ב'לקוטי שיחות' חלק כד עמ' 113, מבאר כ"ק אדמו"ר שהנהגת גואל הדם עם הרוצח בשגגה, אין זה ענין שבלית ברירה, אלא זו הנהגה מעיקרא על-פי תורה או מצוה, דמכיון שע"י הרוצח נהרג איש מישראל, העניקה התורה למי ש"ראוי ליורשו" את התפקיד להסיר את מעשה החטא, עיין שם.

[ומ"מ נדחק שם ובעמ' 112 לפרש המקומות שנאמר שזהו רק "רשות" ולא מצוה (וכיו"ב) ראה בהמ"מ שם].

ואולי יש לומר שדברי כ"ק מיוסדים על מ"ש השל"ה (ח"א תושב"כ פ' מסעי): "הגוף הוא נרתיק הנשמה, ונעשה ג"כ בצלם אלקים. על כן בהורג נפש מישראל, כאשר עשה כן ייעשה לו, כי הפריד הנשמה מהגוף, והאדם נעשה בצלם אלקים, כאילו הפריח למעלה חיי הנפש מגוף העליון. ולנרצח אין מנוח מאחר שהפרידו מהבנין קודם בא העת. על כן לא מצא מנוח לנפשו, עד כי נקום ינקם הרוצח. כמו שמצינו ברוח נבות היזרעלי, שנאמר (מלכים-א כב, כא) "ותצא הרוח" (ראה סנהדרין קב, ב).

"ולפיכך לא תקחו כופר, שאפי' ימחול גואל הדם או הב"ד, אינו כלום. כי הנרצח אינו מתפייס . . ובעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול, כי הגוף הנהרג ע"י האדם, והנשמה מסתלקת ממנה, גם היא הולכת בגולה עד זמן הרוצה יתברך. ובמות הכהן הגדול, שנשמתו הולכת למעלה, גם היא (=נפש הרוצח) בתוך הבאים".

כלומר, הסכנה הנשקפת לרוצח בשגגה, היא, מצד הנרצח שתובע את דמו, ורוחו פעילה, אלא שב"ד הטילו זכות ראשונים על מי ש"ראוי ליורשו" (כלשון הרמב"ם - לענין גואל הדם בהורג במזיד), והוא בעצם בעוה"ז עומד במקום רוח (ונשמת) הנרצח לבצע ענין זה בפועל.

ולכן מובן, שלמרות שבדרך הפשט - מבואר בלקו"ש חל"ג עמ' 208 ואילך - החשש דנקמה ו"יחם לבבו" נמשך זמן לא ארוך, בכ"ז מאריכים את ישיבת הרוצח זמן רב כ"כ ("עד מות הכהן הגדול"), כי כמשנ"ת בשל"ה, עדיין רוחו של הנרצח תובעת את דמו.

[ובלקו"ש חל"ג (שם) איתא: "זהו (גם ועיקר) ענין בפני עצמו, המוטל על הרוצח בגלל מעשה הרציחה שלו"].

אלא שהקרוב קרוב ש"ראוי ליורשו" הוא צריך (הראשון) לבצע זה.

והנה בלקו"ש חל"ח עמ' 129, מבאר כ"ק אדמו"ר בדברי הרמב"ם בדין היוצא חוץ לתחום עיר מקלט בזדון - שיש בזה שתי הלכות: (א) התיר עצמו למיתה. (ב) ורשות ביד גואל הדם להרגו, ואם הרגו כל אדם אין חייבין עליו, והם שתי הלכות שאינן תלויות זב"ז. עיי"ש.

ועפ"י דברי השל"ה אולי י"ל שהענין הראשון ד"התיר עצמו למיתה" הוא מצד רוחו של הנרצח (כנ"ל), ועצ"ע. ומסיימים בטוב.

בלקו"ש חי"א שיחה ב' לפרשת יתרו (אות ה'), מביא כ"ק אדמו"ר את דברי הגמ' (ב"מ צ, ב; סנהדרין סה, ב), שלדעת ר' יוחנן "עקימת פיו הוי מעשה", ולכן גם בחוסם את הבהמה בקול ("כשהיתה שוחה לאכול הי' גוער בה", רש"י ב"מ שם), נחשב כלאו שיש בו מעשה ולוקין עליו. והקשו התוס' (שם ד"ה 'ר"י אמר' ובכ"מ), דמצינו במק"א שר"י אמר ש"כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם", והלא ר"י גופיה סובר דעקימת שפתיו הויא מעשה, ולמה מחשיבן כלאו שאין בו מעשה. ותירצו התוס' "דלא קאמר ר"י דעקימת פיו הוי מעשה, אלא הכא משום דבדיבורי' קעביד מעשה, שהולכת ודשה בלא אכילה וכו'".

