1) וזה יתאים למה שהעמיס הרב מ. מ. כ. ז"ל בכוונת הרוגוצ'ובי בהתשובה שם שהראה מקום למכות י' ע"ב ופי' הנ"ל דכיוון להלשון "מי שנתחייב" בהשוואה ל"נתחייב מיתה" בהגמ' שם שמשמע שהב"ד מחייבים אותו בגלות כמו שמחייבים אותו במיתה.

2) אלא שאפשר לפרש דאין שייכות להנ"ל, והטעם של הסובר דאינו נ"כ גם כשעשה תשובה הוא משום "דאין קטגור נעשה סנגור" (כמבואר בתי' ב' דתוס' יבמות ז' ב' וכפי שכתבו הע"ת והבגדי ישע מובא במשנ"ב כאן) דאין היד שהרג אדם יכול להיות סנגור בנשיאת כפים. אבל אדמה"ז דלא הביא ענין זה (וראה גם מהרש"ם ח"ה סי' ל' מה שהעיר בטעם ד"אין קטגור") וכ' "ואפי' עשה תשובה, שהרי נאמר גם כי תרבו תפילה אינני שומע" והשמיט הענין דאין קטגור יש לפרש דקשור עם עצם הענין דהריגה ד"כשידיכם דמים מלאו" נמשך הענין החטא ולכן גם כי תרבו תילה אינני שומע. וראה גם בהא"ר ס"ד וגם מה שמביא מהרדב"ז הטעם "דדמו ודם זרעותיו תלוין בו".

3) ועוד יש להעיר במה דביאר הצפע"נ הא דעיקר הענין בהריגה הוא המתפעל ולכן חייב במצמצם (משא"כ בשאר נזיקין), יש להוסיף שבזה יומתק עוד שיטת שמאי דיש שלד"ע בהריגה ונלמד מ"חרב בני עמון" (וגם לאוקימתא ד"דינא זוטא" ולפי השיטות דבשאר איסורים אין פטור מדי"ש, ראה שקו"ט חו"מ סי' ל"ב): דכיון דעיקר העבירה הוא המתפעל (ולא הפועל או הפעולה) מתייחס העבירה אליו בזה.

4) לכאו' מיוסד אהא דאין גולה מי שהכה ברשות, אב המכה בנו כו'?

5) והיפך מהסדר דהמרדכי שהביא טעם הא' הא דאיכוין למצוה וטעם דדילמא לא כלו חדשיו כטעם הב' ואדמה"ז היפך. ואפשר דאדמה"ז הביא טעם דילא לא כלו חדשיו קודם, משום דלפי טעם זה לא היה כלל רציחה ולאח"ז כ' שגם אם היה רציחה הרי כיון למצוה. וישל"ע בזה ובכללי אדמה"ז בעניינים אלו.

בלקוטי שיחות חלק לב (ע' 145-6): "והנה ביאור הנ"ל בדברי אדה"ז, שכוונתו (בריש הל' סוכה) להגדיר מהותה של סוכה (ולא לבאר טעמי המצוה או כוונתה) מוכח ג"כ מהמשך לשונו בסעיף זה. שלאחרי שהביא דברי הטור והשו"ע "בסוכות תשבו . . בסוכות הושבתי . . הם היו ענני כבודו שהקיפם בהם לצל . . ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות העשויות לצל כו'", ממשיך (בדברי המג"א, מהב"ח) "וכן צריך כל אדם לכוין בישיבתו בסוכה שיושב בה כדי לקיים מצות הקב"ה שצונו לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים".

"דצע"ק לשונו "וכן צריך כל אדם לכוין כו'", דלכאורה הול"ל "וצריך כל אדם לכוין כו'" (שהרי לא הזכיר לפנ"ז איזו כוונה שצריך האדם לכוין).

