שליח כ"ק אדמו"ר - אשדוד, אה"ק
בלקוטי שיחות כרך ה' (עמ' 147), מבאר בדרך הפשט את הקושיא המפורסמת: מכיון שיעקב אבינו קיים כל התורה כולה (וכפירוש רש"י בתחילת פרשת וישלח: "עם לבן הרשע גרתי ותרי"ג מצוות שמרתי"), איך נשא שתי אחיות?
והביאור: האבות הרי לא נצטוו על המצוות, וקיומם הי' רק מפני שהם קיבלום על עצמם. ונמצא שזה ששמרו את תרי"ג מצוות, היה באופן של חומרא והידור שאינם חייבים בהם כלל. ובמצב שקיומה של מצוה מתרי"ג מצוות הוא בסתירה לקיום מצוה משבע מצוות בני נח, וכן לדבר שהאומות קבלוהו עליהם לחוק ומשפט, אז נדחה הראשון (שאינו אלא חומרא והידור) מפני האחרון (שהוא חיוב וציווי).
ובנידון-דידן: האומות הקפידו אז שלא לרמות איש את אחיו, כפי שמוכח מכך שיעקב טען כלפי לבן "למה רימיתני", ולכן נאלץ להתנצל באומרו "לא יעשה כן במקומנו". ולכן גם נשא יעקב את רחל לאשה, כי הוא הבטיח לה שישאנה, ואף מסר לה סימנים בקשר לכך, ואם לא היה עומד בדיבורו, היה בזה משום רמיה, דבר האסור לבני נח. - עד כאן תוכן דברי קדשו.
ולהעיר, שיסוד זה מיוסד גם עפ"י ההלכה - בשו"ת 'אבני נזר' יורה דעה סי' שו (ס"ק טו-יח) קבע - שהאדם מחוייב לקיים הבטחה או שבועה לזולת גם טרם אזהרת שבועה מסיני, עיין שם. [ויש שביארו זה עפ"י מ"ש רבינו יונה בשערי תשובה שער ג' אות קפד שגניבת דעת חמורה מגזל, והטעם: "ונתחייבנו על נדרי האמת, כי הוא מיסודי הנפש"].
וא"כ תירוצו של כ"ק אדמו"ר מבוסס גם על-פי ההלכה. אבל, כנראה, לאידך, כ"ק השתדל שהתירוץ יהיה דווקא ע"פ פשט - דרך הלימוד ל"בן חמש למקרא" שלא למד עדיין את דברי התוספות (ד"ה "כשהשביע") במסכת שבועות (כט, א), דברי הפוסקים (שו"ת הר"י מיגאש סקכ"ו) וגדולי המחברים ('משנה למלך' פ"י מהל' מלכים) עליהם ביסס האבנ"ז את יסודו.
וחידושו של כ"ק אדמו"ר הוא, שאדרבה, אפילו בן חמש למקרא יכול להיווכח איך שהבטחה ואמירת אמת היתה מושללת אז. ולכן יעקב נאלץ לשאת גם את רחל. וק"ל*.
*) הערה זו נכתבה לעילוי-נשמת מרת חנה שמחה מימי (בת רחל) עם-שלום נלב"ע כ"ג תשרי תשכ"ג תנצב"ה.
*) ראה לקו"ש חל"ח פ' נשא - ב' עמ' 28, והערות וביאורים גליון שצה ותקפה. המערכת.
תלמיד בישיבה
באגרות קודש (ח"ב, עמ' נו ואילך), מסביר הרבי, שבהמדריגה דאתעדל"ע שאין האתעדל"ת מגעת לשם ישנם שתי סוגים: א) ענינים הבאים באתדל"ע מצד עצמם, ונמשכים בכל מקום בין מוכשר בין לא מוכשר (לדוגמא הרהורי תשובה הנופלים לאדם ואפי' אם הוא רשע). ב) ענינים הבאים באתדל"ע מצד עצמם, אבל בכ"ז אינם נמשכים אלא באתר שלים (לדוגמא הנבואה שמכוונים דעתם וכו', ואעפ"כ אינה באה מצד האתדל"ע, והראיה שאפשר שתשרה שכינה עליהם ואפשר שלא תשרה).
ועפי"ז יובן היטב ביאור הרבי בלקו"ש חלק י עמ' 40 ואילך: דברכת כהנים אע"פ שלא תלוי' בעבודה של המקבל, מכיון שיש בברכה הזאת המעלה דתפילה, דהיינו, שזה ממשיך מלמעלה מסדר השתלשלות - אעפ"כ צריך "הכנה" מצד המתברך, שיעמוד פנים אל פנים, אבל מאחורי הכהן לא יצא (ומה שעם שבשדות יוצא הוא מכיון שהוא אנוס). והיינו כנ"ל, שהגם שזה אתעדל"ע שאין אתעדל"ת מגעת לשם, אעפ"כ צריך הכנה שיהיה אתר שלים (עכ"פ בנוגע לההמשכה הזאת), אם כי לא בתור ממשיך, אלא להיות כלי לקבלה (ודלא כהסוג הב' שההרהורי תשובה נופלים אפי' לרשע וכו').