וע"ז מקשה בהשיחה (שם), דלכאורה הרי מפורש בגמרא טעמו של ר"י ד"עקימת פיו הוי מעשה", ולפי פי' התוס' החיוב הוא לא מחמת עקימת השפתיים שנחשבת מעשה, כ"א משום דבדיבורו - הבהמה עושה מעשה? וכמו"כ מקשה ע"ז מעדים זוממים, ע"ש. ובסעיף ו' מבאר ומיישב את דבריהם, ש"אין כוונת התוס' שהאדם נענש על מעשה שנעשה ע"י אחרים (אלא שהוא הי' סיבה וגרם לזה).

"[והטעם: אין עונשים מלקות אלא אם כן האדם עובר הל"ת ע"י מעשה שלו, ולכן בנדו"ז שהוא לא עשה מעשה (רק גרם שהבהמה תזקוף את ראשה ותדוש בלי אכילה) אין להלקות את האדם עבור המעשה דאתעבידא ע"י הבהמה בסיבת דיבורו]". (כל ההדגשות במקור). וממשיך לבאר, שכוונתם, שבהדיבור עצמו יש בו כבר את המעשה שנפעל על ידו וכו'. ע"ש בפרטיות.

ובהערה *95 על התיבות "ע"י מעשה שלו" מציין "עיין שבת (קנג, ב): דעביד מעשה בגופי'".

ובפשטות נראה, דהציון לגמרא בשבת הוא להביא ראי' על הקביעה שבפנים השיחה, ש"אין עונשים מלקות אלא א"כ האדם עובר הל"ת ע"י מעשה שלו", וע"ז מציין להגמ' שם דבכדי להעניש בעינן "דעביד מעשה בגופי'".

אולם כשמעיינים בלשון הגמ' שם מתעוררת תמיהה גדולה, דלכאו' לא רק שאין משם ראי' להמבואר בשיחה, אלא משם מוכח להיפך ממש.

וז"ל הגמ' (שם) "אמר רמי בר חמא המחמר אחר בהמתו בשבת, בשוגג חייב חטאת, במזיד חייב סקילה. מאי טעמא, אמר רבא דאמר קרא לא תעשה כל מלאכה אתה ובהמתך, בהמתו דומיא דידיה, מה הוא בשוגג חייב חטאת במזיד חייב סקילה, אף בהמתו נמי בשוגג חייב חטאת במזיד סקילה. אמר רבא שתי תשובות בדבר, חדא דכתיב "תורה אחת יהי' לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה" הוקשה כל התורה כולה לע"ז, מה ע"ז דעביד מעשה בגופי' ה"נ עד דעביד מעשה בגופי'...".

וברש"י בד"ה 'עד דעביד מעשה בגופי': "כדכתיב לעושה בשגגה והכא לא קא עביד מלאכה (ובס"א מעשה) אלא דיבור בעלמא שמנהיג בקול הרי דבשוגג אינו חייב קרבן".

ומבואר בזה דהמדובר כאן הוא לענין קרבן (בשוגג, או סקילה במזיד) דילפינן מע"ז דבעינן מעשה בגופי', אבל לענין עונש מלקות לא שמענו דבעינן דוקא מעשה בגופי'.

וראה עוד בהמשך הסוגיא (שם קנד, א), שר' יוחנן ג"כ סובר כדעת רבא שילפינן מע"ז דבשוגג לא מיחייב חטאת במחמר, משום דלא עביד מעשה בגופי'. ור' יוחנן מוסיף לבאר עוד שגם אם פטרנו אותו מחטאת וסקילה, עדיין לכאו' יש לחייבו מלקות שעבר על הלאו? וע"ז אומר ר"י "בלאו נמי לא מיחייב דהוה ליה לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד, וכל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין עליו".

ומבואר להדיא, דהפטור מחטאת משום דלא עביד מעשה בגופי', אינו מספיק לפטרו ממלקות, משום דלמלקות הי' די גם במה שהבהמה עושה מעשה ע"י קולו, ולא בעינן "מעשה בגופי'" לענין מלקות, ולזה הוצרך ר' יוחנן לבאר דזה שאינו לוקה במחמר, הוא משום דהוה ליה לאו שניתן לאזהרהת מיתת ב"ד.

