ר"מ בישיבת אור אלחנן חב"ד, ל.א. קאליפוריא
בלקו"ש חכ"ו בפרשתינו ע' 160 מבאר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו הא דבזה"ז הוה גר גמור אף שאין עתה קרבן, ולכאורה יש להעיר בזה דמבואר בלקו"ש חל"ג שיחה לחג השבועות ע' 26 דשונה הגרות דמ"ת להגרות דזמה"ז , דבזמן מ"ת לא הי' חלות גרות ע"י מילה טבילה והרצאת קרבן כי לא הי' עדיין קבלת המצות שהוא הגרות עצמה, והגם דהיו צריכים למילה טבילה וקרבן, מ"מ היו כמו תנאי גרות אבל לא פעלו החלות גרות ולכן הטבילה הי' יכול להיות בשבת כי הטבילה לא הי' עליו גדר "משפט", ולא הי' "תיקוני גברא", משא"כ בזמן הזה דיש כבר קבלת המצות וכלשון הרמב"ם בפי"ג מאיסו"ב כשירצה לביכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ולקבל עליו עול תורה, אז המילה וטבילה הם המעשה גרות שעל ידם יש חלות גרות, עיי"ש בארוכה.
ולפי זה י"ל דילפינן מ"ככם כגר" שהשלשה דברים [מילה טבילה וקרבן] מהווים "כניסה" לברית ושלכן בעינן גם בזה"ז להמעשה גרות דמילה וטבילה, והיינו אף שבאמת במ"ת לא היו חלק מהמעשה גרות [שהי' רק בשעת מ"ת], מ"מ חשיבי "מכניסין" דברים שעל ידם נכנסין לברית.
ולהעיר מהלשון בהשיחה בחל"ג [ע' 29], שהם היו "תנאי גרות", והיו "צריכים" להם, ואח"כ [בע' 30 בסוס"ג] אומר רק שע"י הטבילה לא היתה חלות הגרות ולכן לא הוה בגדר תיקון גברא ו"משפט", ולכאורה הול"ל בלשון יותר אלימתא דלא הוה בכלל מעשה גרות, רק "תנאי" כנ"ל, אלא דלפי הנ"ל יובן דאף שבעצם היו רק "צריכים" לזה והיו "תנאי", מ"מ ילפינן מככם כגר שחשיבי בגדר "כניסה" [וע"ד מעשה גרות] שלכן בזה"ז דהם מעשה גרות ממש ילפינן ממה שהי' במ"ת.
ולפי זה יובן ג"כ למה בעינן ילפותות להג' דברים שהיו במ"ת, כי כונת הגמ' הוא לא רק ללמד שהיו בשביל מ"ת - גרות [דמאן יימר לן שהמילה במצרים הי' קשור למ"ת וע"ד המבואר בלקו"ש חכ"ח בשיחה לערב חה"ש ע' 17 דתמיד הנעשה בסיני חשיב כמו אחרי מ"ת שיכולין ללמוד הימנו להתמידין הנקרבין, וזה גופא מגלה לן הקרא ד"עולת תמיד העשוי' בהר סיני], אלא דחשיבי "מכניסין" כנ"ל.
[ולהעיר מהמחלוקת הראשונים בא' שמל לשם מצוה ולא לשם גרות אי מהני לגרותו (יבמות מו ע"ב בפי' דברי הגמ' "מי לא טבל לקריו" עיי"ש ברש"י ותוס' וראשונים, וברמב"ם פי"ג מאיסו"ב ה"ט)].
והשתא י"ל דילפינן מ"לדורותיכם" שהיכא דאין ביהמ"ק אמרינן דהקרבן אז נחשב רק כמו תנאי ואינו חשיב דבר הכונס לגרות [וראה בהערה 8 לפי הצפע"נ דהילפותא מגלה לן בשעת הכית ג"כ] ולכן עתה כשעושים הדברים בגדר מעשה גרות לא צריכים בכלל קרבן.
