- ע"פ שיחות כ"ק אדמו"ר -

בלקו"ש חכ"ח בשיחת י"ב סיון (עמ' 76 ואילך) מבאר בארוכה דישנו הפרש בין ענין התשלומין שבקרבנות החג וענין התשלומין שמצינו בשאר עניני תורה, דבכלל הענין דתשלומין הוא שמשלים דבר החסר, היינו שזהו"ע של בדיעבד, וזה אינו הזמן של הענין, וכמו בפסח שני שצריך להקריב ק"פ במועדו בי"ד בניסן, אלא דאם לא הקריב בזמנו יש לו אפשרות להשלימו בזמן אחר בפסח שני, אבל לכתחילה בודאי אסור לסמוך על פסח שני, משא"כ ימי התשלומין שבקרבנות החג בזה נותנת התורה מלכתחילה שבעת ימים להביא קרבן באופן שזמן הקרבן הוא מלכתחילה שבעת ימים, וזה שמצוה להקדים ולהקריב ביום הראשון ה"ז חיוב על הגברא, וכמשמעות לשון הרמב"ם (בהל' חגיגה פ"א ה"ה): "וכל המאחר ה"ז מגונה", שזה מבטא חסרון שמצד הגברא, אבל גם אם מביאו באיחור, לאחר היום הראשון, ה"ז קרבן "בזמנו", דאין חילוק בין יום ראשון לשאר הימים, (וכדמוכח גם מדעת ב"ש דאסור להקריב עולת ראיה ביו"ט הראשון, ומקריבין מהיום השני, משום שגם למחרתו הוה זמנו), וענין התשלומין הוא רק מצד הגברא - דאם לא נזדרז להקריב ביום הראשון, יש לו תשלומין להקריב בשאר הימים, עיי"ש.

ועפ"ז מבאר שם בס"ה לשון חז"ל "תשלומין כל שבעה". דלכאו' יש רק ששה ימים לתשלומין, לאחרי היום הראשון שהוא עיקר החיוב, ובפרט להדעה ד"כולן תשלומין לראשון" (וכך גם נפסק להלכה), הרי ברור שעיקר החיוב הוא ביום הראשון, וא"כ איך אומרים דיש כאן "תשלומין כל שבעה"?

ומבאר שם, דהיות דענין התשלומין שבכל הימים הוא בעיקר מצד זריזות הגברא - א"כ אפשר לומר דישנו לענין התשלומין גם ביום הראשון גופא, דמכיון דמצד הזריזות צריך להקדים להביאו ביום הראשון גופא "בצפרא", (ומציין בהע' שם לפסחים ד, א), ובמילא כאשר אינו מזדרז להביא הקרבנות מיד בצפרא, ומביאו לאח"ז במשך היום, הרי"ז ענין של תשלומין, ונמצא דישנו לענין התשלומין "כל שבעה", עיי"ש.

ולכאו' יקשה לפי הביאור שבשיחה, דגם ביום הראשון כבר מתחיל ענין התשלומין, - דהנה מצינו בנוגע לתשלומין שביום השני והלאה, דאם ביום הראשון הי' פטור משום שהי' חיגר וכיו"ב, ולאח"ז נתפשט (נתרפא) בשני, ה"ה פטור מן התשלומין, (וכמ"ש הרמב"ם בהל' חגיגה פ"ב ה"ה), - ואף שכל ענין התשלומין הוא כנ"ל רק מצד הגברא, וזמן הקרבן הוא כל שבעת הימים.

וא"כ גם ביום הראשון, מהיכן שמתחיל ענין של תשלומין, הי' צריך להיות דמי שהי' חיגר בתחלת היום ובהמשך היום נתפשט, יהי' פטור מן התשלומין.

ובאמת מפורש בתוס' בחגיגה (ב, א ד"ה 'תשלומין') - להיפך, דעל מה ששקו"ט הגמ' שם על המשנה "הכל חייבים בראיה" - 'הכל' לאתויי מאי? כתבו התוס': "ולא הוי מצי למימר חיגר בשעה ראשונה ונתפשט בשניה דהא פשיטא היא". היינו, דלא רק דהדין לפועל הוא שבחיגר בשעה ראשונה ונתפשט בשעה שני' דחייב, אלא שפשיטא הוא. ולפי הביאור בשיחה דגם ביום הראשון כבר מתחיל ענין התשלומין מצד הגברא, (ושזהו גם הגדר דתשלומין שבשאר הימים), א"כ עכ"פ חידוש ודאי יש כאן, דגם בחיגר בשעה ראשונה ולאח"ז נתפשט דחייב - אף שכבר יש כאן גדר של תשלומין, ולמה שללו1 התוס' דפשיטא הוא דבאופן זה חייב ואין כאן כל חידוש?

