א. בלקו"ש חכ"ה עמ' 247 מבאר בקשר לדברי ה'אבודרהם' דהר"ת שבשם "חנוכה" הוא ח' נ'רות ו'הלכה כ'בית ה'לל, היינו שבהמחלוקת שבין ב"ש לב"ה האם "פוחת והולך" או "מוסיף והולך", ההלכה היא כבית הלל ש"מוסיף והולך" (וזה הובא גם להלכה בעט"ז לשו"ע או"ח סי' עת"ר).

ובהשיחה שם מעיר ע"ז, שלכאו' צ"ב, למה דוקא בחנוכה הדגישו זאת כ"כ שהלכה כב"ה, אע"פ שבכל התורה כולה הלכה כב"ה ועד ש"ב"ש במקום ב"ה אינה משנה"? ומבאר שם, שזהו מצד שחנוכה קשור במיוחד עם גדר המקבל, שזה בכללות שיטת ב"ה - בניגוד לב"ש שמסתכלים על דיני התורה כפי שהם מצד גדר הנותן וכו'. יעו"ש.

ובגליון תתיב כתבתי דיתכן לומר שהחידוש לגבי חנוכה הוא, שגם לע"ל שבכללות תהי' הלכה כב"ש, מ"מ במחלוקת זו תהי' הלכה כב"ה שגם אז ידליקו נ"ח באופן ד"מוסיף והולך" (ועי"ש הראיות והנימוקים לזה).

ב. והנה, מצאתי דבר חידוש ב'משנה ברורה' בסי' תרע"א, שלפי"ז יש לבאר את ההדגשה שהלכה כב"ה בנ"ח - גם בזה"ז - בנוגע לפועל. דהנה ב'ביאור הלכה' בסימן הנ"ל (בד"ה וי"א) כתב, דאפשר דהמח' שבין ב"ש וב"ה בנוגע לנרות חנוכה "לא נכנס בכלל מה דקי"ל בעלמא דהלכה כב"ה בדינא, אחרי דאינם מחולקים בענין הלכה אלא בענין הידור בעלמא" (וע"ש בסיום דבריו דכיון שלא הוזכר דבר זה בשום פוסק אין לצרף זה להלכה).

ואוי"ל שבכדי לשלול סברא זו - שבנוגע לנ"ח אפשר לנהוג גם כב"ש כיון ש"אינם מחולקים בענין הלכה", לכן באו והדגישו בעצם השם של היום "חנוכה" שגם בנדו"ד הלכה היא דוקא כב"ה - בנוגע להנהגה בפועל - ודלא כסברת ה'ביאור הלכה'.

והטעם לזה, משום שגם אם נקבל את עיקר סברת המ"ב, שבענין של הידור בעלמא אפשר לנהוג גם כב"ש (שע"ז גופא יש לדון, ואכ"מ), אך ההידור שבנ"ח הוא שונה מכל הידור מצוה סתם (ראה בהנסמן בשיחה הנ"ל הע' 58), כי הנרות הנוספים הינם חלק מהחפצא דנ"ח. ועד שישנם פוסקים הסוברים שאפשר לברך על הנרות הנוספים אף שכבר בירך על הנר הראשון, אף שבכלל אין מברכים על הידור (ראה בהנסמן באנצ"ת ערך חנוכה).

ולהעיר שהמחבר בשו"ע (סי' תרע"א ס"ב) לא הביא כלל את עיקר הדין דמדליקין נר אחר בכל לילה, וכתב רק האופן דמהדרין: "כמה נרות מדליק, בלילה הראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף והולך אחד בכל לילה" וכו'.

וראה גם ב'אור שמח' על דברי הרמב"ם בהל' חנוכה פ"ד הי"ב שכתב "אפילו אין לו מה יאכל אלא מן הצדקה שואל או מוכר כסותו ולוקח שמן ונרות ומדליק", ומפרש שם האו"ש שגם על נרות ההידור צריך לשאול או למכור כסותו (אמנם ב'ביאור הלכה' בסימן הנ"ל ד"ה "ואפילו עני" נראה דלא ס"ל כהאו"ש, עי"ש).

