בלקו"ש חט"ו פ' נח (ע' 42) מביא מ"ש בזהר (ח"א קיז, א) בקשר להפסוק (נח ז, יא) "בשנת שש מאות שנה לחיי נח וגו' נבקעו כל מעיינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו": "ובשית מאה שנין לשתיתאה יתפתחון תרעי דחכמתא לעילא ומבועי דחכמתא לתתא ויתתקן עלמא לאעלא בשביעאה כו'" (שבשנות שש מאות שנה של אלף הששי יפתחו שערי חכמה שלמעלה ומעיינות החכמה דלמטה והעולם יתתקן להכנס לאלף השביעי).

ומפרש שם ש"חכמתא לעילא" הכוונה לחכמת התורה, ו"חכמתא לתתא" הכוונה לחכמות העולם. ומבאר איך שבסביבות שנים אלו נתגלה פנימיות התורה, וגם בערך באותו זמן התפתחו הרבה חכמות העולם.

ואח"כ מקשה וז"ל: "וצלה"ב: בשלמא מה שההתגלות של פנימיות התורה ה"ה הכנה "לאעלא בשביעאה", הוא מובן, כי היות ובימות המשיח יופעל הענין ד"מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים", מתאים, שלפני זמן זה, כהכנה לזה, יהי' גילוי פנימיות התורה שהוא "מעין" תורתו של משיח; אבל איזה שייכות יש להתפתחות והתגלות חכמות העולם עם "לאעלא בשביעאה"?

יתירה מזו: מזה שהזהר מביא ב' הענינים בחדא מחתא הרי מובן שיש קשר ביניהם - שזה גופא שאז יותחל התגלות חדשה בחכמת התורה (כהכנה לימות המשיח) זה "גורם" התפתחות חכמות העולם - וצריך להבין: מהו הקשר ביניהם, הרי חכמות העולם הן באין ערוך פחות (לתתא) מחכמת התורה (לעילא) ובפרט פנימיות התורה? עכ"ל.

וצע"ק קושייתו - דהנה בלקו"ש חכ"ו שיחה א' לפ' יתרו מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע בארוכה בענין מה שהרמב"ם מבאר בד' הפרקים הראשונים מהל' יסוה"ת כו"כ פרטים ב"מעשה מרכבלאה" וב"מעשה בראשית", שזהו לפי שידיעת ב' דברים אלו ה"ה בכלל מצות ידיעת השם, וכפי שמעתיק שם מ"ש ה"פירוש" על הרמב"ם (בריש הל' יסוה"ת) "ונכלל תחת ידיעת שתי מצות אלו [לידע שיש שם אלוקה, שאין עמו א-ל אחר] ענין מעשה בראשית ומעשה מרכבה שמידיעתם יודעו הראיות על מציאות הבורא ושהוא לבדו ראשון וצור לכל".

וממשיך אח"כ לבאר שזהו הפירוש במ"ש הרמב"ם בסיום ספרו "ובאותו הזמן כו' לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם" - שב' לשונות אלו [א) ויודעים דברים הסתומים. ב) וישיגו דעת בוראם] מכוונים לב' הענינים דלעיל, מעשה מרכבה ומעשה בראשית, כי "דברים הסתומים" בלי ביאור והוספה שאיירי אודות הבורא, הכוונה ל"מעשה בראשית", כי הם "דברים עמוקים" (לשון הרמב"ם שם פ"ד ה"י), שהם חלק מהבריאה שאין רואים תוכנם והחשיבות שלהם בעיני בשר, כ"א שהם ענינים נסתרים "דברים עמוקים" שצריכים "דעת רחבה להשיג פירוש וביאור כל הדברים על בוריין" (רמב"ם שם הי"א), ולכן קוראם הרמב"ם "דברים הסתומים".

משא"כ "וישיגו דעת בוראם", ה"ה הענינים דמעשה מרכבה.

שמכ"ז נמצא שא' מהענינים שיהי' בימות המשיח הוא ההשגה דמעשה בראשית, שישיגו עומק סודות הטבע שזהו "חכמות העולם" - החכמה להבין עמקי טבע העולם, הסודות דמעשה בראשית.