ולפי זה י"ל החילוק בין מי שאי אפשר למולו דנפסק ביו"ד סי' רסח דיכול להתגייר בלי מילה כיון דלא שייך אצלו מילה, לקרבן דלא שייך בזמן הזה, דלגבי קרבן בעינן ילפותא משא"כ במילה, דהילפותא בקרבן הוא שבכלל דחשיב רק בגדר תנאי, משא"כ במילה מכיון דרואים דבשעת מ"ת נכנסו הנשים לברית ונעשו גרים בלי מילה, עד"ז מי שאי אפשר למולו יכול להתגייר [עיין תוס' יבמות מו ע"ב], וא"צ ילפותא מיוחדת כמו קרבן דלא נחשב כ"מכניס".
ובהאי ענינא דמילה וטבילה הם מעשה גרות, יש להעיר שאולי הוא ע"ד הכניסה דנפש אלקית כמבואר בסוס"ד במהדו"ת בשו"ע אדה"ז דתחילת הכניסה הוא במילה, והגמר בברמ"צ, ומובן דאין זה סותר מהמובא בהשיחה מהרדב"ז וגהש"ס [ע' 164 ובהערה 36] דהמילה הוא הסרת הטומאה והטבילה הוא הכניסה לקדושה, דאף הסרת הטומאה לכניסה יחשב, וע"ד מהמבואר בהשיחה גופא החילוק בין מילה וטבילה לקרבן שאף שקרבן הוא רק מסיר דבר המונע מ"מ בשלשה דברים "נכנסו" ישראל לברית, אלא דיש לחלק, דבישראל גמור הרי בשעת מילתו עומד הנה"א לגמור כניסתו בהגיעו לשנת יג, משא"כ בגר הרי אף אי מל לשם גרות יכול להיות שלעולם לא יטבול להשלים גרותו ותלוי בדעתו.
וע"ד הדרוש י"ל דהג' לשונות בהרמב"ם "ליכנס לברית ולהסתופף תחת כנפי השכינה ולקבל עליו עול תורה" הם מכוונים כנגד מילה [ליכנס לברית] טבילה [להסתופף תחת כנפי השכינה, שענין להסתופף הוא ע"ד הטבילה במי הדעת, וקרבן [לקבל עליו עול תורה - עיין לקו"ש חל"ד ע' 210 הערה 38], וגם י"ל שהוא כנגד אברהם [ענינו מילה] יצחק [ענינו תפילה] ויעקב [ענינו תורה].
תות"ל - 770
בלקו"ש ח"ה ע' 287 סעיף יו"ד איתא: עפ"י הנ"ל [פירוש רש"י שחצרמות בן יקטן על שם מקומו נקרא – המעתיק] וועט ווערן פארענטפערט א רש"י אין די פריערדיקע סדרה. אויף כוש און אשור זאגט רש"י "עדיין לא היו וכתב המקרא על שם העתיד", פרעגט דער מהרש"א פארוואס זאגט עס ניט רש"י אויך אויף חוילה – וואס דאס שטייט מיט א פסוק פריער, פאר כוש און אשור – ובפרט נאך, אז אין מדרש זאגט ער עס טאקע אויך אויף חולה?
וע"פ הנ"ל יתורץ: וויבאלד אז מיר געפינען ביי איין זון פון יקטן'ען – חצרמות – אז זיין נאמען איז געווען ניט דאס וואס יקטן האט אים געגעבן נאר על שם מקומו, קען דאך זיין אז די זעלבע זאך איז אויך בנוגע חוילה (בנו של יקטן), אז ס'איז ניט א נאמען וואס יקטן האט אים געגעבן נאר על שם מקומו. במילא, קען דאך זיין אז דאס וואס דער ארט האט געהייסן חולה – איז עס פון ששת ימי בראשית אן, און בשעת בנו של יקטן האט זיך דארט באזעצט, האט מען אים גערופן על שם מקומו. איז דאך ניטא קיין הכרח אז דאס איז על שם העתיד. משא"כ בנוגע כוש ואשור, איז וויבאלד אז מען געפינט ניט ביי קיינעם פון זייערע ברידער אז על שם מקומם נקראו, און פשוטו של מקרא איז אז דאס איז א נאמען וואס זייערע עלטערן האבן זיי געגעבן, דעריבער איז פון זיי מוכרח אז כתב המקרא על שם העתיד. עכלה"ק.
