רמב"ם הלכות לולב פ"ח הי"ד: "ולא היו עושין אותה [שמחת בית השואבה] . . אלא גדולי חכמי ישראל, וראשי הישיבות והסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה . . אבל כל העם . . באין לראות ולשמוע".

בפשטות מקור ההלכה הוא במשנה סוכה נא, א: "חסידים ואנשי מעשה מרקדין בפניהם כו'".

אבל הרמב"ם הוסיף: 1) גדולי חכמי ישראל, 2) ראשי ישיבות, 3) סנהדרין, 4) זקנים - סוגים שלא נזכרו במשנה - כמשתתפים בשמחת ביה"ש.

ומבאר כ"ק אדמו"ר בלקו"ש חי"ז שיחה ד' לפרשת אמור (עמ' 271 ואילך) [נעתק ג"כ בחידושים וביאורים בש"ס ח"א סי' יט] שהרמב"ם לומד את הסוגים שלא נפרטו במשנה מהתיאורים בבבלי וירושלמי, דשם הובאו בשמם רק תנאים אחדים שהשתתפו בהשמחה, והרי פשוט שכולם נטלו בכך חלק, ובהכרח שכל אחד שנזכר בגמרא מייצג סוג מסויים של משתתפים.

"גדולי חכמי ישראל" - נלמד מהמסופר על רבי יהושע בן חנני', שהתבטא כשהיינו שמחין בשמחת ביה"ש כו'. וריב"ח הצטיין בחכמה, כמסופר בכמה מקומות בש"ס, ומכאן קבע הרמב"ם "גדולי חכמי ישראל".

"והזקנים" - נלמד ממה ש"אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת ביה"ש אמר כו'". (וכך ממשיך ומבאר ג' המקורות לראשי הישיבות - מר"ש בן יהוצדק, והסנהדרין - מרשב"ג, עיין שם). עכתד"ק.

ולכאורה צריך להבין: א) ברמב"ם הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ט כתב: "גדולי חכמי ישראל, היו מהן חוטבי עצים . . ואעפ"כ היו עוסקין בת"ת ביום ובלילה".

וכתב ה'כסף משנה' שם: "כגון הלל". ולפי זה, אם "גדולי חכמי ישראל" כאן (בהל' ת"ת) הוא "הלל", מדוע שלא יהיה הלל המייצג שלהם בשמחת בית השואבה?

[באמת העירו (ראה רמב"ם לעם עמ' פח הערה ג') שבאבות דרבי נתן פ"ו הובאו דברים אלו על רבי עקיבא - שבכל יום היה מביא חבילת עצים חציה היה מוכר וכו' ולא נזכר בגמרא (יומא לה, ב) כן על הלל.

אבל הרמב"ם כן סבור כך, כמפורש בפיה"מ (אבות פרק ד' משנה ה) "וכבר ידעת שהלל היה חוטב עצים כו'"!

- וכנראה שאחריו נמשכו בעל 'חובת הלבבות' (שער הפרישות פ"ה) שכתב: "וכבר ידוע שהלל הזקן היה חוטב עצים", ובעל 'תפארת ישראל' לאבות (שם) שהוסיף שהלל שימש גם כשואב מים ("וכן מצינו להלל קודם שנתמנה לנשיא והיה חוטב עצים ושואב מים").

אבל ידוע (לקו"ש חכ"א עמ' 165) שישנם ענינים בספרי הרמב"ם שמקורם במדרשי חז"ל שלא הגיעו לידינו או שנמסרו לו בקבלה מרבותיו. וראה כללי רמב"ם פרק עשירי כלל 7. וש"נ].

ב) התואר "ראשי ישיבות" גם מתאים להלל, שהרי היה ראש לבית המדרש של "בית הלל"?

ונראה ליישב שני הערות אלו עפ"י מ"ש בהערה 58 בהשיחה וזלה"ק: "אך ש[=הלל] היה גם-כן נשיא (שבת טו, א. פסחים סו, א. ועוד) מכל-מקום נזכר כאן להיותו "(הלל) הזקן", כבפנים. ועוד: נשיא (סנהדרין) כבר למדנו מרשב"ג כנ"ל בפנים". וממילא מובן, שמכיון שכבר למדנו "גדולי חכמי ישראל" - מריב"ח, ו"הנשיאים" מרשב"ג - אין לנו, איפוא, אלא ללמוד מהלל את ה"זקנים".