וא"כ צע"ק מה שמקשה בשלמא גילוי פנימיות התורה ה"ז הכנה למשיח, כי אז יהי' "מלאה הארץ דעה וגו'", "אבל איזו שייכות יש להתפתחות והתגלות חכמות העולם עם לאעלא בשביעאה", הרי יש שייכות ביניהם כי באלף השביעי יהי' גילוי השגת מעשה בראשית, ולכן כהכנה לזה צ"ל גילוי חכמות העולם, שענינם הוא השגת סודות הטבע, מעשה בראשית.

ואולי י"ל דכוונת קושיתו היא ע"פ מה דמובן שאין ב' ענינים אלו - ידיעת מעשה מרכבה (אלקות) וידיעת מעשה בראשית (טבע) - כפי שיהיו לע"ל, שוים, כי סו"ס אין שום ענין אלקי בידיעת סודות הטבע מצ"ע, ואין זה גופא חלק ממצות ידיעת ה', כ"א ש"מידיעתם יודעו הראיות על מציאות הבורא ושהוא לבדו ראשון וצור לכל", היינו שכל מה שיודע יותר מעומק עניני הטבע מבין יותר גדלות מי שברא דברים אלו (ע"ד המבואר בהרבה מקומות בדא"ח בענין ההתבוננות ב"מה רבו מעשיך ה' ומה גדלו מעשיך ה'").

[וכדברי כ"ק אדמו"ר כשהתפתחה החכמה שאפשר להגיע לירח, והרבה נתבלבלו שכאילו בנ"א יכולים להגיע לגבולות הבורא וכו'. ואמר אז הרבי שאדרבה ככל שמתפתחת חכמת הטבע, ה"ז מראה יותר גדלות מי שברא הטבע, כמובן].

משא"כ ידיעת מעשה מרכבה זה גופא עניין ידיעת ה'.

ולכן אף שלע"ל ידעו דברים הסתומים, מעשה בראשית, מ"מ אין זה "ענינו" של ימות המשיח, ויצטרכו לזה רק כי זה מביא לקיים יותר טוב את "ומלאה הארץ דעה את ה'", היינו שזהו כעין "הכשר" להענין העקרי דימוה"מ. משא"כ ידיעת מעשה מרכבה, זהו "ענינו" של ימוה"מ, כי זה גופא הוא קיום "ומלאה הארץ דעה את ה'".

וזהו תוכן הקושיא: מה שצריכים הכנה לפני ביאת המשיח, זה רק בנוגע להדבר שזהו "ענינו" של ימוה"מ. משא"כ בדבר שיהי' אז רק כהכשר לעיקר הענין, לזה אי"צ להתכונן לפני הזמן. ולכן מקשה שבשלמא גילוי פנה"ת ה"ה הכנה לימות המשיח, אבל איך הוה גילוי חכמות העולם הכנה לימות המשיח.

ומטעם זה מדגיש בהקושיא שבגילוי פנה"ת מובן איך שזהו הכנה לימוה"מ כי זהו "מעין" תורתו של משיח. - כי זהו כל תוכן הקושיא, שרק בנוגע לדבר שהוא "ענינו" - תורתו - של משיח, מתאים לומר שצריכים הכנה לזה, משא"כ בדבר שאי"ז "ענינו" (תורתו) של משיח, אינו מובן למה צריכים זה כהכנה (אף שגם זה יתגלה בימוה"מ).

ב'לקוטי שיחות' חלק כד עמ' 215 הערה 64: "… יש לומר שעל ידי ברכות התורה בעת העליה הרי זה כמו שמעיד על כשרות התורה, והוי על דרך הגיה בה אות אחת..כמו שנתבאר בההתוועדות".

וכך נאמר בהתוועדות י"ט כסלו תשמ"ב ('התוועדות תשמ"ב' כרך ב' עמ' 532): "כאשר העולה לתורה מברך ברכת התורה, לפניה ולאחריה, הרי הוא מאשר ומעיד על כשרות הספר תורה, והעדות..היא בתוקף גדול ביותר..כי ענין זה קשור עם חשש ברכה לבטלה (אם ישנו חסרון בכשרות הספר תורה)…". [וראה גם התוועדויות שם עמ' 572-571].

