כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו מבאר בלקו"ש חכ"ח פ' פנחס 189, החילוק בין קרבן תמיד לשאר קרבנות דמוספי שבת ר"ח ורגלים, דהשראת השכינה שנעשית ע"י קרבנות החג הוא בגילוי, שפועל על הזמן שה"זמן" נעשה קדוש, ואשר לכן הקדושה היא מוגבלת רק לזמן זה, שקשור עם יום מסויים דוקא, משא"כ השראת השכינה שנעשית ע"י קרבן תמיד היא בלי הגבלה, וקשור עם "אני הוי' לא שניתי", ואינו פועל על הזמן שיהי' יו"ט, והוא בעצם למעלה מן הזמן, רק שפועל על הזמן בהעלם, שכל יום הוא "מועד התמידים", עייש"ב.

והנה, בשבת דף כ"ד ע"א איבעיא להו, מהו להזכיר חנוכה במוספין, כיון דלית בי' מוסף בדידי' לא מדכרינן, או דילמא יום הוא שנתחייב בארבע תפילות עכ"ל. וביאר הגר"י ענגיל בספרו 'לקח טוב' צדדי האיבעיא, שהג' תפלות הקבועות תמיד, שייכות שפיר אל ענין הזמן כפי מה שהוא, כיוון דתפילות כנגד תמידים תקנום, והתמידים הרי הם חובת היום, וע"כ הם שייכים אל קדושת היום, דכל יום כפי כל מיני קדושה אשר בו, וע"כ בחנוכה מזכירים של חנוכה בתפילות הקבועות דשייכי לחנוכה, אמנם מוסף דשבת ור"ח שבתוך ימי חנוכה, שבאה במקום קרבן מוסף, יש סברא דלא שייך לקדושת חנוכה, ולכן לא מדכרינן, אמנם י"ל צד אחר, דקדושת חנוכה מתפשטת על כל המצות, וע"ד מה דאיתא בזבחים (ומרגלא בפומא דרבינו), דאטו ר"ח למוספי שבת לא אהנאי, וא"כ מזכירים של חנוכה במוסף ג"כ, וזה מה דהגמ' אומרת יום שנתחייב בארבע תפילות, דהכוונה היא דאותו יום שיש בו קדושת חנוכה, הוא שנתחייב בארבע תפילות, ע"כ יש בכל התפלות ענין החנוכה, עכתי"ד בקיצור.

וי"ל ההסברה ע"פ מש"כ בשיחה הנ"ל, שבקרבן תמיד הרי יש ב' קצוות דמחד גיסא השראת הקדושה שנעשית ע"י קרבן תמיד, היא מצד אני הוי' לא שניתי והיא למעלה מן הזמן, ומאידך גיסא היא פועלת בזמן שיהי' "מועד התמידים". וא"כ י"ל, שמצד זה שבעצם - הקדושה היא למעלה מן הזמן, א"כ שייך לחנוכה ג"כ, וא"כ מזכירים חנוכה במוסף ג"כ, משא"כ מצד זה שכל יום נעשים מועד התמידים, א"כ מזכירים (שענינה גילוי) חנוכה דוקא בג' התפילות הקבועות שכנגד התמידים ולא במוסף.

ב'לקוטי שיחות' חלק כה עמ' 172-176, מבאר החידוש בזה שויבא יעקב שלם "שלם בתורתו שלא שכח תלמודו בבית לבן", שמכיון שיעקב היה טרוד במלאכתו נאמנה "בכל כוחי עבדתי וגו'", הרי באופן טבעי הי' מקום לשכחת תלמודו, ובזה החידוש שלא שכח וכו'. ומעשה אבות סימן לבנים, שלכל יהודי יש כח, שגם בגלות הוא יהיה' בדרגא, שכל עניניו הרוחניים נשארים שלימים "לא שכח תלמודו", ו"שלם בתורתו" עכת"ד.

ויש להעיר ולהאיר, כי עפ"י המבואר בלקו"ש חט"ז שיחת פורים, ובכ"מ, בענין חסידים שהיו שוהים לתפלה וכו', בההפרש שבין הבבלי ("תורתן משתמרת"), והירושלמי ("תורתן מתברכת"), מובן שגם אצל יעקב יש רק אי חסרון ולא ברכה שהרי הלכה כבבלי.