וראה בספר 'שבת של מי' שבאמת יש כאן לכאו' סתירה בדברי ר' יוחנן עצמו "דפטר הכא מקרבן, משום דלא עביד מעשה, הא איהו גופי' ס"ל דעקימת שפתים הויא מעשה בחסימה ובהנהגה בכלאים וכו', וא"כ הכא נמי במחמר בקול דכותה דדבורו יהי' חשוב מעשה. וי"ל דס"ל דדוקא בלאו גרידא דאיכא מלקות לחודיה חשיב עקימת שפתים מעשה, אבל בדבר שחייב על שגגתו חטאת ועל זדונו סקילה עקימת שפתים לא חשיב מעשה, וסברא היא דכיון דחמיר כל כך בעינן דעביד מעשה ממש". (ובהשמטות בסוף הספר, מראה, שזכה לכוין בחילוק הנ"ל לדברי הרמב"ן במלחמות, סנהדרין פ' ד' מיתות ע"ש).

אמנם, אם נתפוס כפי שנראה לכאו' מהשיחה דאין חילוק בין מלקות לחטאת, ולשון הגמ' גבי חטאת דבעינן מעשה דגופי', הוא גם מקור לענין עונש מלקות דבעינן מעשה בגופי' הרי יקשה מאד, למה הוצרך ר' יוחנן לבאר - למה אין מלקות במחמר, וכן יקשו דברי ר' יוחנן אהדדי וכנ"ל.

ולהעיר, שגם לענין קרבן לאו כו"ע מודי דבעינן מעשה בגופי', וכפי שנראה מדברי רמי בר חמא שם שמחייב חטאת במחמר, וכן בדברי רבא עצמו יש שמבארים שזה שהוסיף רבא עוד קושיא ("שתי קושיות בדבר") על רמב"ח הוא משום שרבא ידע שעל הטענה הראשונה יש להשיב דעקימת שפתיו ג"כ נחשב מעשה (ראה ב'שבת של מי' ועוד אחרונים), ולכן אפשר לחייב את המחמר חטאת בשוגג וסקילה במזיד, ולכן הוצרך להקשות עליו "ועוד תנן" וכו' ולבסוף גם קושיא זו תירצה הגמ' שם.

וא"כ תמוה לכאו' מהי כוונת רבינו לעיין בגמ' שם, דלכאו' אין שם בכל מהלך הסוגיא אף מ"ד שסובר דלמלקות בעינן דעביד מעשה בגופי'?!

ואין לומר שהכוונה בהציון לגמ' שם הוא בכדי להקשות משם על יסוד הדברים שבשיחה, (וכפי שרצה ליישב ח"א), דא"כ מהו באמת המקור להיסוד שבשיחה, דהרי חוץ מהגמ' בשבת לא הובא שם שום ראי' אחרת לסברא שבשיחה, שלכן ברור שזה הובא כראי' לחזק, ולא כ"אבל ראה שבת וכו'", ופשוט.

ולכאו' הוא תמיהה רבתי וצע"ג לפענ"ד, ואבקש מהקוראים לעיין בזה היטב.

בלקו"ש חכ"ה שיחה לעשרה בטבת (ע' 267 ואילך), מבאר כ"ק אדמו"ר - על פי הכלל שהקב"ה מקדים רפואה למכה - שבהמצור על ירושלים שהתחיל בעשרה בטבת, הרי עוד קודם ה'מכה' שבו, הצרות והחורבן שהביא כו', היה בו ענין של 'רפואה'. וממשיך הביאור בזה (אות ג):

"די פעולה פון א מצור בפשטות איז - אז "אין יוצא ואין בא", קיינער פון דער באלאגערטער שטאט קען ניט ארויסגיין, דהיינו אז ס'איז א מצב וואו אלע מוזן בלייבן צוזאמען אין דער זעלבער שטאט.

"און קיין "פרעמדער" ניט פון תושבי העיר קען ניט אריין - ס'איז דארט נאר אידן פון העיר ירושלים, וואס ענינה איז - "עיר שחוברה לה יחדיו", זי איז מחבר ומאחד אלע אידן". עכ"ל, ותוכן הדברים שבעצם המצור היה ענין של גאולה, אחדות וכו'.

ויש להעיר לגבי פרט זה ש"קיין "פרעמדער" ניט פון תושבי העיר קען ניט אריין", שמצינו מפורש פרט זה לגבי ייעודי הגאולה, דאמרו חז"ל (ב"ב עה, ב): "וברא ה' על כל מכון הר ציון ועל מקראיה - אמר רבה אמר ר' יוחנן לא כירושלים של עולם הזה ירושלים של עולם הבא, ירושלים של עולם הזה - כל הרוצה לעלות עולה; של עולם הבא - אין עולים אלא המזומנים לה".