וכד דייקת שפיר ישנו שינוי בין הנאמר בהנחה (התוועדויות) שם והנאמר בלקו"ש; בלקו"ש "כמו שמעיד על כשרות התורה" ולא כבהנחה "הרי הוא מאשר ומעיד", וטעמא מאי?

וי"ל, דהנה המקור בפשטות לעצם הענין (ומ"ש בהנחה שם) הוא בדין השו"ע סקמ"ד: "אין קורין לאדם אחד בשני ספרי תורה משום פגמו של ראשון (פירוש שנראה כפוגם ומטיל דופי בראשון)", ובמשנה ברורה שם: "בין בענין אחד ובין בשני ענינים כגון בשבת ר"ח או ביו"ט..אין לקרות למי שעלה באחרונה שיעלה הוא ג"כ למפטיר בספר השני.. דנראה כמטיל דופי בספר תורה ראשונה מפני שהיא חסרה או שאר פסול".

ומכלל לאו אתה שומע הן: כשהוא עולה לתורה בס"ת רגיל ה"ה מאשר ומעיד על כשרותה.

ומ"מ בלקו"ש נאמר רק "כמו שמעיד על כשרות התורה", דהנה ידוע מ"ש הארחות חיים (הובא בב"י-טור סימן קמא ד"ה כתוב בא"ח): "שאין לקרות בתורה ב' אחים או אב ובן זה אחר זה מפני שהם פסולים לעדות זה לזה וכתיב עדות ה' אמנה", [הובאה דיעה זו בעטרת זקנים (לשו"ע סקמ"א ס"ז): וי"א שהוא אסור משום דפסולין לעדות וכתיב עדות ה' נאמנה]. אמנם הב"י עצמו בטור שם הביא דעת הכלבו והמרדכי ש(בעצם) יכולין לקרות ב' אחים זאח"ז ובן אחר האב ואין מניחין כן רק מפני עין הרע, וכן פסק להדיא בשו"ע (סקמ"א ס"ר) שהביא רק הטעם דע"ה.

ובאחרונים מצינו כמה תמיהות על דברי הא"ח:

א) הפרי מגדים (באשל אברהם סקמ"א ב"ח): "ולפי זה כל אותם שאין מעידין כמבואר בחושן משפט [סימן] ל"ד אין ראוין לעלות וכל-שכן הפסול לעדות מחמת עבירה כו'"!?

ב) הגר"א [בביאור הגר"א (אחרי שקבע בנחרצות שהב"י כ' ,דלא כהא"ח")]: "והרי נשים וקטנים פסולים לעדות ועולין כמ"ש בפ"ג דמגילה וכן עבד כמ"ש בירושלמי ספ"ב דכתובות שהובא בגמ' שם קרא ג' פסוקים כו'"!

ג) אחד האחרונים תמה: סוף-סוף הרי להלכה קרובים מותרים לעלות בהפסק ביניהם, ואם מצד פסולי עדות מה מועיל הפסק ביניהם?!

ד) ידוע מנהג ישראל בכמה ק"ק (הובא ברמ"א סתרס"ט ס"א ועוד) לקרות בתורה בליל שמחת תורה, ואם יש כאן דין עדות - הרי קיי"ל בשו"ע חו"מ סכ"ח סעיף כד שעדות שקבלו בלילה אינה כלום וצריך לחזור ולקבל עדות ביום.

ה) הלבוש כתב (קמא ס"ו) בנחרצות: "שני אחים מותרים לעלות זה אחר זה שאין שייך כאן משום פסולי עדות, שאין מעידים כלום.."

אמנם סו"ס הרי הב"י בפירושו על הטור הביא דברי הא"ח ואף שהביא שם דעה הב' וכן בשו"ע השמיט דעת האו"ח הנה האחרונים נקטו זהירות (כמו השערי חיים (שער א' אות כט) וציינו שלהלכה לא נקטינן כטעם זה, אלא עיקר הטעם הוא משום עין הרע.

ומ"מ ברור שאין זה מופרך לגמרי.

