונים על עוד כמה דיוקים א) למה צריך שהטבת הנרות יהי' בפנים. ב) מהו הלשון "הוציאן" לשון רבים, דלכאו' הי' צ"ל "הוציאו" ל' יחיד דקאי על המנורה.

ויש שביארו שהוציאו הנרות ולא גוף המנורה, אבל כבר הקשו עליהם דהא לשיטת הרמב"ם (תו"מ פ"ג הי"ב) הנרות היו מגוף המנורה מחובר להמנורה. ועי' במשאת משה (פסחים סע"ג) שביאר על יסוד דברי הגר"ח, דלשיטת הרמב"ם אין גוף ההדלקה המצוה אלא זה שיהא מודלק – וזהו יערוך אותו והיינו רק העריכה ולא ההדלקה וממילא פי' דהוציא את הפתילות לחוץ והדליקן ואח"כ הכניסן בפנים לתוך המנורה, ועיי"ש שנשאר בצ"ע דהא הל' "אם הטיב את הנרות והוציאן לחוץ" משמע דקאי על הנרות והא הנרות קבועים במנורה.

ולכאורה הי' אפשר לפרש הרמב"ם (וכמדומה שזה פירוש נפוץ, ואיני זוכר מקורו) שאפשר לפרש דברי הרמב"ם שהפי' הוא שעשה פתילות במנורה כ"כ גדולות עד שהוציאן חוץ מההיכל לתוך העזרה והזר עמד בחוץ והדליקו, וזהו דיוק ל' הרמב"ם "אם היטיב את הנרות בהיכל והוציאן לחוץ" והיינו שזה גופא היתה ההטבה – והיינו גם תקון הפתילות – שהוציאן לחוץ, שהפתילה הי' כ"כ ארוך עד שהוציאו בחוץ, ולפ"ז מדוייק הל' "והוציאן" ל' רבים, דקאי על כל הפתילות שבתוך הנרות. ועפ"ז אין הוכחה מהרמב"ם דבנרות המקדש הנחה עושה מצוה, דבמקדש ג"כ ההדלקה עושה מצוה ורק דהדליקן זר בחוץ למנורה שנמצא בפנים ע"י פתילה ארוכה כנ"ל.

אבל פשוט שזהו לא כשיטת החת"ס הנ"ל הובא בפשטות בלקו"ש הנ"ל (ורק משום שאלות צדדיות לא קיבל פי' החת"ס הנ"ל).

מובא במנהגי בית הרב שמדליקים בשמן זית והשמש בנר של שעוה. (וכן הוא במנהגי מהרי"ל הל' חנוכה ג' "היה תוחב השמש למעלה מכל הנרות, והוא היה משעווה [לפי שינויי נוסחאות]).

ומבאר כ"ק אדמו"ר הע' 3 דבשו"ע מובא דנר שעוה הוא שני לשמן זית, והא דאין עושים משמן זית: א- משום שאין נוח לטלטל שמן ופתילה, ב- לעשות היכר נוסף בין השמש לנרות חנוכה. ע"כ. (טעם ב' מובא גם בבא"ח וישב פ' י"ג).

ומשמע שראוי שיהיה נר מעולה גם לנר השמש (אלא שיש לעשות היכר בינו לנר חנוכה). ונראה ש(אע"פ שמשתמשים לאורו, וא' מהטעמים דמדליקים בשמש הוא כדי שישמשו באורה ולא בנר חנוכה, וא' מהטעמים הוא כדי שלא יכשלו בהדלקת נר מנר ע"י קיסם, מ"מ ראוי שיהיה נר מעולה ו)זה מתאים לפי המבואר בבאר היטב סי' תרע"ג סק"ז דאסור להשתמש עם נר השמש תשמיש מגונה.

והוא מתאים עם המבואר בלקו"ש ח"י ע' 315 דיש טעמים נוספים להדלקת השמש וא' מהם הוא: "דוגמת הכהן המדליק הנרות (שעפ"ז מבוארת התמיה שהשמש מקומו למעלה מן הנרות וארז"ל הסימן: שרפים עומדים ממעל לו). ועוד." ולפי טעם זה מובן שצריך להיות הנר מעולה.