בלקו"ש חכ"ח (עמ' 131) בענין פרה אדומה שיעשה מלך המשיח - מצויין בהערה 2: "ע"ד "עשה משה רבינו" (והבפועל – ע"י אלעזר הכהן), כי הוא "רבנו" והורה וציוה כו', ועד"ז הבפועל דפרה עשירית ע"י כהן, אבל ההוראה והציווי ע"י יוצאי-חלציו דדוד כי הוא מלך המשיח".

ויש לציין למ"ש ה'כסף משנה' (הל' תפילה פי"ב ה"א) בענין "משה רבינו תיקן להם לישראל שיהיו קורין בתורה ברבים בשבת בשני ובחמישי", למרות שבגמרא ב"ק פב, א איתא "עמדו נביאים שביניהם ותקנו" - "שהוא היה הנביא הגדול, וכל הנביאים שבדור בית דינו. ועוד שלא עשו דבר אלא בהסכמתו, ואם כן אליו ראוי לייחס הענין".

בנוגע למהות "חוקת התורה" דפרה אדומה מצינו כמה וכמה התייחסויות.

בספר המאמרים תרכ"ט ד"ה "וידבר . . זאת חוקת" עמוד רלז (רנח בהוצאה החדשה) כ': "ומפני זה במצוה זו דפרה אדומה נא' לשון חוקה, מפני כי היא נגד השכל לגמרי, שהרי היא מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים שזהו נגד השכל ממש".

ברם, בדברי החינוך (מצוה שצז), מצינו ביאור לשאלה זו, וז"ל:

"במצוה זו רפו ידי ואירא לפצות פי עליה כלל גם בפשט, כי ראיתי לרבותינו ז"ל יצ"ו האריכו הדיבור בעומק סודה וגודל ענינה עד שאמרו שהמלך שלמה השיג לדעת ברבוי חכמתו כל טעמי התורה חוץ מזו, שאמר עליה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני . . ועתה אל יחשוב שומע שענין סודה וסדר חוקה הוא מהיותה מטהרת בהגיע אפרה על גוף המטהר, שהרי כעין דבר זה ימצא בשאר הקרבנות . . אבל עיקר הפלא לפי מה ששמעתי הוא על היותה מטהרת את הטמאים ומטמאה העוסקים בשריפתה . . וגם כן התימה הגדול בה מהיותה נעשית מחוץ למחנה, שלא כדרך שאר הקרבנות, ועל דבר זה היו מונין אומות העולם את ישראל עלי', כי יחשבו שהיא נזבחת לשעירים על פני השדה כמנהגם הרע. ואמנם כמה תרופות בעשבי האדמה ובאילנות מן הארז אשר בלבנון עד האזוב אשר בקיר מלאים סגולות בהפכים יקררו החמים ויחממו הקרים, ואילו ידענו מהות הנפש ושרשה ומחלתה ובריאותה, נבין בחול' כי סגולת הפרה ג"כ להחליא הנפש ולטמאה בעסק השריפה. ואחרי היותה אפר מרפא, מחלת הטומא'. וזה אינו ברור להשיג ידיעה בענין כלום, אלא שחיבת הקודש והחשק להשיג ידיעה בנסתר יגיד הקנה לכתוב מדיני המצוה...". ע"כ.

והיינו, דבתחילת דבריו כתב החינוך ד"עיקר הפלא לפי מה ששמעתי הוא על היותה מטהרת את הטמאים ומטמאה העוסקים בשריפתה", אמנם אח"כ כתב ע"ז "ואמנם כמה תרופות . . מלאים סגולות בהפכים יקררו החמים ויחממו הקרים, ואילו ידענו מהות הנפש ושרשה ומחלתה ובריאותה נבין בחול' כי סגולת הפרה ג"כ להחליא הנפש ולטמאה בעסק השריפה. ואחרי היותה אפר מרפא, מחלת הטומאה". והיינו דיש טעם למה שהטמא נטהר ובד בבד הטהור נטמא.