יש להקדים ב' הקדמות בקצרה עכ"פ:
א) מה שאומרים ש(בתורה) דבר "נקרא על שם העתיד", י"ל בא' מב' אופנים:
(א) גם כש"כותבין" סיפור ומזכירין את השם של המקום שקורין לו עכשיו, אבל בזמן שקרה הסיפור לא נקרא ככה – יכולים לומר ש"נקרא על שם העתיד", או
(ב) רק אם בזמן שנכתב עדיין לא נקרא ככה יכולים לומר ש"נקרא על שם העתיד".
– על כל פנים מה שנוגע לפשוטו של מקרא, יש להביא מ"ש רש"י על הפסוק (שמות ג, א) "אל הר האלקים" – "על שם העתיד", מוכח, דלפי פשוטו של מקרא, אם לא נקרא כן שמו בשעת שקרה הסיפור – אף שנקרא כן בשעת הכתיבה[1] – יכולים לומר ש"נקרא על שם העתיד".
ב) האם שייך שיהי' שם לאיזה דבר מבלי שיקרא לו אדם (הראשון) שמו, או רק אם נקרא[2] שמו כן יהי'[3].
ועם הקדמה זו יש לבאר מ"ש בשיחה הנ"ל. דיש לעיין בגופו של דבר:
א) הראי' שחוילה נקרא על שם מקומו הוא מחצרמות. ובודאי בנוגע לחצרמות עצמו נקרא המקום "חצרמות" על שם אנשים שהיו שם ולא מששת ימי בראשית (וכמבואר בהשיחה בארוכה). וא"כ, דיו בזה שנאמר שגם חוילה נקרא על שם מקומו – על שם אנשים שהיו שם, אבל מ"מ הוא ע"ש העתיד.
ב) יש סברה גדולה לומר (שלא נקרא כן מששת ימי בראשית כ"א) שנקרא חוילה ע"ש אדם אחר – והיינו חוילה בן כוש[4] שהי' ג' דורות קודם לחוילה בן יקטן. שחוילה בן כוש הוא דור שלישי מנח (חם, כוש וחוילה) וחוילה בן יקטן הוא דור ו' לנח (שם, ארפכשד, שלח, עבר, יקטן וחוילה). ואדרבה – לפ"ז (אם נאמר ש"ארץ החוילה" נקרא על שם חוילה בן כוש), יוצא שכוש ואשור היו הדור הראשון לאחר המבול, ואילו חוילה הוא דור שני לאחר המבול, והדרא קושייתו של המהרש"א לדוכתין: דגם בחוילה הו"ל לרש"י לפרש שנקרא כך על שם העתיד.
ולולא דמסתפינא, הייתי אומר שכן הוא לפי האמת, כדפי' בתיב"ע על חוילה[5] (בן כוש) "ושום אפרכיתהום (שם מדינותיהן. פי' יונתן) . . הינדקי" – וידוע ששם יש זהב ואבנים טובות. וזהו באמת מה שכתוב כאן (ב, יב) "וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדלח[6] ואבן השהם".
ג) לפי התירוץ שמובא בשיחה הנ"ל יוצא, שהבן חמש ילמד "במה מצינו" מחצרמות שנקרא כן על שם מקומו – וה"ה בנוגע חוילה. אבל, עדיין לא למד הבן חמש בתחילת פ' בראשית דבסוף פ' נח יהי' מי שייקרא חצרמות – על שם מקומו. ולכן יש לומר שגם אחיו נקרא ע"ש מקומו –חוילה). ולכן לא קשה מה שנקרא מקום "ארץ החוילה" דמעולם הי' שמו כן. ולכאורה הי' חלק יותר (גלייכער) שנאמר שכולם נקרא ע"ש העתיד?