ומכח כל זה, פשוט שאין המדובר בדין עדות אלא כמו שדייק כ"ק בלקו"ש שם בלשונו הק': "כמו שמעיד על כשרות התורה".

בלקו"ש ח"ב פ' שלח [משיחות פ' שלח תשט"ו שיצא לאור לאחרונה] כתב : "און עס קאן זיין - ווי די גמרא זאגט - אן אופן וואס מען זאל טאקע מקיים זיין די מצוה און פונדעסטוועגן ניט יוצא זיין", ובלקו"ש לא מצויין מקור לאיזה גמרא הכוונה. ובשיחה הנ"ל ציינו למס' פסחים קח ע"ב, ובפשטות הכוונה לידי חירות לא יצא וכפי' הרשב"ם שם דלא יצא המצוה בהידור.

ולכאורה יש להביא כמקור נוסף את מאמר ר"ג במשנה בפסחים קטז כל שלא אמר בפסח וכו' לא יצא ידי חובתו, ופי' הר"ן בפסחים שם [ראה המצויין בהגש"פ של רבינו] דלא יצא "כראוי".

בלקו"ש ח"ב ע' 417, כותב הרבי כמה טעמים על מה שחג הסוכות נקרא בשם "סוכות" על שם הסוכה, ולא על שם המצוה דנטילת ד' מינים.

א) משום שמצות הסוכה מתחילה מהרגע הראשון של החג עד המשך כל ימי החג, משא"כ מצות ד' מינים מתחיל חיובה רק מבוקר החג.

ומוסיף הרבי בנקודה זו, דמצות הסוכה מתחילה עוד לפני החג, משום שהמצוה מחייבת בניית דפנות וצריך שיהיה באופן ד"תעשה ולא מן העשוי", שא"א להכינו בתוך החג, אלא צריכים להכינו לפני יו"ט, ובבניית הסוכה גופא יש מצוה. משא"כ בנוגע ללולב, יש אפשרות שכל העשייה תהיה בתוך החג.

ב) דבנוגע ללולב יש הגבלה שלאחר קיומה פטורים ממנה. משא"כ סוכה עניינה "תשבו כעין תדורו", והרי נמשך "דירתו" ומצותו כל ז' ימי סוכות.

ג) דכל המצות הם ענינים פרטיים, דמצוה פלונית זו עושים באבר פלוני זה ועד"ז בפרטיות בשאר מצות מעשיות, ועד"ז נטילת ד' מינים נעשית בלקיחה על ידי היד. משא"כ ישיבה בסוכה עניינה "תשבו כעין תדורו", וזה קאי על כל הענינים שעושה, גם כשעושה צרכיו הפרטיים והענינים שעשה בשבוע שעבר, הרי הוא מקיים בזה מצות סוכה.

ומוסיף הרבי בנקודה זו, דמצינו כתוב ד"מי שאין לו בית אינו אדם", נמצא דמי שיש לו בית, אע"פ שאינו נמצא בו כל הזמן, ואפי' לדוגמא כשנמצא בשוק, הרי הוא אדם, דעצם זה שיש לו בית גורם שיקרא אדם, וא"כ עד"ז בסוכות, דמכיון שענין הסוכה הוא "כעין תדורו" אז עצם זה שקבע את הסוכה לדירתו נעשה קשור למצוות הסוכה במשך כל חג הסוכות, גם בשעה שלא נמצא בסוכה.

ע"כ תוכן דברי כ"ק אדמו"ר, ומכאן ואילך באתי בהערות קצרות, וזה החלי:

א) בנוגע להוספה בחילוק הא', דבסוכה המצוה מתחילה לפני החג, משום בניית הדפנות דצ"ל "תעשה ולא מן העשוי" ולכן צ"ל קודם החג ובבניית הסוכה יש כבר מצוה, משא"כ לולב יכול להיעשות כל עשייתו בתוך החג. הנה לכאורה יש להבהיר כוונתו, דאינו מבאר באם טעם הדבר בלולב הוא משום שאין בו פסול דתעשה ולא מן העשוי או טעם אחר בדבר (וגם לכאו' לולב אין לקוצצו ביו"ט וצריכים לקוצצו לפני יו"ט), וי"ל דמסתימת לשונו הק', משמע דכוונתו להמבואר בסוכה ל"ג ע"א דחכמים מכשירין בעבר וליקט לענבי ההדס ומפרשת הגמ' במסקנא ב' אפשריות א) דאין למדים לולב מסוכה לגבי הפסול דתעשה ולא מן העשוי. ב) דהגם דלומדים פסול זה, מ"מ לולב אין צריך אגד "ולא שייך בו עשייה" (רש"י שם). והיינו דבסוכה יש חיוב לבנות וממילא הבניה צריכה להיות קודם החג, דהרי צ"ל "תעשה לך", משא"כ בלולב אין חיוב לאגדו1.

ולגבי הקציצה, אין חיוב לקצוץ מלפני סוכות, דהרי אם מצא קצוץ אין חיוב לקצוץ, משא"כ אם מצא סוכה הבנויה שלא לשם צל חל על זה הגדר ד"תעשה ולא מן העשוי". והיינו דבסוכה הוי הבנין מעצם המצוה ולכן מחוייב לעשותו לפני החג (דאסור לבנות בחג) ואם הוי בנוי מעצמו שלא לשם צל הוי "תעשה ולא מן העשוי", משא"כ בלולב דאין הקציצה חלק מהמצוה, נמצא דאין מצות לולב קיימת לפני יו"ט.

(ואע"פ שהרבי כותב להרב הנ"ל (בהערה 1) דקציצת האתרוג היא הכשר למצוה (ולא הוי כמעשה בעלמא, כדברי רש"י דהוי מכשיר למצוה), מ"מ לא הוי חלק מהמצוה כמו בעשיית סוכה דבניינו הוי חלק מהמצוה ( וזה גופא היתה השקו"ט למה הכנה א' נחשבת רק מכשיר, והכנה ב' נחשבת לחלק מהמצוה).

וזה שכותב "ווארום עס איז דאך א בנין פון ג' דפנות וכו' און דוקא תעשה ולא מן העשוי, קען מען דאך דאס ניט טאן אום יו"ט, ...אבער ביי ד' מינים קען זיין אז דער גאנצער טאן זאל זיין אום יו"ט", דלולב אין חיוב לקצוץ לפני יו"ט דאם "מצא קצוץ" אינו צריך לקצוץ (ועד"ז חטיבת עצים לסוכה לא הוי חלק מהמצוה אלא הכנה ואם "מצא חטוב אינו חוטב" ואין בזה פסול ד"תעשה ולא מן העשוי") משא"כ בנית הסוכה דהוי חלק מהמצוה (אלא שאי"ז גמר המצוה) הרי מוכרח שיהיה לפני יו"ט דאל"כ הוי תעשה ולא מן העשוי2.

ב) בנוגע לחילוק הב', אע"פ שנטילת הלולב היא פעולה נמשכת על כל היום כולו (לקו"ש ח"ה ע' 173 הע' 10) מ"מ, אינו דומה לסוכה כיון שאין חיוב לקיים בפועל מעשה נטילת הלולב, משא"כ "דירת הסוכה".

ועד"ז לגבי חילוק הא', דחיוב הלולב מתחיל מיום הא' אע"פ שגם לגבי לולב "דמטא זמן המצוה" משעה שקידש היום (רש"י ל"ג ע"ב ד"ה ה"ג3) וכפי שהביא הרבי בהמשך השיחה בע' 425 בטעם הא' דלכן הוי זמן השמחה ז' ימים, אע"פ שניסוך המים ביום, משום שמצות שמחת סוכות קשור עם לולב "וואס דאס הויבט זיך אן פון ביינאכט", מ"מ בפשטות אינו דומה לסוכה כיון דאין חיוב קיום המצוה בלילה (אלא רק "מטא זמן המצוה"), אבל חיוב המצווה בפועל מתחיל ביום שלאחמ"כ.