וכן ישנם עוד כו"כ ראיות לכאו' דבנ"ח עיקר התקנה מלכתחילה היתה להדליק כמהדרין מן המהדרין, אלא שלא החמירו כ"כ ותקנו דגם בנר א' יוצא י"ח, אבל כשמדליק באופן דמהדרין מן המהדרין הרי אין זה סתם נרות של הידור וכו', ואכמ"ל. ואשר לכן הדגישו שבנוגע למחלוקת הנ"ל בין ב"ש לב"ה באופן הדלקת הנרות אז ההלכה היא דוקא כב"ה, וגם בזה ישנו להכלל שבכה"ת דב"ש במקום ב"ה אינה משנה.

ג. ויש להמתיק את הטעם לכך ע"פ המבואר בשיחה הנ"ל (חכ"ה), דשם בס"ט מבאר שחנוכה קשור באופן מיוחד עם גדרי המקבל, והענין דהידור מצוה ג"כ בא מצד המקבל (עי"ש בארוכה).

ועפ"ז יומתק מאד שבנוגע לחנוכה גם בענין של הידור (ואפי' אם ננקוט כדברי הבה"ל שזהו הידור בעלמא ככל הידור) יש לעשות דוקא כב"ה, משום שזהו ענינו של היו"ט דחנוכה, שבא מצד גדרי המקבל (וכמבואר שם בהשיחה כו"כ ענינים הן בכללות הענין דחנוכה והן בפרטיו, שבהם מודגש מעלת המקבל, ה"בפועל" שי' בית הלל). והענין דהידור מצוה ג"כ שייך לגדרי המקבל וכנ"ל. ולכן כאשר רוצים להדר בחנוכה יש להדר דוקא כפי שיטת בית הלל.

ומ"ש הביאור הלכה שם להוכיח מהגמ' בשבת (כא, ב) ד"אמר רבה בב"ח א"ר יוחנן שני זקנים היו בצידן אחד עשה כב"ש ואחד עשה כדברי ב"ה" וכו' "ומשמע לכאורה דהיו ביומא שכבר נפסק בעלמא דהלכה כב"ה ואפ"ה זקן אחד עשה כב"ש". הנה לפענ"ד אפשר לומר בפשטות דשני זקנים הללו שהביא ר' יוחנן איך שנהגו, היו קודם דורו של ר' יוחנן לפני שנקבעה ההלכה כב"ה, ולא הביאם ר"י משום שיש חידוש בהנהגתם - שאפשר לנהוג כב"ש גם לאחרי שנקבעה ההלכה כב"ה - אלא משום הטעמים שנתנו לדברי ב"ש וב"ה וכמבואר שם בגמ' (ע"ש), וק"ל.

בלקו"ש ח"ה פר' וישב ב מבאר הרבי באריכות נפלאה, מדוע במעשה דיהודה ותמר לא עבר יהודה על איסור יבמה לשוק, וכן באיסור כלתו וכו'. בנוגע לאיסור יבמה לשוק של "לא תהיה אשת המת" וכו' מבאר הרבי, שלשלה אסור היה לייבם את תמר, מכיון שתמר הייתה מוחזקת שימותו אנשיה, וא"כ מובן שממילא יורד כל הדין של יבמה, גם לא היה דרוש ענין של חליצה, כי ענין חליצה שייך רק אם לא ירצה האיש לייבם, אבל לא בשעה שע"פ דין אינו יכול לייבמה.

וצ"ע, דלכאורה איך זה מתאים עם פשוטו של מקרא, דהרי הפסוק אומר שיהודה לא רצה לתת את שלה לתמר מפני שפחד שגם הוא ימות כאחיו וכדי להפטר מתמר אמר לה שתחכה עד ששלה יגדל, ז"א שיהודה הבין שבעצם ע"פ דין שלה בנו היה צריך לייבמה, רק שהיתה לו בעיה עם המציאות, כמו שרש"י מפרש שמוחזקת שימותו אנשיה, שלכן חשש ששלה ימות. ולכאורה ע"פ המבואר בשיחה יהודה היה אסור לו ע"פ דין לתת את שלה ליבום, והיא כלל לא יבמה אלא אשת אח רגילה שלאח אסור להתחתן עמה, ומדוע נזקק יהודה לתרוץ אחר.