ובד בבד מצינו להלכה בט"ז (אבן העזר סימן כה): "מי שישן הרבה כדי שיחזק מוחו בתורה, נותן לו הקב"ה חלקו בתורה כמו אותו שמעט בשינה ומצער עצמו, כי הכל הולך אחר המחשבה".

ובכך פירש את הפסוק "שוא לכם משכימי קום גו' שינה" שלא יצטערו אותם "ת"ח שישנים הרבה כדי שיהיה להם כח וזריזות לב לעסוק בתורה".

ואולי גם בנידו"ז, ההתעסקות במילוי שליחותו של הקב"ה בזה"ג היא היא קיום התורה, ולכן גם החסרון שמתעסקים עם גשמיות משלימו הקב"ה. ועצ"ע.

בלקו"ש ח"א עמ' 33 כותב (הנני מעתיקו בלה"ק כפי הנדפס בתורת מנחם ח"ב עמ' 88): לברית מילה אצל א' מנכדי הצמח צדק, היו צריכים לבחור בין שני מוהלים: "האחד הי' מבוגר, בעל ידיעה בכתבי האריז"ל [בכולם או לא בכולם, אבל את הענינים השייכים למילה ידע]. והשני הי' צעיר, מומחה באומנות המילה, אבל הרבה יותר פשוט מהמבוגר. והורה הצמח צדק ליקח את הצעיר, באמרו, שהעיקר הוא פעולת החיתוך בגשמיות ("מ'דארף פשוט אין גשמיות אפשניידן")".

ובסגנון דומה באג"ק ח"ז עמ' רלב "שבברית מילה של אחד מנכדי הצ"צ שהי' בחיי הצ"צ, ושאלו את הצ"צ באיזה מוהל לבחור, אם זה הבא בשנים ויודע הכוונות וכו', או את הצעיר אבל פשוט הוא ביותר. וענה הצ"צ שיקחו את הצעיר, כי העיקר הוא הבפו"מ".

אבל ב'רשימות' "ברית מילה אצל קאפלאן" (וארשא. תרצ"ה) כותב: "הי' ברית מילה אצל נכד הצמח צדק, והיו אז ב' מוהלים, הא' שייך לכוונות ואינו אומן כל כך כהשני שלא הי' שייך לכוונות. וצוה הצ"צ שימול הב' באמרו עשי' לעילא. ישנו עולם שאין צריך לאדרעסען.

אפשר שאז שאני, שהי' מי שכוון - הצ"צ - כי ישנם ענינים שהמעשה והכוונה אפשר להיות בשני אישים. אבל בכל אופן לשון הצ"צ הי' כנ"ל".

אם נניח שהסיפור ב'רשימות' הוא אותו מעשה דבלקו"ש ואגרות הנ"ל, הרי מתברר לנו כאן שהמוהל המבוגר ויודע הכוונות הוא הצמח צדק עצמו. דהוא יכוין הכוונות והמוהל ימול כביאור ברשימה שם.

אבל מסגנון לשון רבינו בלקו"ש שם - בסוגריים המרובעות לא משמע כן. ומבלי לדחוק ולומר שהיו ב' סיפורים שונים. אוי"ל דהמוהלים עצמם היו אחד מבוגר ובעל ידיעה, והשני צעיר מומחה במילה. וע"ז הורה הצ"צ ליקח את המומחה, וע"ז מוסיף ביאור שבכל אופן יש מי שיכוין והוא הצ"צ עצמו - אף שהשאלה לא היתה בקשר אליו.

אבל ב"תורת מנחם" (שם עמ' 278) נדפס אותו סיפור כפי שנדפס ב'רשימות' וממשיך שם: "והוסיף כ"ק מו"ח אדמו"ר: לכאורה אפשר לבאר פירוש הדברים, שהסיבה שיכולים ליקח המוהל האומן אף שאינו שייך לכוונות, היא, מפני שהמוהל השני כיוון את הכוונות, וכפי שמצינו בכמה ענינים שכוונתו של אחד מועילה גם לשני. אבל, מלשונו של הצ"צ "עשי' לעילא", מובן, שהעשי' כשלעצמה די' וטובה, ואין צריך בכוונות", עכ"ל.

ושוב - אם המוהל השני הוא שכיון את הכוונות, הרי מפורש ברשימה שזהו הצמח צדק עצמו. אבל כנ"ל הסגנון בלקו"ש חלק א' אינו משמע כן.