"ע"פ דברי האחרונים הנ"ל (מ"א) שלדעת המחבר צריכים לכוין שמצוות סוכה היא זכר לנס ד"בסוכות הושבתי את בנ"י", שהקיפם בענני כבוד כו', לכאורה יש לומר שזוהי כוונת אדה"ז, שבתחילה הביא דברי ה(טור ו)שו"ע שהסוכות הם זכר לענני כבוד [ובפרט, אשר (א) אדה"ז מעתיק גם התיבות "למען ידעו דורותיכם" [ראה לעיל ריש סעיף ב והערה 18], (ב) מעתיק המשך לשון הטור "ודוגמא לזה צונו לעשות סוכות . . כדי שנזכור נפלאותיו ונוראותיו", והיינו, שהאדם צריך לכוון זה בעת ישיבתו בסוכה]. ואח"כ מוסיף, "וכן צריך כל אדם לכוין בישיבתו בסוכה [עוד כוונה, דהיינו] שיושב בה כדי לקיים מצות הקב"ה.. זכר ליציאת מצרים".

"אבל דוחק לתרץ כן לשון אדה"ז, שלשונו היא לשון ברורה, ואם כוונתו היתה שהאדם צריך לכוין בעת ישיבתו בסוכה (או בעת עשיית הסוכה) שהיא זכר לענני כבוד, הול"ל כן בפירוש [וע"ד לשון הפמ"ג (בא"א, וכן המשב"ז) "ראוי שיכוין לשתיהם")".

ובהערה 44 שם כתב: ודוחק לומר שכוונת "וכן צריך . . לכוין" היא כמו "ובאופן זה" ("וכך"), והיינו שבתחילה מבאר אדה"ז תוכן מצות סוכה ושרשה, ואח"כ ממשיך "וכן [-בתוכן זה] צריך כל אדם לכוין כו" - שהרי בתחילת דבריו לא הזכיר כלל שסוכה היא זכר ליצי"מ, אלא רק ע"ד הנס דבסוכות הושבתי וראה לעיל סעיף א שהם דברים שונים." עכ"ל.

והנה בסידור 'תהלת ה' (ע' 326) בהלכות סוכה [לפני "סדר הושענות"] ס"א נאמר" "ולכן צריך כל אדם לכוין" וכו', (ולא "וכן") לפי"ז בפשטות י"ל שהכוונה היא, דמפני ש"בסוכות תשבו שבעת ימים למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים הם היו ענני כבודו . . ולכן צריך כל אדם לכוין בישיבתו בסוכה שיושב בה כדי לקיים מצות הקב"ה שצונו לישב בסוכה זכר ליציאת מצרים".

והעירני הת' יעקב זכרי' קלויזנר שי' דבשו"ע רבנו הזקן שהוהדר מחדש בהוצאת "עוז והדר" - ירושלים תשנ"ג אכן כתוב "ולכן" (ולא "וכן") ושבשו"ע רבינו דפוס יוזעפאף תרל"ה ג"כ נאמר "ולכן".

והנה הרב יהושע מונדשיין שי' בדק עבורנו בספרייתו בדפוסים הראשונים של שו"ע רבנו, קאפוסט תקע"ו, תקצ"א; וארשא ת"ר; זיטאמיר תר"ז-ח וכו'; שטעטין תרכ"ב וכו' ובכולם נאמר "ולכן" ות"ח לו.

רק בדפוס ווילנא תרס"ה נאמר "וכן", והדפוסים שלנו הרי הם צילום מהוצאת ווילנא, ולפי"ז לכאו' ה"וכן" הוא טעות הדפוס החל מהוצאת ווילנא הנ"ל, וא"כ צע"ג לכאו' מ"ש בלקו"ש, ומצוה ליישב.

בלקו"ש ח"ל פרשת נח שיחה ב, הביא מש"כ הנצי"ב בהעמק שאלה די"א דהא דאמרי' (יבמות סב, ב) "נשא אדם אשה בילדותו ישא אשה בזקנותו, היו לו בנים בילדותו יהי' לו בנים בזקנותו", הוא מחשש שמא לא יתקיימו בניו הראשונים, ונמצא שלא קיים מצות פו"ר, היינו דיש כאן חשש ביטול מ"ע דאורייתא. ובלקו"ש שם הק' ע"ז דלא מצינו שיחמירו בזה וכו' עיי"ש.

וילה"ע מדברי הנמו"י ביבמות שם (דף יט רע"ב מדפי הרי"ף) "דההיא מדרבנן דאילו מדאורייתא כל שקיים מצות פריה ורביה נפטר" (הובא בחלקת מחוקק אהע"ז סי"א סק"י, ובב"י שם שכ"כ הרי"ף והרא"ש - שו"ר בהעמק שאלה שם דאכן אי"ז דעת הרי"ף והרמב"ם, ורק השאילתות, עי"ש).

