בלקוטי שיחות כג עמ' 336 (ובכ"מ): "יש תמהים למאמר חז"ל "רבי מכבד עשירים". ולדידי מובן ומבואר הוא . . כל ענין בעולם . . בהשגחה-פרטית . . עשירים, אנשים אשר ההשגחה העליונה נתנה בידם האמצעים לפעול טובות בעולמו של הקב"ה, בודאי גם כוחות נפשם מתאימים למילוי תפקיד זה, תפקיד העולה פי כמה על תפקידו של איש הבינוני . . אם בעשירים בזהב ובכסף . . על אחת כמה וכמה - עשירים בכח השפעה...", עכ"ל.

יש להצביע על מקור לזה במס' ב"מ לה, א: "לוה מקיים ביה במלוה תומת ישרים תנחם" (משלי יא, ג) וברש"י שם (ד"ה "לוה מקיים במלוה"): "מקרא זה 'תומת ישרים תנחם' - אם לא שאדם נאמן וישר הוא, לא היו מעשרין אותו מן השמים שנאמר תומת ישרים תנחם".

ניתן לקשר זה עם הידוע (ראה ביאורי הרנ"ג לתניא פ"א - עמ' ח מדפי הספר) בביאור מחז"ל (נדה טז, ב) שהמלאך הממונה על יצירת גוף האדם מכריז: עשיר או עני כו', "כי כל תכונה ותכונה זקוקה לגוף שיהיה מסוגל לקלוט אותה, וכשמטביעים תכונות באדם מרכיבים וממזגים את גופו כך, שיהיה מסוגל לקלוט את אותן התכונות . . בתכונת העשירות יש אדם שנברא שיהיה מוכן לקבל את העשירות, אולם ישנם אנשים שהעשירות היא בעוכריהם, כי גופם נברא בצורה כזאת שאינו 'כלי' לעשירות".

בלקו"ש חכ"ב ע' 136: "וי"ל דוגמתו, עכ"פ מעין זה, בנוגע ללולב וואס אעפ"כ דארף ער האבן תורה: תרומה ווערט געגעבן נאר לכהן, ווייל ער איז בנו של אהרן, ואעפ"כ זאגט מען אז ער דארף האבן מעלת התורה והנותן תרומה לכהן ע"ה כאילו נותנה כו'".

והיינו, שמביא דוגמא על הרמז שבלולב (שמבואר בהשיחה), שרומז על העצם דישראל שלמע' מגילויים, ואעפ"כ רומז (וצריך) ג"כ לענין התורה, שהדוגמא לזה היא מתרומה וכו'. ומפורש יותר בשוה"ג (הע' 37) הכוונה בדוגמא זו: "להביאור בפנים כאן, מה שצ"ל תורה (לולב) הוא מפני שתורה מוסיפה ב(גילוי) העצם, כהדוגמא דלקמן מנתינת תרומה לכהן ת"ח דוקא".

ולא הבנתי הכוונה בדוגמא זו, דהנה בהביאור בהשיחה בנוגע ללולב, "שתורה מוסיפה ב(גילוי) העצם", הרי אין ענין התורה ענין חדש בנוסף על העצם, אלא ענינה הוספה בגילוי העצם. אמנם בהדוגמא, הרי בפשטות הדין לתת תרומה לכהן ת"ח דוקא, הוא דין נוסף וחדש על זה שתרומה נותנין לכהן שהוא בנו של אהרן. ולכאו' לא שייכא זה מה שצ"ל ת"ח דוקא לעצם השם דכהן בנו של אהרן, ע"ד ענין התורה שענינה לגלות העצם?

(ואף שכותב בהשיחה: "עכ"פ מעין זה", והיינו שאפשר שאינו דוגמא ממש, אבל לכאורה אינו מתאים לעיקר תוכן הדוגמא).

ומשמע מל' השיחה - "תרומה ווערט געגעבן נאר לכהן, ווייל ער איז בנו של אהרן, ואעפ"כ זאגט מען אז ער דארף האבן מעלת התורה", - דשייכי ענינים אלו להדדי, דהדין שצריך לתת התרומה לכהן ת"ח, שייכא להשם דכהן שהוא בנו של אהרן. ואולי י"ל, דזהו ע"פ שיטת א' מהראשונים בביאור דין זה, וכדלקמן. ואף שמבואר בהשיחה בל' זה בפשיטות ובלי חולק בגדר זה, מ"מ הרי אמנם אינו מביאו אלא לדוגמא, ולכן אולי הכוונה היא ע"פ שיטה א'.

והנה בגמ' סנהדרין צ, ב ובחולין קל, ב, ילפינן האי דינא מקרא: "ויאמר . . לתת מנת (לכהנים ולוים) למען יחזקו בתורת ה', כל המחזיק בתורת ה' יש לו מנת, ושאינו מחזיק בתורת ה' אין לו מנת". ובסנהדרין שם אמרינן עוד בטעמא דהאי דינא: "כל הנותן תרומה לכהן ע"ה, כאילו נותנה לפני ארי . . כהן ע"ה ספק אוכלה בטהרה ספק אוכלה בטומאה".

וברמב"ם בפ"ו מהל' תרומות הל' ב' כתב: "ותרומה טהורה . . אינה ניתנת אלא לכהן ת"ח, מפני שאסור לאכול תרומה טמאה, וכל ע"ה בחזקת טומאה, לפיכך נותן תרומה טמאה לכל כהן שירצה". עכ"ל. ובהנ"כ מציינים לגמ' חולין שם, ומבואר לכאורה מהרמב"ם דס"ל, דיסוד הדין הוא מטעם חשש טומאה, וכנ"ל בגמ' סנהדרין. וברדב"ז שם כ', דלהרמב"ם מה שאמרו בחולין שם, אינו מעיקר הדין משום חשש טומאה, והוא רק "על צד היותר טוב".

