בשיחת ש"פ צו תשמ"ה (התוועדויות ח"ג ע' 1642 ואילך), מבאר החילוק בין יעקב ליוסף, שאף שראה יוסף שאביו רוצה לברך את אפרים, בכ"ז 'התעקש' שיברך קודם את מנשה וכו'.

ומבאר, שיוסף ידע, מתוך המאורעות שאירעו לו עצמו, שאין כדאי להקדים הצעיר לבכור, שהרי זה מביא לקנאה, וכמו שהיה אצלו שויקנאו בו אחיו וכו' וכו', ולכן לא רצה שתהיה קנאה בין מנשה ואפרים;

"אמנם יעקב לא ידע מכל המאורע שבניו מכרו את יוסף למצרים בגלל הקנאה כו', שהרי בודאי לא סיפרו לו על כך, וגם יוסף - בודאי לא סיפר "לשון הרע" על אחיו, לא ראה כל חסרון בהקדמת אפרים למנשה . . אמנם, מכיון שיוסף לא היה יכול לומר ליעקב את טעמו האמיתי על סירובו להקדים את אפרים למנשה, שהרי בודאי לא היה מספר לשון הרע - לכן לא אמר אלא 'כי זה הבכור שים ימינך על ראשו'". ועיי"ש עוד באריכות הדברים.

ויש להעיר לכאו':

הנה פירוש זה, שיוסף לא רצה שאביו יקדים את אפרים למנשה כיון שפחד מענין הקנאה ביודעו מה שהתרחש איתו בעצמו - כן הוא באור החיים הק' עה"פ;

אמנם, שם נקט בפשטות שגם יעקב ידע מזה, ומבאר שם כיצד מרומז בפסוק תשובתו של יעקב לטענה זו על קנאה בין האחים כו'.

והחידוש בביאור זה של רבינו, הוא בביאור סברתו של יעקב - שיעקב לא ידע מכל המאורע של מכירת יוסף ע"י אחיו, וחשב שהעדפתו את יוסף על פני אחיו לא הביאה לתוצאה שלילית, ואדרבה: הביאה לענין חיובי.

ולכאו' צ"ע בזה, שהרי יעקב הוכיח את שמעון ולוי על זה ש"ברצונם עקרו שור", "רצו לעקור את יוסף שנקרא שור" (ויחי מט, ו וברש"י) - הרי שכן ידע ממכירת יוסף ע"י אחיו!

וגם מפשט הכתובים בס"פ ויחי (נ, יז), שאחי יוסף אמרו ליוסף בשם אביו "אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם כי רעה גמלוך", משמע להדיא שהיה פשוט בעיני יוסף ואחיו שיעקב ידע ממכירת יוסף ע"י אחיו - כי אם יעקב לא ידע מזה, איך יתכן שיצוה על כך? [כלומר: אף שבפועל יעקב לא ציווה זאת, כמבואר במפרשים - הרי לא יתכן שיאמרו בשמו של יעקב דבר שאינו מסתבר כלל שיאמר, כי אינו יודע בכלל מכל הענין!]

ואולי הפשט, שיוסף חשב באותה שעה שיעקב לא יודע מזה, ולאחר מכן התברר לו שבאמת יעקב כן ידע מזה (ע"י שהאחים עצמם סיפרו לו?). ועצ"ע. ובוודאי יעירו בזה וכו', ובעז"ה יתבררו דברי רבינו לאשורם.

בהמשך למש"כ לבאר בכמה גליונות שעברו יסוד וטעם פלוגתתם דרב ושמואל בכ"מ ע"פ ביאור הרבי בלקו"ש חט"ז (ע' ב ואילך) דרב נוטה לפרש הענין כפי שהוא מצד "איסורי" - בין אדם למקום, אכן שמואל נוטה לפרש הענין כפי שהוא מצד "ממונא" - בין אדם לחבירו יעויי"ש באורך, ונראה להעיר ולבאר עפ"ז עוד פלוגתא דתלוי ביסוד הנ"ל וכדלקמן.

בחגיגה ה, א. נחלקו רב ושמואל בפירוש הפסוק "כי את כל מעשה האלהים יבוא במשפט על כל נעלם וגו'" (קהלת יב, יד), ופרש"י: "ואף על הנעלמות ממנו שעשה שוגג, הוא מביאו במשפט", "מאי על כל נעלם [אפי' דבר מועט במשמע - רש"י], אמר רב זה ההורג כינה בפני חבירו ונמאס בה [קצה דעת חבירו בדבר - רש"י], ושמואל אמר זה הרק בפני חבירו ונמאס" ע"כ.

ויעויין בחדא"ג מהרש"א על אתר שכתב לפרש בזה וז"ל: "מריבויא דכל קדרשי לי', כפרש"י שהורג כנה . . דבר מועט נחשב, ושמואל הוסיף דהורג כנה הי' אפשר לו להשליכה ולא להורגה בפני חבירו כמה שאמר לגבי שבת, אלא אף הרק דאי אפשר לו בלא רקיקה, היה אפשר להבליעה בכסותו כמו לגבי תפלה", עכ"ל.

וחזינן בזה שנחלקו בפירוש "על כל נעלם" דקרא, אי הכוונה להורג כנה בפני חבירו כדעת רב או להרק בפני חבירו כדעת שמואל, ולפי ביאור המהרש"א נמצא, אשר בדעת שמואל יש בזה זהירות יתירה בענינים שבין אדם לחבירו [ד"אף הרק דאי אפשר לו בלא רקיקה ..."], ואזיל בזה לשיטתי' הנ"ל, שנוטה לפרש הענין באופן השייך יותר לבין אדם לחבירו - ובנדו"ד זהירות יתירה בהנהגה שבין אדם לחבירו.