בלקו"ש חכ"ט בשיחה לחג הסוכות מביא כ"ק אדמו"ר את דעת הרוגוצ'ובי שאכילה ושתיה בסוכה הם חלק ממצות סוכה משא"כ שינה בסוכה "לא הוה קיום מצוה, רק שאסור לישן חוץ לסוכה".

אח"כ מביא את שיטת אדה"ז (מיוסד על הרמ"א) ששינה בסוכה מהווה חלק ממצוות ישיבה בסוכה, וכמ"ש בשולחנו "כיצד מצות ישיבה בסוכה שיהי' אוכל ושותה וישן ויטייל ודר בסוכה".

וצריך להבין סברות מחלוקתם. ובפרט דעת הצ"פ דלכאו' באם מחוייבים לישן בסוכה מדוע אין זה חלק ממצות סוכה, ובאם אין זה חלק ממצוות סוכה מדוע אסור לישן חוץ לסוכה.

ואולי אפשר לתלות סברותיהם בביאור כ"ק אדמו"ר באג"ק (ח"א עמ' רלו) בענינה של השינה בחיי האדם, די"ל שנחלקו בעצם ענינה וגדרה של השינה.

דמבאר שם כ"ק אדמו"ר שחיי האדם תלויים באכילה ושינה ובנשימה. ובהערה א מאריך לבאר שאף שהשינה מוכרחת גם היא (כמובן גם ממאמר חז"ל "שבועה שלא אישן ג' ימים מלקין אותו וישן לאלתר) מ"מ אין הפירוש שבזה תלוי חיות האדם כבאכילה ושתיה אלא שהוא תנאי המאפשר האכילה והשתיה והשינה, והיינו שאין זה עצמו חיות האדם אלא שא"א בלא שינה, ולכן אין ראיה מהנשבע שלא אישן כו' דשם מלקין אותו כיון שעל כורחו ירדם, ומביא לכך כמה דוגמאות (ובין השאר מהצפנת פענח), ועיי"ש אריכות העניין.

ובסיום העניין "אבל בפדר"א איתא דהשינה יהא מזונו ורפואתו וחיים של האדם, ובמדרש תהילים..." דמשמע ע"ד זה שהשינה היא חלק מחיותו (החיובית) של האדם (ועיי"ש שמחלק בכ"ז בין שינה לאכו"ש).

וא"כ י"ל דהראגאטשאווער למד כאופן הא' שהשינה אינה חלק מחיות האדם אלא שאי אפשר שלא ישן ולכן כיון שעניינה של מצוות סוכה הוא לחיות בה "תשבו כעין תדורו" הרי שאכו"ש שהם חיותו של האדם מהווים חלק ממצות סוכה, ושינה שאינה חיותו של אדם רק שאינו יכול שלא לישון אינה חלק ממצות סוכה רק שאסור לו (אינו יכול שלא) לישון חוץ לסוכה.

משא"כ אדה"ז למד שהשינה היא חלק מחיותו של האדם (כמוכח מפדר"א וכו') ולכן היא חלק מהמצוה החיובית דסוכה. וד"ל.

עה"פ (נח ט, יג) "את קשתי נתתי בענן והיתה לאות ברית ביני ובין הארץ" הקשו במפרשי התורה, דלכאו' הקשת היא תופעה טבעית שכש"מלהט השמש באוויר הלח יהיה הקשת בתולדה" כלשון הרמב"ן שם, וכן בשאר המפרשים הקשו בסגנון זה, דא"כ לכאו' היה טבע זה כבר מששת ימי בראשית.

אמנם בתי' קושיא זו נחלקו על הרמב"ן דלרמב"ן ס"ל שאמנם היה טבע זה מששת ימי בראשית אלא דלאחר המבול קבע הקב"ה לאות, ולשאר מפרשים אכן לאחר המבול השתנה טבע מסוים בעננים דנראתה בהם הקשת. שלפנ"כ לא היה שייך שתראה הקשת. ועיין באוה"ת כרך ג' לפ' נח (עמ' תרמח) דבזה גופא נחלקו במה היה השינוי בדיוק, ומקשה על רוב הדעות ומסיק באופן אחר שהשינוי היה שהעולם הזדכך לאחר המבול, ובמילא גם העננים שבתחילה היו גסים ועבים הזדכככו עד כדי שיוכלו לקבל הרבה גוונים ובזה יזכור בעת שתעלה במחשבתו כו' שהעולם כבר הזדכך במבול כו'.