ובשיטה זו דהחינוך מבאר הרבי בלקו"ש ח"ח שיחה הא' לפרשת חוקת ס"ב (ע' 124) את מהות ענין החוקה דפרה אדומה. וזה תוכן דבריו (בתרגום חפשי): מלשון זו של הפסוק "זאת חוקת התורה" מוכח, שפרה אדומה היא החוקה היחידה בתורה. ולכאורה ישנם חוקים נוספים כמו שרש"י אומר קודם (בהערה 2 שם: ראה תולדות כו, ה. בשלח טו, כו. אחרי יח, ד. וראה גם קדושים יט, יט) שגם "אכילת חזיר ולבישת שעטנז" (והוא אף מוסיף (בפרשת בשלח שם) "וכיוצא בהם") הנם חוקים?

בהכרח לומר, שהכוונה בתיבת "חוקה" כאן - היא רק לחוקה אחת, פרה אדומה. ז.א. בחוקים ישנם שני סוגים: א) חוקים שבכללות הנם בגדר השכל, רק שיש עליהם קושיות והם אינם נתפסים ("אויסגעהאלטן") בשכל. ב) חוקים שהם אינם בגדר השכל לגמרי. לכן כתוב כאן "זאת חוקת התורה", כיון שפרה אדומה היא אכן החוקה היחידה ב(כל ה)תורה, מסוג זה שאין לה אחיזה בשכל לחלוטין.

ולכן, בעת שרש"י מביא (בספר ויקרא, בפרשת אחרי שם) דוגמאות של חוקים, הוא מונה "אכילת חזיר ולבישת שעטנז וטהרת מי חטאת", ואינו מזכיר פרה אדומה - כיון שהחוק של פרה אדומה הוא מסוג אחר לגמרי:

"טהרת מי חטאת" (שבאה לאחר שהפרה כבר נעשתה) זהו ענין המובן בכללותו על פי שכל: כשם שלא מצינו בשום מקום שרש"י יגדיר את הטהרה שבאה על ידי טבילה במקוה בשם "חוקה", כיון ש(בדרך הפשט) יש מקום בשכל להסביר, שבכח המים (מי מקוה) לטהר גם לכלוך רוחני (טומאה), עד"ז יכול להיות הסבר שכלי בנוגע לטהרה שבאה על ידי "מי חטאת"; הפלא והשוני בטהרת מי חטאת הוא רק בפרט זה, שהם מטהרים על ידי שמתיזים טיפות אחדות ממי החטאת, בעת שבטבילה במקוה עליו לטבול כל גופו במים.

וכיון שלטהרת מי חטאת בכלל יש מקום בגדר השכל, לכן לא נמנה דין זה בנפרד מחוקים אחרים, והוא נכלל ב"חוקותי" לשון רבים, כשמדובר לגבי סוג זה של חוקים שאינם מופשטים לגמרי מהבנת השכל.

משא"כ "פרה אדומה", ז.א. עשיית הפרה, זהו ענין שלגמרי אין לו מקום בשכל: כקרבן אינה יכולה להחשב, שהרי (א) לא מקריבים ממנה על המזבח מאום, ו(ב) עשיית הפרה (בכל פרטיה) היתה צריכה להיעשות דוקא "חוץ לשלוש מחנות" - היפך מקרבנות שמקומם הוא דוקא "בפנים" (והרבי מציין לחינוך הנ"ל. ב.ב.); היא (פרה אדומה) אינה דומה גם ל"שעיר המשתלח"...

ומזה משמע, שפרה אדומה אין לה לגמרי מקום בשכל. ולכן היא אינה נכללת ב"חוקותי" לשון רבים, מה שמדבר על סוג חוקים כזה שיש לו איזשהוא מקום בשכל. ע"כ.