- ב -

ולכאו' י"ל הביאור בזה - ובהקדים מה שיש להבין את השתלשלות הביאור בענין ד'תשלומין כל שבעה' בשיחות כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו במשך כמה שנים - עד להליקוט כפי שנדפס לי"ב סיון תשד"מ המודפס בחלק כח הנ"ל, שלכאו' דרוש ביאור בזה, וכדלקמן:

דהנה בשיחת ליל י"ב סיון תשמ"ב (נדפס ב'הנחות בלה"ק' - בלתי מוגה), מיד בתחילת ההתוועדות - אחרי המאמר, דובר בזה מהו הלשון "כל שבעה", ולכאו' נקודת הביאור שבלקו"ש הנ"ל - נאמרה שם בתור קס"ד: "לכאורה אפשר לומר שביום הראשון גופא עיקר החיוב הוא בשעה ראשונה, ושאר היום כולו הוא בגדר של תשלומין", וכמה שורות לאח"ז: "אבל באמת א"א לומר כן, כי: ידוע שהגדר ד"אונס רחמנא פטרי'" שייך רק כאשר הי' אנוס בשעת החיוב, אבל אם בשעת החיוב לא הי' אנוס (היינו, שלא קיים את המצוה במזיד), ובזמן התשלומין אירע לו אונס - לא אמרינן "אונס רחמנא פטרי'", מאחר שבשעת החיוב לא הי' אנוס כלל. ועפ"ז - אם נאמר שעיקר החיוב הוא בשעה ראשונה בלבד, ושאר היום הוא בגדר של "תשלומין", נמצא שאם לא הקריב בשעה ראשונה, ולאח"ז הי' אנוס במשך היום הראשון - לא אמרינן "אונס רחמנא פטרי'", מאחר שבשעה ראשונה עכ"פ (שעת החיוב) לא הי' אנוס. ולא אישתמיט תנא ואמורא בשום מקום לומר חידוש גדול כזה!

"ואדרבה: מבואר במפרשים שהחיוב דעלי' לרגל והבאת קרבן הוא במשך כל היום כולו - עד שקיעת החמה, היינו, שהחיוב דיום הראשון כולו הוא מעיקר הדין (ולא בגדר של תשלומין)", עכלה"ק. ולכן נת' בהתוועדות ביאור אחר בענין, (וצויין לזה בלקו"ש הנ"ל בהע' 15 דיש עוד ביאור בשיחת ליל י"ב סיון תשמ"ב).

והנה בש"פ נשא תשמ"ג (ב'הנחות בלה"ק' - ס"ד) מופיע לכאו' אותו ביאור - שאותו שלל רבינו מכל וכל בשנה שלפנ"ז - בתור מסקנה, (והוא היסוד להליקוט שיצא בשנת תשד"מ ונסמן בסופו), מבלי שנתבאר כלל איך נפלו התמיהות משנה שעברה, ואעתיק כאן הקטע השייך לעניינינו:

"שייך בכל שבעת ימי התשלומין, כולל - יום הראשון (חגה"ש עצמו), שגם הוא נכלל במספר שבעת ימי התשלומין, כמודגש בלשון חז"ל (חגיגה יז, א): "עצרת יש לה תשלומין כל שבעה", היינו, שענין התשלומין הוא לא רק בששת הימים שלאחרי חגה"ש (תשלומין כל ששה), אלא "תשלומין כל שבעה", מכיון שגם ביום הראשון (חגה"ש עצמו) שייך ענין של תשלומין.

"וטעם הדבר - מפני שביום הראשון עצמו ישנו חיוב להביא את הקרבן תיכף ומיד בהתחלת היום, באופן של זריזות, שהרי הקרבת הקרבן הוא ע"י הכהנים, ו"כהנים זריזין הם". וכל זה - נוסף על הענין ד"זריזין מקדימין למצוות", כבכל המצוות. ומצד ענין הזריזות צריכים להקריב את הקרבן בהתחלת היום - מצפרא ועד חצות. ועפ"ז - אם לא הקריב בהתחלת היום, הרי ההקרבה במשך שאר שעות היום היא (גם) בגדר של תשלומין לגבי עיקר זמן החיוב - התחלת היום", עכלה"ק, (והמניחים ציינו שם בסוגריים לשיחת ליל י"ב סיון תשמ"ב בתחלתה, מבלי להכנס כמובן לשום שקו"ט בזה).