והנה ב"כלי יקר" שם הביא א' מהדעות הסוברות שהשתנה טבע העננים, ומקשה על כך מב"ר לב, ב, (הובא ברש"י עה"ת שם יב) "שיש דורות שלא הוצרכו לאות לפי שצדיקים גמורים היו, כמו דורו של חזקיהו מלך יהודה ודורו של רשב"י" דאיך יתכן שכל דור שיהיה בו צדיק גמור יחזור שוב טבע הקודם של העננים שבו לא תתכן שתראה הקשת, ובסופו יחזור לטבע שלאחר המבול וחוזר חלילה, ומסכם "ואלו הם דברים זרים אצל השכל לקבלם", ומכריח לומר דאכן היתה היתה בזמנם קשת ג"כ, אלא "שלא הוצרכו לאות" כלשון המדרש שלא היו צריכים לחפש ולסמוך על הקשת, כיון שסמכו על הצדיקים שבדורם עיי"ש במה שמאריך בזה.

ונלע"ד דאפ"ל בזה ע"פ חסידות בדא"פ באופן אחר ואז יתורץ בריווחא טפי והוא עפמ"ש בלקו"ש חי"ז (אבות, עמ' 362) שישנם כמה סוגי קשתות, הקשת המזכיר בזמן של "בענני ענן" שהוא זמן של היפך הטוב - את אות הברית של הקב"ה שלא יחרב העולם, וקשת המראה על גילוי נעלה ביותר דהשכינה באותו הזמן, וכהקשת שנראתה כשדרשו במעשה מרכבה, (ירושלמי פ"ב ח"א) עיי"ש. וא"כ אוי"ל דהקשת שנראתה בזמן רשב"י דמוכרח שנראתה מצד שלא יתכן שנשתנה טבע העולם בכל דור, הייתה קשת שהורתה על גילוי השכינה דלקשת כסוג הא' - אות הברית - לא הוצרכו, ואכן לפני המבול לא היה שייך גם סוג הקשת שמורה על גילוי השכינה מאחר ולא נזדכך עדיין העולם ועננים היו גסים ועבים ולא היו שייכים לגילוי זה (כדברי הצ"צ באוה"ת הנ"ל) ועוד יל"ע בזה.

ועפ"ז יובן שפיר מה שקצת תמוה ע"פ תי' ה"כלי יקר" הנ"ל, דאם אפ"ל שקשת ישנה בכל זמן וזמן מצד טבעה אלא שפעמים שהיא אות ופעמים שאינה אות כי "לא נצרכו", א"כ למה לנו לדחוק ולומר שנתנה טבע העולם לאחר המבול שתהיה הקשת, הרי נוכל לומר שהייתה הקשת כבר לפנ"כ (כרמב"ן) אלא דלאחר המבול נבחרה להיות כאות (ובפרט שיש לדקדק בלשון הפסוק "את קשתי נתתי בענן" שנראה בפשטות - את קשתי הידועה כבר, אלא שמעתה "והייתה לאות" ויל"ע בזה). ועוד תמוה קצת דבאוה"ת הנ"ל מאריך בזה מאד ומביא כל הדעות בפרטיות וכו', אבל אינו מזכיר הקושיא והתירוץ הנ"ל דנראה דע"פ חסידות אינה קושיא. וע"פ דברינו הנ"ל יובן שפיר.

בענין החיוב דז' מצוות לבני נח שכתבן הרמב"ם בהל' מלכים פ"ח וכו' כבר שקו"ט האחרונים מהא דאיתא בב"ק לח,א, א"ר יוסף עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים (חבקוק ג,ו) מה ראה ראה מצות שנצטוו עליהם בני נח ולא קיימום עמד והתירן להם, ומקשה בגמ' איתגורי איתגר א"כ מצינו חוטא נשכר וכו' לומר שאפילו מקיימין אותן אין מקבלים שכר, ומסיק דאין מקבלין עליהם שכר כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה וכו' עיי"ש, ולפי"ז דשבע מצוות דב"נ "עמד והתירן" למה הם מחוייבים לקיים ז' מצוות?