ועד"ז הוא ברד"ק עה"פ - יואל ד, יז - "והיתה ירושלים קדש וזרים לא יעברו בה עוד": "וזרים לא יעברו בה עוד להרע להם כמו שעשו עד היום, גם אפשר שלא יכנסו זרים בירושלים כי תגדל קדושתה לעתיד, וכמו שההיכל אסור להכניס שם ואפילו ישראל כן תהי' כל העיר קודש שלא יכנסו בה זרים מאומות העולם" - שזה מדגיש עוד יותר שבהמצור (אף שלכאו' ענינו חורבן כו', הרי לאמיתו של דבר בפנימיות) היה 'מונח' התחלת הגאולה, שלכן לא יכול להיכנס זר שאינו מיושבי העיר.

בלקו"ש חל"ו יתרו ב' (עמ' 90 ואילך) מבאר הרבי דברי הרמב"ן (שמות כ, יג) שמצוות כיבוד או"א הוא חלק מ"כבוד הא-ל" דהוי מדברים "שבין אדם למקום" והיינו: דאינו רק מצד שע"י הכרת הטוב לאביו המולידו, בא להכרת הטוב להקב"ה, כדברי החינוך (שזהו רק שייכות ביניהם). אלא: שכיבוד אב הוא בעיקר כיבוד הקב"ה. ומבאר שם בקשר לדברי הרמב"ן "...לכבד האב המשתתף ביצירה". (ולא כהחינוך שמבאר דהוי מצד שאבותיו גמלוהו, טפחוהו, רבוהו וכו').

ומבאר שם בהמשך השיחה: כיון דההולדה צריכה לכח הא"ס והבל"ג של הקב"ה הנקבע בגוף האדם. ובהמשך העניין אומר שענין זה אינו רק מצד "הכרת הטוב" שהשתתפו בבחירתם ביצירתו ואיפשרו שיתגלה כח הא"ס. אלא יתירה מזו דכח ההולדה שיש להורים הוא באמת כח הא"ס והארת הא"ס הנמצא בישראל ומתייחד עמהם ונעשה חלק ממציאותם, וזה ענין כבוד הא-ל בכיבוד או"א - שאינו מצד כיבוד האב מצד עצמו אלא מצד כח הא"ס שהתייחד עמו. (זה חלק ה"בין אדם למקום" במצוה ויש גם את עוד החלק "שבין אדם לחבירו" שבמצוה, הכרת הטוב לאו"א כו'). ע"כ.

ויש להעיר בקצרה (ובשטחיות): א) עפ"ז יומתק לשון המשנה בפ"ב ב"מ משנה יא שרבו קודם לאביו משום ש"אביו מביאו לחיי עוה"ז ורבו מביאו לחיי עוה"ב". והיינו דמודגש ענין ה"יצירה" - ההבאה לעוה"ז. ואוי"ל: דמצד ה"בין אדם לחבירו" מובן בפשטות למה רבו קודם לאביו - כיון דכבוד רבו קשור בכבוד הא-ל, (שלכן אמר הרמב"ם בהל' ת"ת פ"ה ה"א שהחולק על רבו כחולק על השכינה ועוד). א"כ בוודאי היה דוחה כיבוד או"א, ולכן הדגישה המשנה שגם מצד ה"כבוד הקל" שבכאו"א - "יצירת האדם" ש"הביאו לעולם הזה", גם בזה עדיף רבו משום שהוא "מביאו לחיי עוה"ב" ע"י שמלמדו תורה.

ויומתק כללות דברי הרמב"ם שם: "כשם שאדם מצווה בכבוד אביו . . כך הוא חייב בכבוד רבו . . ויראתו יתר מאביו שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו חכמה מביא לחיי העוה"ב...". והיינו שיש קשר ושייכות פנימי בין שני העניינים (ולא רק שיש חיוב התורה לכבד שניהם).

ב) יומתק הא דהרמב"ם הביא הלכות כיבוד או"א בהלכות ממרים ביחד עם זקן הממרא ב"ד הגדול. ועוד יותר יומתק לשון הרמב"ם פ"ו ה"א: "כדרך שצוה על כבוד שמו הגדול ומוראו כך צוה על כבודם ומוראם".

ג) אולי יומתק ההלכה שחייב לכבד את אחיו הגדול (דלכאו' אין הוא ענין הכרת הטוב) משום דבו נתגלה כח ההולדה דא"ס - באביו ואמו בראשונה. ואולי יומתק מ"ש המ"ח מצוה לג שע"פ הרמב"ן כיבוד אח הגדול אינו לאחר מות האב משא"כ להרמב"ם משמע דהוא אף לאחר מותו, ואינו כמו אשת אביו. דהרמב"ן סובר דכיבוד אח הגדול הוא משום ד"רצונם בכך" (של ההורים) לכן אין מצוה בזה לאחר מותם (כמו באשת אב). משא"כ להרמב"ם אפשר לומר שסובר דהמצוה בזה קשורה עם "כבוד הקל" ולכן שייכת גם לאחר מותו*.