בגליון תשסד הק' הת' א. הכהן ה. שי' בפירש"י עה"פ "ויבא לבן באהל יעקב ובאהל לאה ובאהל שתי האמהות ולא מצא ויצא מאהל לאה ויבא באהל רחל". שפירש"י דאהל יעקב הוא אהל רחל שהי' תדיר אצלה, ואח"כ מפרש למה כתוב שוב "אהל רחל", דזהו משום שכשיצא מאהל לאה חזר לאהל רחל קודם שחפש באהל האמהות והוא מפני שהי' מכיר בה שהיא משמשנית, ולהן חיפש באהל שלה פעמיים.

דלכאו' מוכח מכאן דדעת רש"י הוא שלא הי' להאיש אהל מיוחד, ורק שהי' אהל אחד לשניהם.

ולכאו' הוא בסתירה למש"כ בפ' לך עה"פ "ויט אהלה" (יח, ב), דכ' שם "בתחלה נטע את אהל אשתו, ואחר כך את שלו", דלכאו' מכאן מוכח להיפך, דמהנהג היה להיות לאיש אהל מיוחד ולאשתו אהל מיוחד. ומפ' שם הרבי דהאהל המיוחד להאשה הוא האהל שעושה שם מלאכתה, אבל בנוגע להאהל דירה אין לה אהל מיוחד.

ולפ"ז מק' הת' הנ"ל דלמה דחק רש"י לפרש שלבן חפש באותו האהל ב' פעמים, הי' יכול לפרש בפשיטות שכאן מדובר אודות ב' אהלים נפרדים, שא' מהם נק' ע"ש יעקב ששם דר עמה, וא' מהם נק' ע"ש רחל ששם עשה מלאכתה. ודוחק לומר דא"כ הי' צריך להיות ללאה ולהשפחות ג"כ אהלים מיוחדים למלאכתן, דהרי אפשר לחלק בפשיטות, דהרי עם רחל היתה עיקר דירתו והיא צריכה מקום מיוחדת למלאכתה משא"כ שאר השפחות. ונשאר בצ"ע.

ואולי אפשר לת' בזה, דהנה יסודו של הת' הנ"ל הוא מ"ויט אהלה" המדובר באברהם ושרה, דכשם שלשרה היתה אהל מיוחדת כך הי' צ"ל בנוגע לרחל, אבל באמת יש לחלק ביניהם, דאפ"ל דאברהם (וכן שאר אנשים) הי' מצוי באוהלו למשך זמן באמצע היום, ומשו"ז הי' צריך להיות לשרה אהל מיוחד לעשות שם מלאכתה (ואולי משום שרוצה "הצנעה" שלה), משא"כ יעקב שהי' באותו הזמן עסוק עם הצאן כל היום כולו, ואפי' כשבא בלילה לישן לא הי' ישן בכל לילה באהלה של רחל (שלפעמים הי' באהל לאה או אהל השפחות), אפ"ל דלא הי' צריך להיות לרחל אהל מיוחדת למלאכתה (וזה שכותב רש"י "שהי' תדיר אצלה" אואפ"ל דהכוונה בזה הוא או שהי' יותר תדיר בה משאר נשיו או שלפעמים כשרצה לנוח קצת או לאכול הי' בא בתוך אהלה של רחל).

בנוגע למה ששאל הת' נ.ב. שי' בגליון הקודם (ע' 21) על מה שכתבתי בגליון ו, יש לבאר דהנה, הרמב"ם בהל' אישות פ"ג הי"ט כותב וז"ל : ואע"פ שיש רשות לאב לקדש את בתו כשהיא קטנה וכשהיא נערה לכל מי שירצה, אין ראוי לעשות כן, אלא מצות חכמים שלא יקדש אדם את בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה, עכ"ל.

ובאור יקרות (קידושין נא, ב) הקשה על דברים אלו דהרי מצינו בזה הגמ' (קידושין מא, א) בענין מקדש בתו כשהיא קטנה ונקטה הגמ' שם בלשון אסור וכדברי הגמ' שם דאמר רב יהודה אמר רב ואיתימא רבי אליעזר, אסור לאדם לקדש את בתו כשהיא קטנה וכו', וא"כ מדוע הרמב"ם כשמביא דברים אלו להלכה נוקט בלשון פושרת המשתמעת בשתי פנים "דאין ראוי לעשות כן"? ומתרץ שם באור יקרות דהרמב"ם לא למד כלל את דבריו דלעיל מדף מא, א, אלא מדף נא, ב דכתבו הגמ' שם וז"ל: ת"ש המקדש את בתו סתם, אין הבוגרות בכלל, הא קטנות בכלל . . מי לא עסקינן דאמרי לי', קידושי לדידך, אפ"ה לא שביק איניש מצוה דרמיא עליה ועביד מצוה דלא רמיא עליה וכו'. ומגמ' זה מסביר האור יקרות, למד הרמב"ם דישנה מצוה בקידושי האב את בתו הקטנה, ומש"כ בגמ' הנ"ל דאסור לאדם לקדש את בתו הקטנה ה"ז נאמר בגדר "עצה טובה" דתקני' רבנן, דעדיף הוא שלא לקדש קטנה מכיון דאינה ראוי' לכך. ע"כ.