דעת המאירי שהציווי לא נתבטל

והנה המאירי ב"ק שם כתב וז"ל: מי שהפקיע עצמו ופירק מעליו עול תורה ומצות, אעפ"י שמקיים מקצתם מצד נדבה אינו מקבל שכר עוד כמצווה ועושה אלא כמי שאינו מצווה ועושה וכו' עכ"ל, דמשמע מדבריו דהא דקאמר "עמד והתירן" אין הפי' שנפקע מהם חיובם בז' מצוות, כי בנוגע להחיוב שבהם לא הי' שינוי כלל, והכוונה הוא רק לגבי קבלת שכר דגם כשמקיימים ה"ה כאילו שאין מצווין ועושים ובמילא אין להם שכר כ"כ, ועי' גם בהגרי"פ בספר המצוות לרס"ג ח"ג ע' רמ"ז שכתב דבאמת כן משמע בפשטות הגמ', דהרי הגמ' מקשה איתגורי איתגר? ואיך שייך לומר שיהיו נשכרים בזה דעמד והתירם עי"ז שלא קיימום, ומסיק שהוא בנוגע להשכר כנ"ל, הרי מוכח דבגוף החיוב שלהם לא נעשה שינוי כלל.

דעת רש"י שהציווי נתבטל

אבל ברש"י שם בד"ה לומר שאפילו מקיימין אותן וכו' כתב: "שהרי אינן מצווין אבל מעונשין לא פטרן", הרי מוכח בהדיא דסב"ל שפי' דעמד והתירן כפשוטו שאינן מצווין, וכ"כ ברש"י ע"ז ג,א, בד"ה לומר: "התרה זו לא טובתם היא אלא שאין מצווין לקיימם ואם יקיימו לא יקבלו שכר" וכ"כ שם ו,א, בד"ה ולפני עור וז"ל: דמזבין לי' בהמה ומקריבה לעבודת כוכבים וב"נ נצטוו עלי' וכו' ונהי דאמרן עמד והתירן, מיהו אל יעברו על ידיך שהרי עתידין הן ליטול את הדין על שאין מקיימין אותן, ואעפ"י שאין להם שכר בקיומם קא עבר ישראל משום ולפני עור לא תתן מכשול עכ"ל. ועי' גם בחי' הרמב"ן וריטב"א מכות ט,א, שביארו ההפרש בין בן נח לגר תושב דגר תושב קיבל ע"ע ז' מצוות בפני בי"ד ונעשה עי"ז מצווה ועושה, משא"כ ב"נ לא קיבלם בפני בי"ד והוה "אין מצווה ועושה" ומשמע דסב"ל כרש"י דעמד והתירן היינו שנפקע חיובם, וכן פירש בערוך לנר שם ועיי"ש מה שהקשה ע"ז, (ומ"ש המהדיר שם בחי' הריטב"א החדש בהערה 129 שכוונתו דרק לגבי קבלת שכר הוה אינו מצווה ועושה, הנה מלשון הריטב"א במ"ש "שאף שאינו מצווה ועושה" משמע דסב"ל כרש"י).

וכ"כ בשו"ת רמ"ע מפאנו סי' קכ"ג לגבי איסור אבר מן החי לבני נח בענין אין איסור חל על איסור, דאין זה איסור מוסיף כיון שהוא גם בבני נח, כי מכיון שעמד והתירן נמצא שאין זה איסור לגביהם עיי"ש, ובההגהות שם (אות ז) תמה על הרמ"ע דפשיטא שהאיסור לא נפקע שהרי מבואר דהמושיט אבר מן החי לב"נ עובר על לפני עור וכו', ועכצ"ל דרק לגבי שכר ה"ה כאילו אין מצווים עיי"ש, ובפשטות הרמ"ע סב"ל כדעת רש"י הנ"ל, והי' לו להקשות על רש"י.

אלא דלכאורה קשה לשיטה זו דכיון דאין מצווין ע"ז למה באמת נענשים עליהם כמ"ש ברש"י כנ"ל, וגם דמשום זה עובר ישראל על לפני עור? (וכפי שהקשה הגרי"פ שם בארוכה וראה בשו"ת פנ"י ח"א יו"ד סי' ג', וח"ב אהע"ז סי' מ"ג דמשום זה ר"ל דאינו עובר על לפני עור אלא מדרבנן ולא מדאורייתא, אבל באחרונים כבר דחו דבריו ראה בס' אמרי בינה הל' טריפות סי' ז' ועוד).