ג) בטעם הג', מובא בספרים דמעלת הסוכה היא מה שכל גופו נמצא בתוך הסוכה. אבל כנראה הרבי מוסיף בזה (דלא רק שכל גופו הגשמי נמצא שם, אלא יתירה מזו) שהסוכה חודרת בכל ענייניו, היינו שכל עשיותיו דצרכיו הפרטיים הם בגדר מצוה, כשעושה אותםבסוכה4.

ד) מה שמצות סוכה קאי על כל הענינים שעושה, הוא בטוש"ע ושוע"ר סי' תרל"ט סעי' ד', דמצות ישיבה בסוכה היא שבנוסף על מה שאוכל ושותה ודר בה כדרך שהוא דר בביתו בשאר ימות השנה... גם אם צריך לספר עם חבירו יספר בסוכה.

ה) על מה שכותב רבינו "ער טוט גאר זיינע צרכים הפרטיים" אולי יש לדייק שהחיוב והמצוה הוא רק על פעולה דהוי בגדר "צורך", אבל אם אין בזה צורך אין בזה חיוב. ובזה מדויק לשון רבינו דהט"ז מביא בשם המהרי"ל ד"המספר עם חבירו יספר עמו בסוכה", והמשנ"ב כתב בסק"ב "אם ירצה לספר עם חבירו יספר בסוכה". משא"כ אדמה"ז בס"ד כותב "אם הוא צריך לספר עם חבירו יספר עמו בסוכה", דרק מה דהוי צורך (פרטי דדירה) מחוייב בסוכה ולא מה דלא הוי "צורך" ולכן אינו חייב לספר עם חבירו בסוכה אלא אם הוי "צורך" לספר עמו.

ו) על מה שמוסיף רבינו, דקשור עם מצות הסוכה גם כשאינו נמצא בתוכה, ע"ד ענין הדירה שמוסיפה באדם משום "כל מי שאין לו בית אינו אדם", אפ"ל דהכוונה על ענין "הדירה לשבת בה" (דאדם צריך שתהיה לו דירה לשבת ואפילו שתהיה דירת "עראי"). דלפי"ז יוצא דענין זה שייך גם לגבי "דירת עראי" דסוכה.

ז) מה שכותב הרבי ב' חידושים בענין מצות ישיבה בסוכה (על שאר מצות), א) מה שעושה המצוה בכל ענייניו, ב) מה שקשור עם המצוה גם בשעה שאינו נמצא בתוך הסוכה, שעצם דירת הסוכה מוסיפה שלימות לאדם גם כשאינו נמצא בתוכה (דמכיון שקבע "דירתו" בסוכה, קשור לסוכה גם כשאינו נמצא בתוכה).

הנה נקודות אלו מיוסדים הם במסכת סוכה על המשנה בדף כ"ח ע"ב שכותבת "אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי", והגמרא מביאה ברייתא שמבארת שזה נעשה ע"י העלאת כלים ומצעות נאים לתוכו, ואח"כ ממשיכה ש"אוכל ושותה ומטייל בסוכה", והיינו הא דעושה סוכתו קבע, הוא עצם קביעת סוכתו לדירת קבע, וזה נעשה ע"י העלאת כליו נאים לתוכה, ולכן קשור עם הסוכה גם כשאינו עושה שום פעולה בה, ולאחמ"כ מוסיפה הברייתא דישנו קיום "תשבו כעין תדורו" ע"י פעולת צרכיו הפרטיים שאוכל ושותה וישן ומטייל וכו'.

והנה (אע"פ דבשו"ע מתחיל עם חיוב הגברא לאכול ולשתות ורק אח"כ פוסק על העלאת המצעות וקביעת סוכה קבע5, מ"מ) מודגש ענין ב' הפרטים דחיוב "תשבו כעין תדורו" גם באדה"ז סימן תרל"ט דבסעי' א-ג מדבר על קביעת הסוכה ע"י העלאת כליו לסוכה, ורק לאחרמ"כ בס"ד מבאר "מצות ישיבה בסוכה" שזה נעשה ע"י אכילה ושתיה, דהן ב' העניינים שבמצות סוכה א) קביעת הסוכה לדירתו שזה ע"י העלאת כליו לשם. וע"י קביעת דירה הרי"ז קשור להאדם גם כשאינו עושה פעולות הצריכות לו, ואפילו כשנמצא בשוק, דהרי עצם קביעות הדירה ענינה "תשבו כעין תדורו" דפועלת על שלימות האדם גם כשאינו שם, ואפי' אינו "קשור" עם המצוה דסוכה. ב) דבנוסף לזה ישנו "תשבו כעין תדורו" המחייב פעולות שונות, דכל הדברים שהיה עושה בדירתו מחוייב לעשותם בסוכתו.