ולכאו' אינו מובן מה ניתוסף כאן בהביאור על הביאור דשנת תשמ"ב - חוץ ממה שהטעם על הא דההקרבה במשך שאר שעות היום יש לה גדר של תשלומין - הוא מצד שמחויב להזדרז בתחילת היום, שנקודה זו לא נתבארה בשנה שלפנ"ז, וכמו"כ השינוי דבתשמ"ב דובר שענין התשלומין הוא משעה שניה, וכאן נזכר דעיקר זמן החיוב הוא עד חצות, ולאח"ז מתחיל ענין התשלומין, - אך מלבד זה הרי"ז לכאו' אותו ביאור ממש כבתשמ"ב, דכבר ביום הראשון אפשר לחלק בין הזמן שנחשב כ"עיקר זמן החיוב" לבין הזמן שכבר יש בו גדר של תשלומין כמו בשאר הימים, ולכן אומרים "תשלומין של שבעה".

וא"כ עדיין נצבה ועומדת לכאורה קושיית רבינו בהשיחה דתשמ"ב, דלפ"ז נמצא דמי שהזיד ולא הקריב עד חצות ואח"כ נאנס - יענש על שלא הקריב כדין מהבוקר עד חצות, וכדין כל מי שהזיד ולא קיים המצוה ובשעת התשלומין נאנס, וכמובן שגם כאן שייך לומר "שלא אשתמיט תנא ואמורא בשום מקום לומר חידוש גדול כזה".

וכמו"כ עדיין קשה קושייתי דלעיל מחיגר שנתפשט ביום הראשון לאחרי חצות, שלפי השיחה הי' עכ"פ מקום לפוטרו, ובתוס' הנ"ל מבואר דפשיטא דחייב. [ולכאו' אפ"ל דקושיא זו ג"כ נכללת בדברי רבינו הנ"ל בשיחה דתשמ"ב - דמבואר במפרשים שהחיוב דעלי' לרגל והבאת קרבן הוא במשך כל היום כולו מעיקר הדין ולא בגדר של תשלומין, שאף שלא נזכר בשיחה באיזה מפרשים מיירי, הרי כך הוא ממש הלשון במנ"ח מצוה פח אות ז: "ואם הי' חיגר ונתפשט ביום ראשון חייב כיון דבאותו היום חוזר להיות ראוי, כי ביום ראשון, בכל שעה החיוב עליו ולא בתורת תשלומין, כך כתבו תוס' ריש חגיגה ד"ה תשלומין, עיי"ש"].

- ג -

והנה בנוגע לקושייתי מחיגר שנתפשט ביום ראשון, לכאו' אפשר לתרץ כך: דכיון דהשתא נתבאר לנו (מתחיל מהשיחה דתשמ"ג, ובעיקר ובפרטיות בהליקוט שנדפס מזה), דהיסוד והטעם לענין התשלומין ביום הראשון הוא מצד הגברא, דאם אינו מזדרז ביום הראשון עצמו, הרי כשבא לאחר שנשתהה ומקריבו יש כאן כבר ענין של תשלומין ביום הראשון עצמו, - הרי פשוט דענין הזריזות כאן הוא ענין 'יחסי' שיכול להשתנות מא' לשני, שאצל אחד, לדוגמא, בשעה רביעית בבוקר כבר היה יכול להקריב, ואצל השני ההכנות הגשמיות והרוחניות וכו' לוקח יותר זמן, ואצלו גם כשלא הקריב בשעה ששית עדיין לא נחשב שנתעצל, וממילא אצל א' מתחיל הגדר דתשלומין בשעה רביעית, ואצל השני בשעה שביעית וכיו"ב.

ולכן, בשלמא לגבי שאר הימים - הרי אף שענין התשלומין גם בהם הוא מצד הגברא וכנ"ל, אמנם ישנו זמן קבוע לכולם, דמי שלא הקריב ביום הראשון הרי ביום השני כבר נחשב הקרבן בתורת תשלומין, ואם ביום הראשון לא הי' מחויב להביא, הרי גם בימים הבאים בהמשך ליום הראשון אינו יכול להביא (וכמבואר בלקו"ש שם בס"ה בהחצאי ריבוע עיי"ש).