הביאור לפי שיטת רש"י

והגאון רמ"ד פלאצקי ז"ל (בעהמ"ס כלי חמדה וחמדת ישראל) ביאר בזה בס' תולדות הרמ"ע מפאנו ע' 78 דאה"נ דניטל מהם הציווי על ז' מצוות, אבל מ"מ הם מחוייבים לקיימם כיון שהם מצוות שכליות משום ישוב העולם, וכפי שהאריך בספרו חמדת ישראל קונטרס דיני ב"נ אות א' דכל מצוות שכליות מחוייבים הם לקיימם מצ"ע, וביאר שזהו גם כוונת הרמ"ע במאמר הנפש ח"ג פ"י דגם עתה אחר מ"ת ניחא ליה למרייהו בשמרם עקב רב כמצווה ועושה וכו', וכוונתו שציווי הפרטי של כל אחד מהז' מצוות נפקע מהם, אבל אכתי יש להם חיוב כללי לקיים כל מצוות שכליות שהם משום ישוב העולם.

ויסוד זה שב"נ מחוייבים לקיים כל מצוות שכליות מצ"ע מובא בלקו"ש בכ"מ, כמו בחל"ו ע' 95 לגבי כיבוד אב, והובא שם דברי ר"ן גאון בהקדמתו למס' ברכות דכל המצוות שהן תלוייין בסברא ובאובנתא דלבא כבר הכל מתחייבים בהם מן היום אשר ברא אלקים אדם על הארץ כו', ובלקו"ש חל"ח ע' 28 האריך בזה לגבי שמירת מוצא שפתיו בב"נ, והביא שם דברי החזקוני פ' נח (ז,כא) שיש כמה מצוות שחייבים בני אדם לשמרן מכח סברת הדעת אעפ"י שלא נצטוו עיי"ש ועוד בכ"מ, וראה גם במורה נבוכים ח"ג פי"ז שכן כתב ובס' חסידים סי' קנ"ג, וראה בזה בס' אוהל רבקה ע' קנ"ז, ובס' זרע חיים ע' ק"ג ור"ג בארוכה והביא גם דברי הרמב"ן בראשית ו,יג, דמצוה מושכלת אין צורך לנביא להזהיר, וכ"כ רבינו בחיי שם ו,יב.

דעת הרבי לפי הרמב"ם

והנה בנוגע להלכה לדעת הרמב"ם, ביאר באור שמח (הל' איסורי ביאה פי"ד ה"ז) שהרמב"ם מפרש הגמ' דב"ק הנ"ל שעמד והתיר להם את המצוה שמצד נח ובניו, אבל בעת מ"ת נצטוו מצד מ"ת, וחיובם עכשיו הוא מצד שנצטוו ע"י משה, וזהו טעמו של הרמב"ם שכתב בהל' מלכים (פ"ח הי"א) שצריך לקיימם מפני שציוה בהן הקב"ה בתורה והודיענו ע"י משה רבינו וכו' כי מי שמקיים המצוה שלא מצד שנצטווה ע"י משה נחשב לעושה שלא מחמת המצוה עיי"ש, (ועי' גם בס' חי' הגרי"ז על הרמב"ם בסופו) דלפי"ז נמצא דבמ"ת נתחדש החיוב עליהם ע"י משה, ועמד והתירן קאי רק על הציווים שלפני זה.

אלא דבלקו"ש חכ"ו פ' יתרו (ג) סעי' ב' דייק מלשון הרמב"ם שכתב שם: "והודיענו ע"י משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו בהן" דלדעת הרמב"ם גם המצוות שלפני מ"ת לא נתבטלו ולא כהנ"ל, דאם נתבטלו מה שייך לומר דהודיענו שב"נ מקודם נצטוו בהן הרי לפי הנ"ל, אחר מ"ת אין אותם המצוות קיימים כלל, ולכן כתב בהערה 20 שם דנראה דשיטת הרמב"ם היא דלהלכה לא קיימ"ל כדרשת ר' יוסף דעמד והתירן, וציין שם להגרי"פ הנ"ל, ושם ביאר הגרי"פ די"ל דכיון ששאר אמוראים דרשו שם פסוק זה באופן אחר לגבי התיר ממונם וכו' לכן סב"ל להרמב"ם דלא קיימ"ל להלכה כרב יוסף, ועיי"ש בהשיחה בארוכה.