בלקו"ש חלק כ' שיחת פרשת ויחי א' (עמ' 228 ואילך), מבאר כ"ק אדמו"ר הטעם ע"ז שיעקב אע"ה ביקש לגלות הקץ, וזה שנסתלקה ממנו שכינה, הוא, כי שלימות העבודה היא, כשהעבודה היא בכח עצמו דוקא, ולכן אילו הי' יעקב מגלה הקץ לבניו אז לא היתה עבודת בנ"י בכח עצמם - בחי' קב שלו - כ"א הי' מתערב בזה העזר והסיוע מלמעלה, ולכן נסתלקה שכינה כדי שעבודת בנ"י תהי' במצב של סילוק שכינה (והעלם הקץ), ובמילא ה"ז בכח עצמם.

וזה שיעקב רצה ("ביקש") לגלות את הקץ, הוא, כי יעקב רצה שיצאו בנ"י מה שיותר מהר מהגלות, הגם שיחסר שלימות בהעבודה. וזהו הדיוק "ביקש", שיעקב ביקש מהקב"ה לגלות הקץ כדי שתבא הגאולה מיד.

והנה, בסברת החילוק בין יעקב אבינו ע"ה עם הקב"ה, יש לבאר בדא"פ ע"פ מה שמבאר כ"ק אדמו"ר בקשר לטעם החילוק בין התלמוד בבלי והתלמוד ירושלמי:

דשיטת התלמוד בבלי הוא שההוה מכריע את העתיד, ולשיטת הירושלמי מתחשבים בהוה לפי המצב דלעתיד. ודבר שהוא יותר חשוב אף שבא לאחרי זמן, מכריע את הדבר הקל אף שנמצא עכשיו.

וחילוק זה נמצא כמעט מפורש במשנה: (מנחות צט, ב) "חל (יוהכ"פ) להיות בערב שבת, שעיר של יוה"כ נאכל לערב (בליל שבתות אע"פ שאין יכולין לבשלו בשבת - פרש"י שם), והבבלים אוכלין אותו כשהוא חי". הגם שבאכילת השעיר חי נעשה חסרון בשלימות מצות אכילת הקודשים - למשחה ולגדולה (שזהו דוקא כשהבשר הוא צלוי שלוק ומבושל), ומ"מ המשנה מדייקת "הבבלים אוכלים אותו כשהוא חי", בכדי לקיים המצוה באפשרות הראשונה. משא"כ כהני א"י מכיון שאי"ז, מצווה בהידור לכן אינם אוכלים אותו כשהוא חי, ומעדיפים לחכות עד שיהי' צלוי שלוק ומבושל (בכל הנ"ל עיין לקו"ש ח"ד עמ' 1338; חט"ו עמ' 453 ואילך; חכ"ד עמ' 173 ואילך ועמ' 243).

והנה, בסברת החילוק מבאר כ"ק אדמו"ר, שזה תלוי בהחילוק בדרך הלימוד בין התלמוד בבלי והתלמוד ירושלמי. דהנה בנוגע לתלמוד בבלי נאמר "במחשכים הושיבני . . זה תלמודה של בבל" (סנהדרין כד, א). ולכן בתלמוד בבלי ישנו ריבוי קושיות ושקו"ט עד שמגיעים למסקנא. שזהו עד"מ מא' שנמצא במקום מואר שרואה מיד את הדבר שמחפש, משא"כ כשהמקום אינו מואר צריכים לחפש כו', ולוקח זמן עד שמוצאים את הדבר. משא"כ תלמוד ירושלמי ה"ה בלא ריבוי שקו"ט, ומיד רואים המסקנא ע"ד הנ"ל - שזהו כשנמצא במקום מואר.

ובקשר לדרך הלימוד דתלמוד בבלי, מסכם כ"ק אדמו"ר "אבל בזמן החושך אשר "אותותינו לא ראינו ואין איתנו יודע עד מה", אין אנו יכולים (ולכן - אין רשאים) לברר (הספק), הגדול והקטן ע"פ שכלנו . . כ"א צריך להשתדל בכוחות עצומים לתקן את כל הבא לידו, אף שלכאורה דבר קטן הוא" (לשון כ"ק אדמו"ר בלקו"ש ח"ד הנ"ל).