ד) אפילו אם נדחק לומר דכשם שחצרמות נקרא ע"ש מקומו – כך קרה לחוילה. ולהסיר הקושיא "למה לא פרש"י שחוילה נקרא ע"ש העתיד" נאמר שחוילה הי' שמו מקודם – וכמ"ש בהשיחה "קען דאך זיין אז דאס וואס דער ארט האט געהייסן חוילה – איז עס פון ששת ימי בראשית אן" –
מי יקרא שמו חוילה? אפילו אם נקרא חוילה ע"י אדה"ר (ע"ד ארץ אשר גזר אדה"ר לשבת (וקרא גם שמות להארצות) – מ"מ הוא על העתיד, מכיון דנקרא חוילה בתיאור הנהרות ולא קרא האדם שמות עד לאח"ז.
ה) א"כ (שנקרא "ארץ החוילה" מששת ימי בראשית, וחוילה (בן יקטן) נקרא על שם מקומו) – מנ"ל לחלק דדוקא חוילה בן יקטן נקרא כן על מקומו ולא חוילה בן כוש? ואם נאמר שאכן הוא (שגם חוילה בן כוש נקרא על שם מקומו) – מנ"ל לחלק בין אח ואב, לומר שדוקא חוילה (בן יקטן) נקרא ע"ש מקומו כמו אחיו חצרמות וכן הי', אבל כוש לא נקרא ע"ש מקומו כמו חוילה בנו.
ולכאו' היינו יכולים לתרץ (רש"י) דכיון שכתוב "ארץ החוילה אשר שם הזהב" – יכול להיות שנקרא חוילה ע"ש הזהב, והסיבה להיותו נקרא "חוילה" – זהב – כבר הי'. משא"כ הר האלקים שהסיבה עדיין לא היתה (דסנה לחוד והר סיני לחוד).
ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.
[1]) ויש לדחות ע"פ פירוש רש"י עה"פ (שמות כד, ד) "ויכתוב משה" – "מבראשית ועד מתן תורה כו'", א"כ, יכולים לומר שהפסוק "אל הר האלקים" נכתב ג"כ לפני הגילוי דמתן תורה (ש"ויכתוב משה" הי' בד' בסיון (ראה פרש"י על פסוק א' ופסוק ד'), ומתן תורה הי' בו' (או ז') בסיון) [ולכן לא נקרא "הר האלקים" כשנכתב הפסוק שבפ' שמות]. אבל, א"כ הפסוקים של הד' נהרות לא נכתבה עד לפני מ"ת, וכוש ואשור כבר היו וק"ל.
[2]) ולהעיר שדוקא בפסוקי ד' נהרות רש"י מחפש למה נקרא כ"א שמו. (ומגופו) – פישון – פשו פרשיו, מגדל פשתן. גיחון – המייתו גדולה ע"ד מנגח והולך. חדקל – מימיו חדין וקלין.
[3]) בנוגע חי – נאמר (ב, כ) "ויקרא האדם שמות לכל הבהמה ולעוף השמים ולכל חית השדה". ופרש"י בפסוק לפנ"ז "הוא שמו – לעולם". בנוגע לברואי הים ורמש האדמה צומח ודומם – לא נאמר כן. אבל לכאורה ע"פ פשש"מ לא הי' שם לדבר מסויים עד שנקרא לו ככה – ראה להלן בפנים קושיא ד'.
[4]) ופשוט שאין להקשות לפ"ז למה נקרא שם האחד גו' הסובב ארץ החוילה (הנקרא על בן כוש) ושם השני סובב ארץ כוש – דלפועל כשמתפרד לד' ראשים – האחד הוא בגבול שנתיישב הבן וק"ל.
[5]) ולהעיר, דבחוילה בן כוש פי' "חוילה" יקטן פי' "חוילא" וצ"ע אם הוא טעות הדפוס.
[6]) ולהעיר דכאן לא פירש רש"י מהו "בדולח", כ"א בפ' בהעלותך (יא, ז) כתב שהוא "קריסט"ל" (ואולי מפני דכאן אינו נוגע כ"כ, משא"כ התם שהפסוק משבח המן שהי' "כעין הבדולח", צריכים לידע שהי' לבן.
Download PDF