ולפי הנ"ל בדעת המאירי לכאורה יש מקום לומר ג"כ שהרמב"ם פי' הגמ' כהמאירי וכמ"ש הגרי"פ שכן משמע פשטות הגמ', דבנוגע לעצם הציווי לא הי' שום שינוי דאיתגורי איתגר ורק לגבי קבלת שכר בלבד נעשה כאילו אין מצווין ועושים, (אבל אם מקבל ע"ע ז"מ מפני שכן ציוה משה רבינו וכו' מקבל שכר כמצווה ועושה).

בגדר חיוב השואל

ב) בלקו"ש חל"א פ' משפטים (א) סעי' ב' כתב וז"ל: קיים חילוק יסודי בין סיבת חיובי השומרים (שומר חנם ושומר שכר) וחיובי השואל: השומר כשמו כן הוא - שענינו וקיבל על עצמו והתחייב לשמור חפצו של פלוני עד שיחזירנו בשלימות לבעליו [וסיבת החילוק בין חיובי שומר חנם ושומר שכר - דשומר שכר שמקבל שכר על שמירתו חייב לשמור החפץ בשמירה מעולה יותר לשמור גם מגניבה ואבידה, ושומר חנם שאינו מקבל שכר על שמירתו דיו בשמירה פחותה ופטור על גניבה ואבידה] משא"כ חיובי השואל אינם באים (רק) מהתחייבותו לשמור החפץ של המשאיל, אלא דהוי גם כאילו קנה החפץ לגמרי, ובמילא חייב להחזירו (ע"ד הלואה) דמכיון ש"כל הנאה שלו" קנה את החפץ להתחייב גם באונסין (שאין שייך להשמר מהם, אין גדר שמירה בהם). עכ"ל.

ועי' בחי' הצ"צ כתובות נד,ב (צויין בהשיחה שם) דשקו"ט במ"ש התוס' שם בד"ה אם רצה דמתנה שומר חנם להיות כשואל ואין זה קנין דברים כיון שמשעבד גופו כו' וכתב הצ"צ שהמהרש"א שם כתב: "שמשעבד גופו בקנין לעשות לו שמירה מעולה כשואל ולהתחייב אם לא יעשה כן" ומשמע דסב"ל דחיובו של שואל על אונס נובע מצד קבלתו לשמירה מעולה, וממשיך הצ"צ דמלשון התוס' לא משמע כן אלא שמשעבד גופו על התשלומין ולא על השמירה, ומבאר טעם התוס' משום דלא שייך קנין שישמור כשואל דהא שואל חייב על מת ונשבר ונשבה ואיך ישמור שלא תמות, ולהמהרש"א צ"ל דגם ע"ז שייך שמירה שישמור שלא תבוא לידי חולי ממאכל ומאויר מזוהם וכה"ג ונהי דבשעה שבא האונס אין ביכולתו להציל מ"מ לכתחילה י"ל דשייך שמירה שלא יבוא לידי זה, וממשיך דגם בס' הפלאה שם שקו"ט בכל זה ומסיק ג"כ דבאונס לא שייך שמירה וצ"ל שמשעבד א"ע על תשלומין, ומביא דבשטמ"ק ב"מ פרק השוכר את הפועלים משמע כמהרש"א שכתב "דגופו משועבד להיות כשואל" אבל מהראב"ד שם לא משמע כן, עכתו"ד הצ"צ. וראה גם ב"ק קיב,א, ברש"י ד"ה אין חייבין "דלא קבילו עלייהו נטירותא" דשם איירי לענין שואל שאם השואל מת אין היורשין מחוייבים על אונס כיון שלא קיבלו עליהם שמירה ומשמע קצת כמהרש"א שהחיוב דאונס נובע מצד קבלת שמירה, וכבר העיר מזה בס' מחנה אפרים הל' שאלה ופקדון סי' א' (אבל בכתובות לד,ב, פירש"י בלשון אחר שהם אינם שואלים).