משא"כ בנוגע ליום הראשון, שזמן התשלומין מתחיל אצל כ"א מהזמן שכבר נשתהה יותר מכפי הצורך, [-ומה שנזכר בשיחה דתשמ"ג "עד חצות" - הרי אין זה בדוקא, ולדוגמא נקט "חצות", (ולאפוקי מהביאור דתשמ"ב ששם הוזכר בדוקא "שעה ראשונה"). ואכן בלקו"ש נשמט הענין ד'עד חצות', דהרי מהיכי תיתי לומר שהשעור הוא דוקא עד חצות, ופשוט], - הרי לפ"ז י"ל, דחיגר שנתפשט בשעה ששית למשל, הרי קודם שנתפשט לא הי' עליו שום חיוב לבוא ולהקריב קרבנו, וא"כ הרי עדיין אין כאן שום ענין של תשלומין ע"ז שלא נזדרז להביא קרבנו לפני שעה ששית, ורק מאותה שעה שנתפשט שייך להתחיל למנות כמה שעות הוא צריך בשביל להביא קרבנו, ורק לאח"ז יתחיל אצלו ענין התשלומין אם לא יקריב תיכף בשעות לאחרי שנתפשט, וא"כ מובן שפשיטא שיהי' חייב להביא קרבן, דהרי כשנתפשט ונעשה ראוי להביא - אז הי' אצלו עיקר זמן החיוב ולא התחיל עדיין שום גדר של תשלומין אצלו. ודו"ק.

אמנם, אף שביארנו בזה את הקושיא מחיגר שנתפשט ביום הראשון, שדוקא על הביאור בתשמ"ב הי' אפשר להקשות כן, משא"כ על הביאור שבלקו"ש וכנ"ל, - אך בנוגע לקושית כ"ק אדמו"ר עצמו (הנ"ל בשיחה דתשמ"ב) הרי לא הועלנו בזה עדיין, משום שגם לפי הביאור שהתשלומין הוא מצד הגברא וכו' אפשר להקשות את קושיית רבינו באופן כזה: דאם אחד לא הקריב במזיד במשך כמה שעות שהספיקו לו בשביל להקריב, ולא הקריב, וממילא לפי הביאור בשיחה כבר מתחיל אצלו ענין של תשלומין, ולאח"ז כשכבר רצה להקריב - נאנס ולא הי' יכול להקריב, ונמצא שיענש כאילו שלא הקריב במזיד - כיון שהאונס התחיל לאחרי שכבר הותחל אצלו הגדר דתשלומין, - הרי כאמור לא אשתמיט תנא ואמורא בשום מקום לומר כן. ונמצא דהקושיא שרבינו בעצמו הקשה, אינה מיושבת גם לפי הביאור שבלקו"ש. וצ"ב.

- ד -

ולכן נראה לענ"ד, דהביאור הנכון בהשיחה הוא - דיש כאן שינוי בעצם הביאור (ולא רק שניתוסף טעם) בין מה שנת' בשיחה דתשמ"ב לבין הביאור דתשמ"ג. ואף שבהנחה דתשמ"ג נראה לכאו' מהלשון דבכללות הוא אותו ביאור, אמנם כפי שנת' הענין בהליקוט המודפס, הרי מכל האריכות שם בענין התשלומין בכלל - יש לדייק דאין הכוונה כפי שנראה בהשקפה ראשונה מההנחה דתשמ"ג, (ולהעיר שזה שיחה משבת ובלתי מוגהת, ובכל אופן ה"ליקוט" מגלה לנו את הכוונה שבהשיחה), ולא כפי שית' לקמן.