אלא שבנוגע למצות מילה, צ"ע איזה סוג זה, דלכאורה י"ל שהוא מסוג הב', כי הרי האדם צריך למול, והיינו שצריך לעשות כלי לההמשכה (וע"ד מצות תש"ר להספרדים שכותב (אגרות קודש שם): "אור המקיף דאצילות" אינו נמשך אלא עי"ז שאיש הישראלי מניח תש"ר, שמזה הוכחה שהוא מסוג השני, היינו שאינם נמשכות אלא באתר שלים).
[להגיד שהוא אתעדל"ע הבאה ע"י אתעדל"ת א"א, שהרי בלקו"ש חלק כה עמ' 88 הרבי מסביר הטעם שאברהם לא מל עד שנצטוה, כי לעשות "ברית עולם", דהיינו נצחי, א"א ע"י מי שהוא בעל שינוי, אלא זה צריך לבוא ע"י הקב"ה, והיינו שע"י שיהודי מל את עצמו, עי"ז הקב"ה מתקשר אליו, עי"ש].
אמנם מהמשך השיחה (חלק כה שם) משמע ההיפך וכלה"ק: "אויך ביי אברהם איז עס ניט געווען באופן אז זיין פריערדיקע עבודה איז געווען א כלי צום ברית, א עילה וגרם צום ברית . . נאר זיין עבודה איז בלויז געווען אן ענין פון הכנה צום ברית, אז דורך דעם . . האט אים דער אויבערשטער דערנאך געגעבען א מתנה מלמעלה...
"דוקא ביי יצחק וואס נימול לשמונה ימים, איז געווען גלוי ווי דער ענין פון ברית מילה איז - א פארבונד וואס געשאפן . . אינגאנצן מצד דער אויבערשטער". עכלה"ק. משמע שמה שנמשך ע"י המילה אינו קשור בכלל לנברא אלא לגמרי נפעל ע"י הבורא.
וא"כ קשה, איך הענין הזה (המשכה הנפעלת לגמרי מצד הקב"ה), מתאים למה שבפועל צריך פעולה ע"י האדם.
ואולי יש לומר ע"פ מה שכתוב בלקו"ש (חלק כה עמ' 58 ובכ"מ וש"נ), שבמצות מילה יש שני ענינים: א) מצוה פרטית אחת מתרי"ג מצות. ב) ענין כללי - "ברית" בין ישראל והקב"ה, "זאת בריתי . . ביני וביניכם", שברית מילה שייכת לעצם קדושת ישראל. וממשיך (שם עמ' 59): ששם ישראל תלוי' בלידה, שבא להנולד בירושה מאביו ואמו [דהיינו בלי שום פעולה נוספת, וא"כ מהי ענינה של מילה שפועלת הכנסתו לבריתו של אברהם אבינו - עם ישראל, ומסביר:] ונמצא שמהותה של מצוה מילה (היינו הענין הכללי שבה - "בריתו של אברהם אבינו") הרי היא המשך ללידת הבן, שאז נכנס (בדרך ממילא, מצד הלידה) לכלל ישראל, ושלימות ישראל באה לו בעת ברית מילה. ע"כ מהשיחה שם.
ועפ"ז מתורץ מה טיבה של פעולה זו, שבאמת זה לא עשיית כלי וכדומה, אלא שלפני הברית מילה הוא במצב כאילו לא נולד עדיין לגמרי, ולכן המילה פועלת גמר הלידה, וממילא הקב"ה מתקשר איתו בבחי' אתעדל"ע.
ויש להביא דוגמא לזה: הרמב"ם פוסק (בהלכות תשובה פ"א ה"ג) ד"עצמו של יוהכ"פ מכפר לשבים", ולכאורה זה סתירה מיניה וביה, דאם עצמו של יוהכ"פ מכפר, היינו, שעצם הענין שנמצאים ביוהכ"פ מכפר, למה צריך עבודה מהאדם שצריך לשוב, והביאור הוא: כי האם יכפר על עצים ואבנים, דהיינו, שהתשובה שלו זה לא מה שגורם לכפרה, אלא שמכיון ששב ה"ה נכנס בגדר מסויים, שממילא נתכפר. (וע"ע לקו"ש חלק כ"ז עמ' 128 ואילך), וק"ל.
Download PDF