ועפ"ז י"ל בדא"פ, שזהו מה שיעקב אבינו שהיה במצרים במקום חשוך (ע"ד התלמוד בבלי שנק' "במחשכים הושיבני" כנ"ל, ביקש לגלות את הקץ בכדי שהגאולה תבוא תיכף, הגם שבזה לא תהי' שלימות העבודה. משא"כ הקב"ה שרואה את סוף הדבר באופן ישר וכו' וע"ד תלמוד ירושלמי כנ"ל, לכן סילק מיעקב השכינה הגם שעי"ז ישארו יותר זמן בגלות, כי יותר חשוב שהגאולה תבוא אחרי עבודה מושלמת בגלות בו בנ"י עובדים את עבודתם בכח עצמם - קב שלו - וכך תהי' הגאולה גאולה נצחית.

בלקו"ש חכ"ה עמ' 235 חנוכה, מביא הרבי השאלה הידועה על נוסח התפילה "והדליקו נרות בחצרות קדשך", דמקום המנורה אינו בחצר אלא בהיכל. ומביא הרבי חידושו של ה'חתם סופר' "ע"פ פסק הרמב"ם שהדלקת נרות כשרה בזר, א"כ, אם הטיב הכהן הנרות והוציאן לחוץ, מותר לזר להדליקן. ומכיון שהיונים טמאו את ההיכל, הי' ההיכל מלא גילולים, ועד שפינו וטיהרו, לא הדליקו נרות בפנים, אלא בחצרות קדשך בעזרה".

והרבי מקשה עליו כמה קושיות. ומתרץ, ש"והדליקו נרות" לא קאי על נרות המנורה שבמקדש, אלא על נרות אחרים. שהדליקו להודות ולהלל לשמך הגדול, ע"ד מש"נ "באורים כבד אות ה'" וכו'.

והנה, בדרושי ה'חתם סופר' בדף ס"ט, א, מביא עוד תי' ע"פ מש"כ בפסיקתא, "ומצאו שמונה שפודין של ברזל והדליקו נרות, שמפרש שמיד אחר שעה, בלילה הראשון, כשהרגישו בנס שבפתילה, הדליקו נר אחד בשפוד של ברזל בחצר המקדש בשמן של חול ולא של זית, כדי לפרסם ולהודיע הנס לרבים. ובליל שני כשראו הנס, הדליקו ב' שפודים בחצר בית ה'. וכן עד שמונה. וע"ז אמרינן "והדליקו נרות בחצרות קדשך", לא על נרות המנורה שהיתה בפנים בהיכל, אלא על השפודין שבחוץ בהיכל ה' נאמר זה".

ולפ"ז יוצא פירוש הפכי, דלפי פירוש הרבי, ב"על הניסים" לא מוזכר בכלל נס הנרות, והדליקו נרות בחצרות קדשך - להודות ולהלל כנ"ל, ולפי הפי' הזה ב'חתם סופר', ה"והדליקו נרות" הוא גם להודות ולהלל - על הנס דנרות המנורה שקרה בהיכל, ולפלא שלא ציינו ל'חתם סופר' זה.

בלקו"ש ח"כ עמוד 480 (ובעמוד 486), מביא הרבי פתגם הרבי הריי"צ: "אז מדארף זיך צוהערן וואס די ליכטלאך דערציילן". ובהערה 8 מציין לשיחת כ"ז כסלו תש"ו. ובעמוד 447, ו- 475 מציינים לשיחת ליל ש"ק וישב כ"ו כסלו, שבת חנוכה תש"ו.

ולכאורה, בשתי המקומות דלעיל צ"ל כ"ו, כי באותה השנה שבת הי' כ"ו, וכ"ז היה ביום ראשון. ואפי' את"ל שהרבי הקודם אמרו ב'יחידות' במוצש"ק, אז צ"ל מתי מציינים ליום הזה ומתי ליום הזה. ובלקו"ש חל"ה עמוד 318 כתוב שיחת חנוכה תש"ז, וטעות דמוכח הוא, וצ"ל תש"ו. ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.