בלקו"ש חלק כ"ו ע' 259 בהערה 34 וז"ל "ורק הקמת המשכן היתה על ידו (כפרש"י שם וכמפורש בקרא שם מ, ב. ואילך). - ולכאורה זה הי' גם בשבת שהרי העמידו ופרקו כל שבעת ימה"מ (פירש"י שמיני ט, כג. נשא ז, א) וראה פרש"י פקודי שם "וקם מאליו" (וראה חת"ס עה"ת פרשתנו כאן. מלאכת הקודש כאן). אבל ראה לקו"ש חי"א ע' 183 שרק בשמיני למילואים הוקם ע"י משה באופן ד"קם מאליו", משא"כ בשבעת ימי המילואים י"ל דהקימוהו כו"כ ביחד, ע"ש, ואכ"מ". עכ"ל.

ויש להעיר מסידור היעב"ץ בפירושו על מעמדות ליום השבת בתחילתו שהקשה על לשון הכתוב בפ' כי תשא "ואתה דבר אל בנ"י לאמר" דלכאורה 'אתה' מיותר וגם מקשה בהא דבפ' ויקהל מקדים מצות שבת לפני המשכן משא"כ בכי תשא [וכמו שהקשה בלקו"ש הנ"ל בפנים השיחה בתחילתו] ומבאר שמשה נצטווה להקים המשכן כל ז' ימי המילואים אף בשבת ולמד זאת ממה שהקדים ציווי המשכן לפני שבת (בכי תשא), אך כדי שישראל לא יטעו ששבת דחוי' אצל מלאכת המשכן לכן הוצרך להזהירם בפ' ויקהל באמרו מצות שבת לפני מלאכת המשכן, ולכן מדוייק מאד "ואתה" שהקב"ה אמר למשה שרק אתה כשמקים המשכן בז' ימי המילואים דוחה שבת אבל לא לכלל ישראל, על כן ביום השבת בימי המילואים רק משה הקים המשכן לבדו משא"כ בשאר הימים היו יכולים לסייעו. עכתו"ד.

ואולי יש לתלות הספק אם הקמת המשכן בז' ימה"מ דוחה שבת או לא במחלוקת רש"י ורמב"ן בגדר הקמת המשכן בשבעת ימה"מ.

דהנה בלקו"ש חי"א (ע' 181 ואילך) מבאר דלדעת הרמב"ן הי' ציווי מיוחד להקמת המשכן בז' ימה"מ ורק שלא הי' קימה להעמדה ורק לפירוק משא"כ לדעת רש"י שהקמת המשכן הי' בלי ציווי בפירוש אלא שלמד זאת מסברא ממה שנצטווה לחנך אהרן ובניו ובפשטות צריך לחנכם במקום שבו תיעשה העבודה בקביעות ו(בעיקר) למד מן הציווי המפורש שכל ז' ימה"מ נהיו פתח אהל מועד ומזה ידע שצריך להקים את המשכן, ועיין ג"כ לקו"ש חלק ל"א (ע' 220 ואילך) שלדעת רש"י לא נקרא הקמת משכן בז' ימה"מ הקמת המשכן (מצד עצמו) דלא הי' שום שייכות לה"ושכנתי" דנעשה בהקמת המשכן ביום השמיני, אלא דהי' פרט ותנאי בשאר העבודה דז' ימה"מ כנ"ל.

ועיין שם בחלק יא דלפי הרמב"ן דהי' ציווי מיוחד י"ל שקם מאליו הי' גם כן בשבעת ימי המילואים משא"כ לרש"י וכמבואר בהערה הנ"ל בחלק כ"ו

ולכן י"ל לפי הרמב"ן דהקימו המשכן ג"כ בשבת ומחמת הציווי המפורש, וכמ"ש ביעב"ץ הנ"ל רק שהיעב"ץ מוסיף שהי' ציווי למשכן בפי' להקימו ג"כ בשבת דכנ"ל דלמד זאת מהקדמת מלאכת המשכן לציווי דשבת.

אמנם אם לא נקטינן כהיעב"ץ וכן הוא בלקו"ש חלק כו' הנ"ל דלא ס"ל דהיה ציווי מיוחד למשה להקימו בשבת, י"ל דלפי הרמב"ן דהי' ציווי מיוחד על הקמת המשכן כמו דהי' ציווי ביום השמיני רק שביום השמיני הי' קימה להעמדה, י"ל דכמו דבנין המשכן להעמדה אינו דוחה שבת כמו כן בנין המשכן בז' ימי המילואים אינו דוחה שבת.

אמנם לשיטת רש"י דבכלל לא היתה העמדת המשכן בז' ימי המילואים והי' רק פרט בחינוך אהרן ובניו בעבודתם, לכן י"ל דדוחה שבת כמו שכל העבודה דחה שבת דהקרבנות דז' ימה"מ הם ג"כ בשבת דימי המילואים.

ומדוייק זה בלקו"ש חי"א הנ"ל כשמבאר הענין בפנימיות הענינים דבז' ימי המילואים הי' העבודת המטה, דדעת רש"י קאמר "בז' ימים הקימו את המשכן (לא פחות משבע פעמים)" משא"כ לדעת הרמב"ן עיי"ש.

ב'לקוטי שיחות' חל"א ע' 180:

שתיית היין כפשוטה קשורה עם גילוי "יין" שבתורה, ומביא משל"ה "קדושים אשר בארץ . . ששתו לפעמים הרבה יותר מדאי בסעודות גדולות . . מתוך כך אומרים ד"ת על השלחן הרבה באד וכפליים לתושיה . . דמתוך שמחה מגלה החכם רזי התורה...", עיין שם.