ובהערה 17 שם (על כך שהשוני היחיד בין מי חטאת למקוה הוא רק בכמות המים): אבל מה שמטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים - מובן גם בשכל. כי [נוסף למ"ש החינוך (מצוה שצז) דוגמא לזה "כמה תרופות בעשבי האדמה ובאילנות . . מלאים סגולות בהפכים יקררו החמים ויחממו הקרים כו'", ועד"ז כתב גם הבמ"ח לרש"י עה"פ (וגם ה"בן חמש (למקרא)" יודע מזה)] מפורש בפרש"י (פרשתנו – ספי"ט) "וכשם שהעגל מטמא כל העוסקים בו, כך פרה מטמאה . . וכשם שנטהרו באפרו . . כך ולקחו לטמא". ע"כ.

ודברים אלו אינם עולים בקנה אחד עם דברי אדמו"ר מהר"ש הנ"ל, דבהערה 17 הנ"ל הרבי שולל את הענין לא רק מהיותו הענין המרכזי שעושה את פרה אדומה לחוקה יותר מכל החוקים האחרים, אלא אף שענין זה "מובן גם בשכל".

בסתירה מוחלטת - לכאורה - לדברי אדמו"ר המהר"ש, שמצות פרה אדומה "היא נגד השכל לגמרי, שהרי היא מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים, שזהו נגד השכל ממש".

אמנם על פי דיוק בדברי אדמו"ר מהר"ש, היה אפשר לתווך הדברים בפשטות, די"ל דדברי אדמו"ר מהר"ש אינם מכוונים כנגד החוקה המיוחדת שבפרה אדומה, כ"א בסוג הראשון של החוקים: "חוקים שבכללות הנם בגדר השכל, רק שיש עליהם קושיות, והם אינם נתפסים ("אויסגעהאלטן") בשכל".

דז"ל אדמו"ר מהר"ש שם: הנה בפי' תיבת חקת יש בו ג' פי', הא' ל' חוק ומשפט, ע"ד שא' הכתוב מגיד דבריו ליעקב חוקיו ומשפטיו לישראל, והיינו כמשנ"ת בד"ה ויקח קרח שהמצות הם חוקים בלא הבנת טעם למה ירצה כך וכך דוקא, שלכן נק' כל המצות בשם רצה"ע להיותם מבחי' רצונו העליון, שהרצון הוא למעלה מן הטעם המושג כמשנ"ת שם באריכות, ומפני זה במצוה זו דפרה אדומה נא' לשון חוקה, מפני כי היא נגד השכל לגמרי, שהרי היא מטהרת את הטמאים ומטמאת את הטהורים שזהו נגד השכל ממש. ע"כ.

ויש מקום לומר שאדמו"ר מהר"ש אינו מדבר על ההפרש בין החוק של פרה אדומה לשאר החוקים, כי אם על ההבדל בין מצוות פרה אדומה (שהיא חוקה) לשאר המצות, שהרצון שבהם נתלבש אח"כ בטעם.

ואף שבדברי אדמו"ר המהר"ש משמע להדיא שענין החוקה שבפרה אדומה הוא (לא (רק) כהחוק שבכל מצות התורה (שהם רצון העליון ורצון הוא למעלה מטעם), אלא (גם)) שאינו מובן (כ"כ) בשכל האדם (כשאר החוקים לכה"פ), ובלשון הרבי משמע שענין זה (דמטמאת את הטהורין ומטהרת את הטמאין) הוא מובן בשכל לגמרי, עדיין היה אפשר לדחוק ולומר שלזה נתכוון הרבי "חוקים, שבכללות הנם בגדר השכל, רק שיש עליהם קושיות" (וכן משמע גם מהמשך לשון החינוך (הובא לעיל): "ואילו ידענו מהות הנפש ושרשה ומחלתה ובריאותה, נבין בחול', כי סגולת הפרה ג"כ להחליא הנפש ולטמאה בעסק השריפה. ואחרי היותה אפר מרפא מחלת הטומאה" (ואולי יש לומר כן גם בפרש"י בנידון, ואכ"מ)).

ברם, על פי דברי הרבי במק"א נראה דאין לומר כן. דבקונטרס חג הגאולה י"ב י"ג תמוז תנש"א (נדפס בסה"מ מלוקט ח"ה ע' שטו) ד"ה וידבר . . זאת חוקת תשכ"ט נכתב (בהערה 22) שגם המצות דחוקים "אינם היפך השכל לגמרי כפרה אדומה, ובערך החוקים דפרה אדומה גם המצוות דחוקים הם מובנות קצת".

ומציין לסה"מ תרכ"ט שם (ונכתב בטעות ע' רלו וצ"ל רלז), והיינו ש(אף שבהשקפה ראשונה דברי אדמו"ר המהר"ש מאפשרים להבין שהכוונה היא להבדל בין חוקים לשאר מצוות, בכ"ז) הרבי מבאר שמדובר על היחודייות שבמצוות פרה אדומה דוקא.

[וזה א"ש היטב עם המבואר בהמשך המאמר (סה"מ מלוקט שם): "כל המצוות (גם המצוות דעדות ומשפטים שיש עליהם טעם) הם רצונו ית', ורצון הוא למעלה מטעם, למעלה גם מהטעמים שבחכמתו ית', ולאחרי שהרצון דמצות (גם המצות דחוקים, ואפילו מצוות פרה אדומה) נמשך ונתלבש בחכמה (דתורה), ניתוסף בהם טעם . . ובהמצוות דחוקים, הטעמים שלהם לא נתלבשו (כ"כ) בשכל הנבראים. והטעם דמצוות פרה אדומה הוא בחכמתו ית' (חכמה דאצי'), ולא נמשך כלל בשכל הנבראים. [וזה שמשה השיג טעם פרה, הוא לפי שגם בהיותו למטה הי' בחינת חכמה דאצילות בגילוי]".

ולפי זה שפיר אפשר לומר שדברי אדמו"ר מהר"ש מכוונים כלפי ההפרש בין מצוות פרה אדומה לשאר חוקים, שהרי שאר המצוות נמשכו ונתלבשו בשכל הנבראים].

ולפי זה, הדרא בעיין לדוכתא. הלא (כפי שהרבי הביא מהחינוך ומרש"י) יש הסבר להא דפרה אדומה מטמאת את הטהורין ומטהרת את הטמאין.

ולבאר כל זה יש להביא דבר נוסף שנראה תמוה בהשקפה ראשונה. דבלקו"ש ח"ד שיחה לפרשת חוקת ס"ב (ע' 1057) כתב בפשטות:

"דער פלא פון פרה אדומה איז אין צווי זאכן: א) "מטמאה את הטהורים ומטהרת את הטמאים". ב) נעשית מחוץ למחנה". ומקור טעם זה השני הוא מספר החינוך (מצוה שצז) כמצויין בהערה 9 שם.

משמע להדיא שהרבי מתייחס לב' הסוגים דחוקים שבפרה אדומה בשוה, למרות שבעומק יותר יש חילוק ביניהם. ומזה עולה ברור דגם כשישנה התייחסות להחוקה דפרה אדומה, עדיין אי"ז בהכרח שהכוונה להחוקה המיוחדת דמצות פרה אדומה, ויתכן שזה מהחוקים דפרה אדומה הנכללים בסוג הא' דחוקים. וכבר קצרה היריעה, ודוק ותמצא דעפ"ז לק"מ.

ולשלימות הענין ראה לקו"ש ח"ח שיחה הא' לפר' מטות בהערה 9, ושם: "ואף שטהרת מי חטאת מונה רש"י בהסוג ד"חוקותי" לשון רבים - י"ל שמכיון שעשיית הפרה הוא בכדי לטהר באפרה, לכן "זאת חוקת התורה" דפרה אדומה כולל גם ה(פרט ד)טהרת מי חטאת". ועיי"ש.

אמנם עדיין צע"ק מהמבואר בלקו"ש חי"ח שיחה הא' לפר' חוקת, שמבאר שם החוקה דפרה אדומה באופ"א (ע"פ המדרש ד"נתכרכמו פניו של משה"), ועד"ז בלקו"ש ח"ח בהוספות ע' 326, (ממכ' י"ג תמוז, תש"ו), ועוד חזון למועד אי"ה.