דהנה מזה שעל החידוש הראשון שבשיחה - דענין ימי התשלומין שבקרבנות החג הוא שהתורה נותנת מלכתחילה שבעת ימים להביא קרבן, וזמן הקרבן הוא מלכתחילה שבעת ימים - האריך בזה בכמה סעיפים, וכן באריכות בהערות, להוכיח את החידוש הנ"ל; ועל החידוש שהוא לכאו' יותר גדול מזה - דכבר ביום הראשון ישנו זמן שהוא עיקר החיוב, ולאח"ז הקרבן כבר בא בתורת תשלומין ביום הראשון גופא - אינו מביא שום ראי'2 או מראה מקום על זה, וכותבו בפשיטות בכמה שורות מבלי שום שקו"ט וביאור נוסף, ואינו משתדל ליישב את המקומות שנראים כסתירה לחידוש זה (וע"ד שהאריך לעיל בנוגע לחידוש הראשון), - הרי נראה ברור לפענ"ד דמעולם לא נתכוין רבינו לומר כאן איזה גדר חדש בהלכה - בנוגע לקרבן ביום הראשון - דיש עליו איזה תורת תשלומין במובן ההלכתי של קרבנות התשלומין3.

וכל הענין דתשלומין ביום הראשון גופא הוא לא יותר מאשר בכל מצוה סתם שיש לה משך זמן לקיומה, שמצד זריזין מקדימין למצוות כמובן שצריך להשתדל לקיימה בתחילת הזמן, ואם נתעצל קצת, אז כשבא לקיימה לאחר זמן ג"כ שייך לומר שהוא בא להשלים בזה את מה שלא קיים קודם וכיו"ב, - אלא שדוקא כאן בקרבנות, שכת' לעיל בהשיחה דגם בזמן התשלומין כפשוטו (היינו מיום השני והלאה) הרי"ז "בעיקר" (כפי שמוסיף שם בסוגריים בס"ה) מצד זריזות הגברא וכו', הרי ממילא אפשר 'לכנות' את הבאת הקרבן גם ביום הראשון גופא כשלא נזדרז בזה תיכף ומיד ב"צפרא" כענין של "תשלומין", וממילא הרי"ז עוד סניף (וקצת ראי') להחידוש העיקרי שבשיחה, וכדלקמן.

- ה -

ובהקדים, די"ל בדא"פ דהטעם שעל החידוש העיקרי שבשיחה יש כ"כ אריכות להוכיח מכ"מ את החידוש - משום שכל ראי' בפ"ע אינה מספיקה עדיין לבסס ע"ז את החידוש, וממילא גם הענין ד"תשלומין כל שבעה" שיש בו קצת ראי' לכל החידוש - נוגע להדגישו במיוחד (ובפרט שעי"ז גם מיתוסף בהחידוש שבשיחה - דיש בענין הקרבנות ענין השווה (ומשווה) בין היו"ט דשבועות וימות החול שלאחרי היו"ט וכמבואר בשיחה בסוף ס"ה, עיי"ש).

דהנה ההוכחה שבס"ד בשיחה מדעת בית שמאי, שלשיטתם נמצא שהתורה אסרה להקריב קרבן החג ביו"ט הראשון - ומוכח מזה דגם לאחר היו"ט זהו זמן הקרבן, - הרי לכאו' אינו הוכחה גמורה שגם לב"ה זהו הגדר דתשלומין. דאף שבהע' 27 מביא דמכיון שבדבר זה "עשו ב"ה כדבריהם", וכמו שכתב אדה"ז בנוגע ליום טבוח (שנת' בארוכה בלקו"ש4 לעיל ע' 24 ואילך), הרי סו"ס נת' שם בהשיחה ד'יום טבוח': (א) דענין זה הי' דוקא בקשר לשבועות, אלא שמזה נסתעף אח"כ בשאר החגים שלא "דייקו" להקריב דוקא ביו"ט הראשון, (נוסף על מה שגם בשבועות לא הי' בזה איסור לב"ה), (ב) גם בנוגע לשבועות נת' שם בהע' 48 דלאו דוקא שכולם עשו כן, ורק באלו שגודל השמחה דיום מ"ת הי' נרגש בהם בגלוי עיי"ש, (ג) נת' שם בהע' 52 דיום טבוח שבו נהגו ב"ה כדברי ב"ש הוא יותר עיקר זמן חיובו מאשר מה שנת' כאן בשיחה בנוגע לתשלומין כל שבעה, (ד) ראה במהרש"א חגיגה דף יז, ב, ד"לב"ש לא שייך למימר תשלומין, דביו"ט גופיה אסור להקריב", - אשר מכ"ז נראה לכאו' דהגדר דתשלומין כפי שהוא לשי' ב"ש, שונה בעצם מאשר לשי' ב"ה, וממילא גם אם לב"ש כל ז' הימים הם "זמן" דקרבן, עדיין אינו מוכרח שגם לב"ה הוא כן, ובכל שאר ימי התשלומין.