---

1) וראה גם במכתב הרבי להרה"ג ר"ש עלבערג ע"ה (לקו"ש חי"ב ע' 214 - נדפס גם בריש ספר שלמי שמחה ח"ד) דבאמצע דבריו כותב "חה"ס תעשה לך (וכמה הלכתי ילפינן מיני') הרי בכהנ"ל משווי לולב לסוכה. (ואפי' אם ימצא מ"ד דיחלק ביניהם מפני הציווי בסוכה תעשה לך וכו')". דמפרש כוונת מ"ד הב' בגמ' דלומדים לולב מסוכה (ומסביר גם את השיטה הראשונה - ד"אם ימצא" - דסוברת דאין לומדים לולב מסוכה).

2) וראה גם לקו"ש חכ"ב ע' 129 הע' 53 "ואין אגודתו (לפני החג) קריאת שם להיות חל שם לולב פסול לדחות כו' עד שיקדש עליו היום" (פרש"י סוכה שם ד"ה וה"ג). משא"כ בסוכה שמצוה בעשייתה שנאמר "חג הסוכות תעשה לך" - ראה פרש"י מכות ח, א. שו"ע אדה"ז סתרמ"א ס"א וכו'. דנראה אותו הנקודה, דמכיון שאין מצוה בעשיית הלולב, לכן אין חלות שם על עשייתה, שיחול עליו שם פסול עד שיקדש עליו היום. "מ"מ כשקידש היום, כבר התחיל היום שהוא ראוי לנטילתו" (או"ז הלק י"ט ח"ב סי' ש"ה).

3) וראה גם בדברי הראב"ד פ"ד מהלכות ממרים שנקט בפשיטות דיש פסול דתעשה ולא מן העשוי גם בלולב, ודברי הכס"מ עליו, הרי בפשטות אינם מובנים וכפי שהקשה עליו הלח"מ שם.

4) ולכן מובן שזוהי מעלה שאינה נמצאת גם בטבילת מצוה, דהחידוש הוא לא מה שכל גופו משתתף בעשיית המצוה, אלא במה שהאדם מקיים המצוה ע"י פעולותיו היום יומיים וצרכיו הפרטיים.

5) ואולי אפשר להסביר סגנון השו"ע שהתחיל בחיוב פעולות האדם בישיבת סוכה ולאחמ"כ כתב שעושה סוכתו קבע (היפך סגנון אדה"ז דהתחיל קודם כל על החיוב דעשיית סוכתו קבע, ואח"כ כתב על חיובי ישיבת האדם בתוך הסוכה) דלשיטתו חיוב עשיית סוכתו קבע הוא פרט ופעולה של "דירה" וישיבה בסוכה, משא"כ לאדה"ז, קביעת האדם שסוכתו תהיה "דירת קבע" הוא ענין בפ"ע מפעולות האדם הדר בתוך הסוכה, וזה קובע חשיבות בפ"ע, דהאדם מייחד וקובע שהסוכה הוא מקום דירתו, ולאחר שהסוכה היא כבר מקום דירתו, הוא צריך לעשות פעולות פרטיות של דירה בתוכה. אבל לגבי נקודת השיחה, הרי"ז שייך לב' האופנים דלא מיבעיא לאדה"ז הרי האדם קשור עם מצות הסוכה גם בהיותו מחוץ לסוכה מפאת קביעתו להסוכה כדירת קבע, אלא אפי' להגדרת השו"ע הרי כיון שא' הפעולות בדירה הוא עשותו למקום קביעותו, במילא נמצא דעצם זה שיש לו כלים ומצעות בתוך הסוכה הרי"ז מקשרו לסוכה ומצוותה גם בהיותו מחוצה לה.