ובתוס' חולין שם ד"ה "מנין" ובדף קד, ב ד"ה "וניתנת", כתבו, דזה שאין נותנין תרומה לכהן ע"ה, הוא רק במקום שיש כהן חבר, עי"ש. וכן כתבו עוד הרבה ראשונים. ובל' הטור ביו"ד סמ"א מבואר יותר, שכ': "ויתנם לכהן חבר אם יש שם כהן חבר, שהוא קודם לע"ה". ומשמע מל' זה, דאינו אלא דין קדימה שנותנין לכהן חבר אם יש שם.

אמנם הר"ש במס' חלה פ"ד מי"ט כתב, דמה שאיתא במשנה שם "ואלו נותנן לכל כהן", איירי בכהן חבר שאינו אוכל חולין בטהרה, אבל כהן ע"ה לעולם אין נותנין לו, כיון שאין מחזיקין בתורת ה' אין לו מנת. עיי"ש.

והנה, אם נאמר דאין נותנין לכהן ע"ה הוא משום חשש טומאה, לכאורה פשוט דלא שייכא לשם כהן, שהרי אינו אלא משום חשש טומאה, אבל א"נ שהוא דין קדימה כשיש שם כהן חבר וע"ה, או שהוא רק "על צד היותר טוב", ובפרט להר"ש שלכאורה יוצא לשיטתו שלעולם צריך ליתן לכהן ת"ח, י"ל, שזה שצ"ל ת"ח נאמר בכהן דוקא, וזה שייכא לזה שהוא כהן בנו של אהרן, וכדמשמע בהשיחה. אולם עדיין חסר ביאור, מהו ההכרח לומר כן, דאף שלשיטתם י"ל שאינו משום חשש טומאה, מ"מ עדיין אפשר שהוא ענין צדדי ליתן לת"ח, או עכ"פ שהוא דין נוסף לזה שהוא כהן בנו של אהרן, שעפ"ז לכאו' אינו דוגמא להמבואר בהשיחה בנוגע לתורה שהיא גילוי העצם.

בלקו"ש ח"ז פרשת צו א, מבאר כ"ק אדמו"ר דיוק לשון "צו" (לגבי לשונות אחרים ע"ד "אמור", "דבר"): שהמצוות נחלקים בד"כ בב' קווים: קו ימין או שמאל, וקו האמצעי, והמצוות שבקו האמצעי אמרם הקב"ה בלשון צו.

ובהמשך מבאר הרבי מעלת קו האמצעי: א) עולה עד פנימיות הכתר; ב) מבריח מן הקצה אל הקצה, שיש לו אותו תוקף בסוף ההמשכה כבתחלת ההמשכה.

ועד"ז הוא גם בנוגע למצוּוה (היהודי), שהמצוות שנאמרו בלשון צו מגיעים לפנימיות הנפש של המצוּוה, שהרי כמו שהקו האמצעי מראשיתו ועד סופו ה"ה בשווה, הנה בזה אין חילוק בין המצַוה להמצוּוה - פנימיות שלמעלה מגיעה לפנימיות שלמטה.

והנה בסוף השיחה, מבאר כ"ק אדמו"ר, מה שרש"י כתב בקשר למילת צו: "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס", שבמצות צדקה הקשורה עם חסרון כיס, צריכים יותר זירוז, שאע"פ שזירוז נכלל בקו האמצעי בד"כ, מ"מ בשביל לקיים מצות צדקה כדבעי, צריך זירוז יתר. ז.א. להגיע עוד יותר פנימי בקו האמצעי, ובמילא ה"ז "תופס" יותר את עצם הנשמה, ע"כ.

ולכאורה צריך ביאור, שהרי בתחילת השיחה נתבאר שמעלת קו האמצעי היא, להיותה מראשית ההמשכה ועד סוף ההמשכה אותה תקיפות ואותה מעלה, וא"כ, מהו הטעם שבשביל מצות הצדקה צריך להמשכה יותר פנימית מהקו, הלא לכאורה אין חילוק בהקו מראשיתו ועד סופו.

(ואולי עד"ז יש להקשות בנוגע למצוּוה: איך זה שבעצם הנשמה גופא דרושה פנימיות יתירה, הרי אין שייך חילוקים בעצם הנשמה, ועצ"ע).

במה שהעיר הרמ"מ רייצעס בגליון האחרון - תתלח (עמ' 23), איך אפשר להתאים ביאור רבינו (בלקו"ש חל"ב שיחה א לפ' אמור) שההלכות שבספר זמנים הם בעיקרם ע"ד חיובי הגברא, עם זה שכינה הרמב"ם את ההלכות דחנוכה בשם "הלכות חנוכה".

אולי אפשר לומר, שלשיטת הרמב"ם חיוב הגברא בימי חנוכה, אכן אינו רק חיוב פרטי של אמירת הלל והודאה והדלקת הנר. אלא הוא חיוב של פירסום הנס דחנוכה (וכמבואר במ"א מדוע מתחיל הרמב"ם את ההלכות בתיאור הנסים דחנוכה), וחיוב גברא זה מוגדר בתואר "הלכות חנוכה".

או אולי אפשר לומר להיפך, דבחנוכה ליכא חיוב גברא אחד (דלא כשביתת המועדות), אלא כמה חיובים שונים דהלל והודאה, ואי אפשר לכלול כולם בשם ה"הלכות". ולא באתי אלא להעיר.