ועפכ"ז י"ל בפשטות דהרמב"ם ס"ל שגם האיסור דלקדש אשה עד שיראנה הוא לא בגדר איסור אלא בגדר דתיקני' רבנן, דהרמב"ם כותב בהמשך הלכה הנ"ל "וכן האיש אין ראוי לקדש קטנה, ולא יקדש אשה עד שיראנה ותהי' כשרה בעיניו שמא לא תמצא חן בעיניו ונמצא מגרשה או שוכב עמה והוא שונאה".

והיינו ע"פ ההסברה הנ"ל מובן דגם שאר המקרים המובאים באותו הלכה למד הרמב"ם דאין הם דברים בגדר איסור, אלא דברים דתיקנו רבנן בגדר "עצה טובה" דעדיף שלא לעשותם. וכן משמע מהא דנפסק להלכה בטושו"ע (אבהע"ז סי' לה סעי' א) בנוגע להא וז"ל: האיש יכול לעשות שליח לקדש לו אשה בין אשה סתם בין אשה פלונית ויאמר לה השליח "הרי את מקודשת לפלוני". אבל אם אפשר לו לקדשה בעצמה אסור לו לקדשה ע"י שליח אא"כ מכירה שמא אח"כ ימצא דבר מגונה ותתגנה עליו, מ"מ אע"פ שמכירה מצוה שיקדשנה בעצמו אם אפשר, עכ"ל.

ועי' בבית יוסף על אתר דכתב וז"ל: ומ"מ ה"ל למכתב דאע"פ שמכירה, מצוה בו יותר מבשלוחו, כדאמרינן בגמ'. ודיקדק רבינו לכתוב אם אפשר לו לקדשה בעצמו, לומר דאם א"א כגון שהוא במקום רחוק ממנו וא"א לו לילך למקומה לראותה, או שהיא כבודה בת מלך פנימה ואין אדם יכול לראותה, לא יניח מלקדש בשביל זה. דלא אומר אסור אלא היכא דאפשר וכו'.

משמע מפורש מהב"י שאין שום איסור לאדם לקדש אשה עד שיראנה אם היא נמצאת בריחוק מקום והיא לא יכולה להגיע אצלו או האשה היא כבודה בת מלך פנימה שמחמת צניעותה.

ועפ"ז שאין שום איסור אלא "מצות חכמים" או בגדר "עצה טובה", מובן היטב מה שכתבתי שכל התקנה דרבנן נאמרה לאנשים כערכינו שאינם רואים בענין הנישואין המטרה ותכלית שבו אלא כענין בפ"ע שלכן יש חשש "שמא יראה בה דבר מגונה". משא"כ באברהם אבינו שהי' מרכבה לאלוקות שכל אבריו היו קדושים הוא ראה בענין הנישואין את התכלית והפנימיות שבו – והיא מצות פרי' ורבי', ולכן אין מקום לחשש של שמא יראה דבר מגונה וכו'.

ומה דכתב כ"ק אדמו"ר בלקו"ש ח"ה פ' לך א ע' 60 וז"ל: וכידוע וואס ווערט געבראכט בשם הבעש"ט אז אברהם אבינו זייענדיק א מרכבה צום אויבערשטען, דערפאר האט ער ביז דאן ניט געוואוסט אז שרה איז א יפת תואר טראץ דעם וואס ער האט איר אויך פריער געזען. ובהע' 29 "שהרי אסור לקדש אשה עד שיראנה (קידושין מא, א) ועפ"ז מתורצת קושיית המהרש"א בחדא"ג לב, ב שם" עכ"ל.

י"ל שרבינו קאי לפי פשטות הגמ' שיש שם איסור לקדש האשה עד שיראנה ולכן מוכרחים לומר שאברהם ראה את שרה לפני הנישואין ולא למד כהרמב"ם (ע"פ אור יקרות) והב"י הנ"ל.