וכמו"כ מזה שלמ"ד "תשלומין זה לזה" מוכרח שהגדר דתשלומין הוא בהגברא, (וכמ"ש בהע' 29), - הרי אין מזה הכרח לשי' המ"ד ד"תשלומין לראשון" שאליבא דשיטתי' אנו דנים בהשיחה. ועד"ז מה שהובא מהצפע"נ בהע' 21 דיש מ"ד בירושלמי חגיגה דבכל ז' ימי החג "הוי זמן חגיגה, ולא גדר השלמה" - אינו מוכרח מזה דכ"ה הגדר גם לשי' המ"ד "תשלומין לראשון".

אלא שלכאו' צ"ל דהפירוש בזה הוא, דמכל הני שי' והסברות בענין התשלומין מבואר להדיא דהם פירשו שגם לאחרי היו"ט הראשון, ואפי' בשבועות - שהימים שלאחריו הם ימי החול, הרי הוא זמן הקרבן מלכתחילה, ואף שמדובר בקרבנות החג, וממילא אפשר לומר דגם לב"ה, וגם למ"ד "תשלומין לראשון" - גדר התשלומין הוא ג"כ עד"ז, (וכמו שנת' בהשיחה ובהע' איך אפשר ליישב הלשונות שבגמ' ובראשונים - שמהם משמע לכאו' להיפך, שזמן התשלומין הוא כבר ענין אחר, עיי"ש), וממילא לפ"ז אפשר לומר את כל הביאור שבפנימיות הענינים שמבאר בהשיחה בקשר לענין הבחירה שלמעלה בבנ"י, שנתחדש במ"ת, שמקשר את זה עם הענין שקרבנות השייכים לחג השבועות - יכלו להביאם מלכתחילה גם בימות החול וכמבואר בארוכה בהשיחה, עיי"ש.

- ו -

ואשר לכן גם הביאור בנוגע לתשלומין כל שבעה מחזק את היסוד הנ"ל, דהרי אם הי' כל ענין התשלומין - שבימי התשלומין - שינוי בזמן עצמו, שביו"ט גופא זהו "זמן הקרבן" ולאח"ז הוא רק "זמן של תשלומין", ואין זה ממש אותו קרבן עצמו שמביאים בחג, הרי לא הי' מקום לכלול יחד את כל שבעת הימים בלשון חז"ל "תשלומין כל שבעה", דהא אין שום שייכות בין ענין של תשלומין שביום הראשון - שכמו שביארנו לעיל הוא סתם ענין של השלמת מה שחסר בזריזותו וכיו"ב ובדוגמת כל מצוה - וענין התשלומין שבשאר הימים, והי' להם לחז"ל לומר בלשון ברור ופשוט (בדוגמת לשון הרמב"ם בהל' חגיגה פ"א ה"ז שהובא בשיחה בהע' 14) - דיש לו תשלומין כל ששת הימים שלאחר החג.

ומזה שבחרו חז"ל דוקא לומר בלשון כזה: "תשלומין כל שבעה" - י"ל, דבזה רמזו לנו מהו הגדר דתשלומין שבקרבנות בכלל, שהוא (כמו שנת' בהשיחה) בעיקר מצד הגברא, וממילא שייך לכלול ביחד את היום הראשון, שגם בו יש זירוז לגברא, (-אף שגם אם לא נזדרז, והביא סמוך לשקיעה, עדיין אין על הקרבן "תורת תשלומין"), עם שאר הימים, שגם המקריב בהם עדיין נחשב שזה "זמן" הקרבן, וכנ"ל, וכל החסרון הוא מצד הגברא, ולכן אמרו ד"תשלומין כל שבעה".

והיינו דיש כאן בהשיחה מעין "בא ללמד ונמצא למד", דלפי מה שנת' בהשיחה בכלל בהגדר דתשלומין - אפשר לבאר את המושג "תשלומין" דיום ראשון עצמו, וממילא הביאור הזה גופא "מחזק" את החידוש שבהשיחה בנוגע לגדר התשלומין בכלל.

ועיין היטב בהע' 31 שמשמע שם ככל הנ"ל, דכל הביאור בהלשון "כל שבעה" - הוא בעיקר כראי' לכל החידוש העיקרי שבשיחה, דכל שבעת הימים הם "זמן אחד", ושזה מבטא בנגלה את כל הביאור שבהשיחה בפנימיות הענינים.