והנה מדיוק הלשון בלקו"ש (שכתב "גם" ו"אינם באים רק") משמע ברור דתרווייהו איתנהו בחיובו של שואל הן מה שמקבל על עצמו לשמור והן משום שהוא קונה החפץ, ונראה לבאר זה דבנוגע לכל מה שבידו לשמור שהחפץ לא יופסד כו' ה"ה מקבל על עצמו לשמור וכו' דלא גרע משאר שומרין ומקבל עליו גם שמירה מעולה יותר, ויש בו עוד חיוב משום שהוא קונה הדבר ולכן חייב אפילו באונסין שלא שייך שם שמירה.

והנפק"מ בהא שיש לו ב' חיובים הוא, דאם משום הקנין בלבד הרי אין לו שום חיוב שמירה שלא יופסד החפץ, [כמו בהלוואה] כי אם דאם הופסד החפץ בכל אופן שהוא ישלם ממון, משא"כ משום החיוב שמירה שמקבל על עצמו ודאי צריך לשמור בשמירה מעולה שלא יופסד החפץ כנ"ל, ונפק"מ גם בהא דאיתא בכתובות לד,ב, דפליגי שם אם שואל משעת שאלה משתעבד או משעת אונס, ורב פפא סב"ל משעת אונס, ומביא ברייתא דהניח להם אביהם פרה שאולה ה"ה משתמשין בה כל ימי שאילתה ואינם חייבים באונסין, ואם סבורין שהי' של אביהן וטבחוה משלמין דמי פרה בזול, אם הניח להם אביהם אחריות נכסים חייבים, ואיכא דמתני דין זה דאם הניח להם אביהם אחריות נכסים על הרישא דחייבים משום דסב"ל דמשעת שאלה מתחייב ונמצא שכבר חל שעבוד בחיי האב, וכ"ש אסיפא, ויש אומרים דקאי רק על הסיפא דרק אז משלמין אבל ארישא לא משום דסב"ל כרב פפא שמשעת אונס חייב ובמילא לא הי' שום שעבוד בחיי האב, והקשו התוס' (בד"ה אבל) דא"כ גם בסיפא למה חייבין הלא הטביחה הי' לאחר מיתת האב? ותירצו וז"ל: דהתם פשע בה האב שהי' לו לומר לבניו שאינה שלו הילכך מחיים פשע בה ונתחייב בה באותה שעה ונשתעבדו נכסיו, עכ"ל. דמוכח מזה דגם בשואל יש דין שפשיעה מחייבתו, ואם הי' שם רק דין קנין בלבד מה שייך שם פשיעה שזה יחייב אותו כו' ומוכח מזה כנ"ל. דרק מצד קבלת שמירה מתחייב בעת הפשיעה ונשתעבדו נכסיו ולכן היורשים מחוייבים.

ועי' ב"ק ד,ב, דחשיב ר' אושעיא שומרים בהדי אבות נזיקין וחשיב גם שואל, והטעם דהוה בגדר נזיקין כיון שחייבים מפני שלא שמרו כמבואר ברש"י שם, וחשיב גם שואל, הרי מוכח דגם בשואל יש טעם זה.

ובב"ב ג,א, בתוד"ה קנין דברים הקשו התוס' ממתנה שומר חנם להיות כשואל כו', דלמה אין זה קנין דברים, ותירצו כי עכשיו משעבד א"ע ממש שאם יאנס ישלם ולכן ה"ז קנין מעליא עיי"ש, והתוס' לא קאמרי ששעבוד גופו לשמור שמירה מעולה, ולפי הנ"ל דגם זה נכלל בחיוב השואל לכאורה למה לא קאמרי התוס' כן?

ואפ"ל דבנוגע לזה שיתחייב על גניבה ואבידה וכיו"ב ודאי ידעו התוס' שזהו קנין גמור שהרי משעבד גופו לשמור, וכל קושייתם הי' מזה שמתחייב גם באונסין שלא הי' בידו לשמור כלל, דבזה לא שייך קבלת שמירה, ולכן פירשו התוס' שזהו משום שהתחייב עצמו בקנין לשלם אם יארע אונס, וזהו קנין דברים כיון דאי"כ שום שעבוד עכשיו שחל בעת הקנין רק דלפועל ישלם אח"כ, וע"ז תירצו דגם בזה משעבד גופו עכשיו שאם יאנס ישלם ולכן הוא קנין גמור. (וראה קו"א בשו"ע אדה"ז סי' תמ"ג).