ועוד להעיר בשיחה בתורת מנחם שם, עמש"כ "וכפי שמצינו בכמה ענינים שכוונתו של אחד מועילה גם לשני". ציינו "ראה שו"ע אדמוה"ז או"ח סתקפ"ט ס"ז". והנה שם כותב "מי שתקע ונתכוין להוציא כל מי שישמע תקיעתו, ושמע השומע ונתכוין לצאת י"ח, אע"פ שאין התוקע מתכוין לפלוני זה ששמע תקיעתו ואינו יודעו כלל, אעפ"כ יצא השומע י"ח שהרי התוקע נתכוין להוציא לכל מי שישמענו, לפיכך וכו'".

ולא הבנתי, דהרי בדוגמא שבשו"ע התוקע היינו זה שעושה המעשה מכוין להוציא אחרים והשומע מתכוין לצאת. אבל כאן במילה לכאו' הפי' שא' יעשה מעשה המילה ומישהו אחר יכוין, ונצרף כוונת המכוין עם מעשה העושה. והיכן הוא המקור לזה "שהמעשה והכוונה אפשר להיות בשני אישים", ואולי הוא פשוט מאד ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.

בלקו"ש חי"ט עמ' 463 (וכן באגרות קודש חלק כ' עמ' קנ"ז) מובאת תשובת הרבי, לא' ששאלו מה מנהגינו, באם בשעת תפילת שמו"ע עדיין זמן תחנון, אמנם כשיגמור שמו"ע, יעבור זמן תחנון. האם מכה ב"סלח לנו". ומשיב לו הרבי "לא שמעתי בזה, אבל מהענין נראה, דתלוי רק בזמן אמירת סלח לנו, לא מה שיהי' לאחרי זה". ובשולי הגיליון בלקו"ש שם מובא שהשאלה היתה "באם יסיים תפילת שמו"ע דמנחה עם שקיעת החמה, ולא יאמר תחנון אח"ז משום שהוא לאחרי שקיה"ח". ולהעיר, שבשו"ע אדה"ז סי' קלא ס"ד פסק ריבנו "אין נפילת אפים בלילה . . ומ"מ אין לחוש לזה אלא בודאי לילה אבל לא בבין השמשות" (ב"י, ט"ז סק"ח).

בגליון תתכה (עמ' 19) העיר הרחמ"ל שי' בענין הנהגת האריז"ל בעת שקנה אתרוג, ש"לפעמים, הי' מניח לפניהם את הכיס עם המעות, והי' אומר שיקחו (המוכרים) מה שירצו", דלכאורה צריך ביאור, איך זה מתאים על פי המבואר בלקו"ש ח"ה (ע' 80-81), שכל טעם הנהגת האריז"ל היתה, כדי שזה יהי' מלובש בטבע, ולכאורה על פי דרכי הטבע, צריך להתמקח עם המוכר, ולא לתת לו כמה שירצה, וכשאומר להם שיקחו כמה שירצו, הרי הוא פוטר עצמו מהנהגה ע"פ הטבע עם עניני העולם, ומוסיף "ובפרט שלגבי כסף - באם אינו עבור האתרוג, הרי הועידה אותו ההשגחה העליונה עבור ענין אחר".

ולענ"ד דברים אלה אין להם שחר, שהרי פשוט שכל אחד מותר לו לתת כספו לכל מי שמבקש, ואין שום מושג של "הועידה אותו ההשגחה העליונה וכו'", וכיון שמוכרי האתרוג רוצים הרבה עבורו, הרי זכותו של הקונה לתת להם כמה שרוצה (והרי זה בגדר כל הפושט יד נותנים לו), וכן אין זה נגד הטבע, כפי שרואים במוחש, שלפעמים אדם מביע את רצונו החזק באיזה דבר שרוצה לקנותו, עד שמוכן לשלם עבורו מעבר לערכו האמיתי.

ובהמשך הענין מביא שאלה "למעשה" במנהל מוסדות שימאן להעסיק מנהל חשבונות וכיו"ב - וגם כאן כמדומני אין להשוות כלל להנהגת האריז"ל, שהרי האריז"ל נתן מהממון שלו, ואילו מנהל מוסד עוסק ב"כספי ציבור", וכמובן שבכספי ציבור אין רשות למנהל לעשות בכספים כפי רצונו, משא"כ בממון פרטי כמו אצל האריז"ל. וק"ל.