בלקו"ש חכ"ב ע' 117 איתא: שונה דין כוונת התפלה מדין כוונה דשאר מצוות, דבשאר מצות הרי אפילו כשהדין הוא דבעינן כוונה לעיכובא, מ"מ אינה "חלק" מהמצוה, משא"כ תפלה הרי החפצא של מעשה התפלה הוא שהאדם "מתחנן ומתפלל" (כל' הרמב"ם) שהוא ענין של כוונת הלב, ובלי זה הרי לא רק שהאדם לא יצא ידי תפלתו, אלא שאין כאן החפצא של תפלה.

ובלקו"ש חכ"ו ע' 322 איתא: "ס'איז ידוע וואס דער ב"ח שרייבט – אז בא דריי מצות איז כוונת המצוה א "חלק" פון קיום "מעשה" המצוה: מצות ציצית, מצות תפילין ומצות סוכה "לא קיים מצות כתיקונה אם לא יכוין אותה הכוונה". ד.ה. הגם אז בכלל איז דער עיקר – "מעשה" המצוה, און דער וואס איז מכוון כל הכוונות אבער איז ניט מקיים מעשה המצוה, איז ער ניט יוצא, ואע"פ אז תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה, אבער דער גוף איז דא, ועשה מצוה ולא כיוון לבו יצא ידי חובתו בדיעבד כו' לבד כו' – אבער בג' מצות אלו קומען זיי צוזאמען, און די כוונה איז א חלק פון חובת קיום המצוה . . ווייל א חלק פון קיום המצוה [דג' הנ"ל] איז כוונת המצוה וברכת המצוה [משא"כ ביי אנדערע מצוות זיינען די דריי ענינים פון ברכת המצוה, כוונת המצוה ומעשה המצוה – באזונדערע זאכן]". עכלה"ק.

וכמה שינוים ישנם בין שתי שיחות אלו, ומהן:

בחלק כ"ב: א) אינו מזכיר ע"ד ג' מצות הנ"ל, שגם אצלם הכוונה היא "חלק" מהמצוה, ואדרבא מוסיף שם – דב"שאר" המצות, הכוונה "אינה" חלק מהמצוה. ב) בכרך הנ"ל כותב שתפלה בלי כוונה "אין כאן החפצא [גוף] של תפלה, משא"כ בחלק כ"ו: שבלי כוונת התפלה "אבער דער גוף [חפצא של תפלה] איז דא.

בחלק כ"ו – אינו מזכיר שגם בנוגע לתפלה – כוונת התפלה היא חלק מהמצוה, ואדרבא – שם הוא מדגיש ש"בשאר" המצוות – הכוונה "איז באזונדערע זאכן".

ובאתי רק להעיר.

בלקו"ש חי"ח ע' 308 מק' על קריאת שם החדש "תמוז" הלא הוא שם ע"ז ביחזקאל ח, יד: "הנשים יושבות מבכות את התמוז". ומוסיף לבאר, אע"פ ש"כל ע"ז הכתובה בתורה מותר להזכיר שמה", הרי"ז רק היתר ולא הכרח, וא"כ קיים הקושיא למה בחרו לכתחילה בשם כזה. ועוד מוסיף להקשות בהע' 28, הרי לשיטת התוס' ההיתר הוא רק הזכרה גרידה אבל הזכרה לצורך שנותן בו ממשות אסור אע"פ שהוזכרה בתורה (עי' בלקו"ש חכ"ג ע' 167), א"כ לקבוע שם חודש כשם ע"ז ודאי שאסור לשיטתם.

ומתרץ ע"פ פירוש החסידות שתמוז הוא על שם תוקף החום של תקופת תמוז, תמוז "לשון היסק", שבפנימיותו הוא תוקף החום של שמש הוי' ("שמש ומגן ה' אלוקים"). ואף שיש שקוראים שם זה לע"ז, ה"ז ע"ד דברי המשנה בע"ז נד, ב. האם "יאבד עולמו מפני השוטים (בתמי')".

אבל מדייק שם בהמשך השיחה שהפירוש בשם תמוז על שם תוקף שמש הוי' נתגלה דוקא בדורות אחרונים ע"י תורת החסידות. ולכאורה לפי"ז הקושיא לפי שיטת התוס' במקומה עומדת איך קבעו כל הדורות עד לגילוי החסידות שם חודש כשם ע"ז!

ולכאורה צריך לומר שהתירוץ הוא, שהשיחה קאי בעיקר על הקושיא שבפנים השיחה על סיבת ההכרח לבחירת שם זה דוקא, שעל זה מתרץ שפיר שסיבת ההכרח נתגלה בדורות האחרונים. אבל הקושיא שמוסיף בההערה לפי שיטת התוס' לפי עצם ההלכה שאסור לקבוע שם כשם ע"ז אפי' הוזכרה בתורה, לכאורה אינו מתרץ קושיא זו (בשלמות) בשיחה זו.

והתירוץ לשיטת התוס' י"ל, כפי שמחלק לשיטתם בלקו"ש חכ"ג הנ"ל, שאם מדגיש באמירתו שהו"ע הכתוב בתורה, הרי מאותו הטעם שהתורה מזכרת אותה אנו רשאין להזכירה אפי' הזכרה לצורך. ועיי"ש שמתרץ עפי"ז מנהג ישראל לקריאת שם הפרשה 'בלק' אע"פ דאמרינן בגמ' יומא לח, ב. ששם רשעים ירקב דלא מסקינן בשמייהו. כן י"ל כענינו שקריאת שם תמוז ע"פ מנהג ישראל הוא על שם תמוז הכתוב בתורה ביחזקאל.