ויש לציין לדברי הגמרא מגילה יב, ב: "שישראל אוכלין ושותין - מתחילין בד"ת ובדברי תשבחות".

אמנם מובן שהגמרא מדברת בד"ת על דרך הרגיל, ובהשיחה (ובשל"ה) הדגש על הוספה (גם) באיכות כו', וק"ל.

ראיתי מה שחקר בזה הרב ח. ר. שי' בגליון העבר, וברצוני להוסיף בזה עוד פרטים הצריכים בירור ועיון.

כפי שציטט מכמה מקומות בשיחות ואגרות כ"ק אדמו"ר זי"ע, ברור ששיטתו הק' בנדו"ז הוא, שהיות ודברי חז"ל בתלמוד הם תורה ממש, מוכרחים לומר שכל מה שאמרו גם בעניני טבע העולם וכיו"ב אמת ונכון הוא (לא רק ברוחניות הענינים כי אם גם) בעולם הזה הגשמי.

ויש לחקור בזה, אם שיטתו זו היא רק בנוגע דברים כאלו שחז"ל מלכתחילה נצרכו לענין מצד הטבעיות שבו (כדוגמת המסופר בבכורות (ח, א) שר' יהושע בן חנניא למד זמן עבור נחש מן הכתוב, שבזה הרי דיבר מלכתחילה אודות נחש בפשטות), אבל כשהתייחסו לענין הלכתי גרידא, ופסקו את ההלכה בענין או דבר מסויים, לאו דוקא שמזה גופא יש להוכיח שאכן כן היא המציאות הגשמית ע"פ תורה, ויתכן לומר שחז"ל כאילו באים ללמדנו מה יהי' הדין בדבר כזה אם ישנו במציאות (ואם אינו במציאות הרי זה בבחי' להגדיל תורה ולהאדירה).

[על דרך מ"ש בתניא פ"ה "והנה הלכה זו היא חכמתו ורצונו של הקב"ה שעלה ברצונו שכשיטעון ראובן כך וכך דרך משל ושמעון כך וכך יהי' הפסק ביניהם כך וכך ואף אם לא הי' ולא יהי' הדבר הזה לעולם לבא למשפט על טענות ותביעות אלו". כמובן שאין זה דומה ממש, כי שם בתניא איירי הרי בטענות ותביעות שאכן יתכנו לבא למשפט, אלא שגם אם לא הי' ולא יהי' בא בפועל - הרי זוהי חכמתו ורצונו ית', משא"כ בנדו"ד, יצטרכו להרחיב רעיון זה עוד יותר, שאפי' בדבר שבכלל אינו במציאות כלל, ולפי"ז גם לא יתכן ע"פ טבע שיהי' דבר כזה בעתיד, עכ"ז נאמר שזוהי חכמתו ורצונו ית'].

או שנאמר, שגם בדברים כאלו, הרי עצם העובדא שחז"ל התייחסו לדבר מסויים בשקו"ט הלכתית, מוכיחה שהתורה מגלה לנו שדבר כזה אכן נמצא בעולם הזה הגשמי והטבעי.

דוגמא לדבר: איתא במשנה (חולין קכו, ב): "עכבר שחציו בשר וחציו אדמה, הנוגע בבשר טמא, באדמה טהור. רבי יהודה אומר אף הנוגע באדמה שכנגד הבשר טמא". ופירש"י: "יש מין עכבר שאינו פרה ורבה, אלא מעצמו נוצר מאדמה, כאשפה המשרצת תולעים, ואם עדיין לא נברא העכבר אלא צדו אחד הימני או השמאלי, הנוגע בבשר - טמא, באדמה שכנגדו - טהור". ובנוגע לעכבר זה יש מקום לחקור כנ"ל: האם העובדא שחז"ל התייחסו לסוג ברי' כזאת מוכיחה שאכן ישנה ברי' כזאת במציאות, או שאפשר לומר שחז"ל קבעו מה יהי' הדין לו יצוייר שישנה ברי' כזאת, אבל לא שקבעו שאכן ישנה ברי' כזאת, כי לא זה הי' ענינם של חז"ל לקבוע עובדות ביולוגיות כאלו. [שמעתי מח"א שתפס שיטה זו האחרונה, שאם כן למה בכלל התייחסו ל"ברי'" כזאת, אם אינה במציאות? אלא שחז"ל קבעו (איכה רבה ב, יג): "אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים תאמן", ולכן אם אומות העולם בספריהם בזמן הש"ס, תיארו ברי' כזאת הצומחת מן האדמה, סמכו על זה, והתייחסו אלי' מצד ההלכתי שבדבר, ולא באו לקבוע אם ישנה או אינה במציאות].

יש לומר ששיטתו הק' של כ"ק אדמו"ר היא שאפי' באופן כזה הרי זו הוכחה שכן היא המציאות, שהרי בנדון הריגת כנים בשבת גילה כ"ק אדמו"ר דעתו הק', שזה שהמדע לא מכירה כנים כאלו לא יכולים להוכיח שאכן אינם וכו' וכו', ולא תפס לומר שחז"ל קבלו נתונים מסויימים מחכמת האומות וגילו את ההלכה באופן כזה, ואם אכן אין כנים כאלו, אזי ההלכה יכולה להיות באופן שונה, ודו"ק. ולכאורה צ"ע ובירור בכל זה. ואם אכן זוהי שיטתו הק' של כ"ק אדמו"ר צריך להבין הטעם לדבר, והחסרון בגישה השני' וכו' וכו'.

ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה.