בלקו"ש חי"ד (עמ' 13 ואילך) מבאר כ"ק אדמו"ר זי"ע מדוע כשמוציא ע"י עקירה בלי הנחה, או הנחה בלי עקירה אינו אסור מדאורייתא מטעם חצי שיעור - כי אין זה חצי שיעור, כ"א חצי מלאכה, שהרי ח"ש פירושו שחסר רק בהשיעור, בכמות האיסור, ולא במהותו ואיכותו, ובנדו"ד הרי עשה רק חצי מאיכות ופעולת המלאכה, ולכן אסור רק מדרבנן.

ומבאר שעד"ז הוא כשעשה קשר שאינו של קיימא, שג"כ אסור רק מדרבנן, ואינו אסור מה"ת מטעם ח"ש, כי "הדעת שישאר כן לעולם" הוא חלק מאיכות המלאכה, וכשחסר דעת זה חסר באיכות המלאכה, ולכן אינו אסור מטעם ח"ש, כ"א מדרבנן.

ואח"כ מקשה שא"כ מהו טעם החילוק שבמלאכת הוצאה בעקירה או הנחה לבד, לא מצינו שהתירוה לצורך מצוה, משא"כ קשירת קשר שאינו של קיימא התירו לצורך מצוה, אף ששניהם אסורים רק מד"ס מטעם שוה?

ומתרץ ע"פ מה שרואים מהרמב"ם (ר"פ כא מהל' שבת) שבאיסורי דרבנן בשבת ישנם ב' סוגים: א. מטעם גזירה שלא יבוא לאיסור דאורייתא. ב. מפני שהם דומים למלאכה, "שהמלאכות מסוג זה אינם מחשש שמא יבוא לאיסור דאורייתא, דאל"כ למה חלקם לב' סוגים, והרי סוג א' הוא - וראה רמב"ם רפכ"ד מהל' שבת: "שאינם דומין למלאכה ואינם מביאים לידי מלאכה" - וכדמוכח מזה שבכו"כ מלאכות האסורין מדרבנן כותב הרמב"ם (בפכ"א-כ"ג) "מפני שהוא כ... (מלאכה דאורייתא פלונית)" וכיו"ב, ובכו"כ איסורים כותב (שם) "גזירה שמא...", "גזירה משום..." וכיו"ב" (לשון הערה 24 שם).

ועי"ז מבאר החילוק בין הוצאה בעקירה או הנחה לחוד, לגבי קשירת קשר שאינו של קיימא וז"ל: "ובטעם החילוק י"ל, דאף ששניהן אסורין מד"ס, מ"מ אין טעם האיסור שוה: טעם איסור ההוצאה בעקירה או בהנחה בלבד הוא "גזירה שמא יבואו כל אחד ואחד מהם לעשות מלאכה שלימה בשבת" (שו"ע אדה"ז סי' שמז ס"א מפירש"י שבת ב, א, ד"ה 'שניהם'), מסוג הדברים "שאסרו חכמים כו' גזירה שמא יבוא מהן איסור סקילה"; משא"כ טעם איסור קשירת קשר שאינו של קיימא הוא לפי ש"מד"ס נקרא זה ג"כ של קיימא הואיל ועומד להתקיים איזה זמן", היינו שהוא מסוג המלאכות "שאסרו חכמים כו' מפני שהן דומים למלאכות".

ומכיון שאיסורה של מלאכת הקשירה (שאינה ש"ק) אינו משום גזירה שמא יבוא עי"ז לאיסור דאורייתא, אלא רק שדומה היא למלאכה דאורייתא, הרי בזה יש מקום לחלק ולומר דשאני במקום שיש איזה צורך (מצוה וכיו"ב); משא"כ במלאכת העקירה או ההנחה (לבדה), שאיסורה מטעם שמא יבוא ע"י לאיסור מה"ת, הרי מסתבר שלזה יש לחוש ולאסור גם כשהמלאכה היא לצורך מצוה". עכ"ל.

ואח"כ מבאר הטעם מדוע באמת לא גזרו בקשר שאינו של קיימא שמא יבוא לאיסור דאורייתא, וז"ל: "מלאכת הקשירה תוכנה - חיבור ואיחוד של דברים (חוטים וכיו"ב) ואין הקשר ראוי להקרא בשם חיבור ואיחוד אמתי אלא באופן שנעשה ע"מ "שישאר כן לעולם". והיינו שהדעת שיהי' קשר של קיימא הוא תנאי במלאכת הקשירה. ולכן אם התכוון לכתחילה לקושרם רק לאיזה זמן ולהתירם אח"כ, הרי גם בזמן שהם קשורים יחדיו, אי"ז חיבור אמתי ואינו בגדר קשירה שאסרה התורה.

ועפ"ז יובן שבלעדי הדעת שיתקיים הקשר הרי אין הענין שנחסר חלק משלימות פעולת המלאכה, אלא שנעדר מלכתחילה העיקר שבמלאכת הקשירה, שהרי החוטים אינם קשורים ומאוחדים באמת, ואין זאת כ"א פעולה של קירוב ונגיעת החוטים בלבד וכיו"ב, ומכיון שאין בזה אפי' מקצת וחלק של אותה המלאכה שאסרה התורה, לכן לא גזרו בה שמא יבוא ממקצתה לעשותה כולה ויעבור על איסור מה"ת. ומעתה מובן שהטעם שאעפ"כ אסרוה חכמים אינו אלא משום זה שבחיצוניותה דומה מלאכה זו למלאכת הקשירה דאורייתא; ומכיון שאי"ז מטעם גזירה, לכן מותרת היא לצורך מצוה וכו'. עכ"ל בלקו"ש.

ושמעתי מקשים דלכאו' זה סותר מה דאי' בשבת (צד, ב) "ההוא שכבא דהוה בדרוקרא, שרא ר"נ בר יצחק לאפוקי' לכרמלית. א"ל ר' יוחנן אחוה דמר בר"י דרבנא לרנב"י, כמאן כר"ש [דאמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור], אימר דפטר ר"ש, מחיוב חטאת, איסורא דרבנן מיהא איכא, א"ל האלוקים דעיילת בי' את, ואפי' לר"י [דאמר משאצל"ג חייב, מותר בנדו"ד], דמי קאמינא לרה"ר, לכרמלית קאמינא, גדול כבוד הבריות [בזיון המת וכיו"ב] שדוחה את ל"ת שבתורה [לאו דלא תסור]". ע"כ.

וכ' ע"ז הר"ן וז"ל: "קשיא, ואמאי, וכיון דברה"ר לר"ש לא מתסר אלא מדרבנן, בכרמלית אית לן למישרי לגמרי, דהכי אמר רבא בפרק קמא (יא, ב) גבי לא יעמוד אדם ברה"ר וישתה ברה"י, דבכרמלית שרי, דכיון דברה"ר לא מתסר אלא משום גזירה, בכרמלית לא גזרינן גזירה לגזירה. י"ל דכי אמרינן הכי ה"מ בדבר שאין בו סרך מלאכה, כי ההיא דלא ישתה, דלא מתסר אלא משום חששא דשמא ימשוך הכלי אצלו, אבל מידי דדמי למלאכה דאורייתא, אלא שפטור עלי' מפני שאינה צריכה לגופה, בכיו"ב כרמלית ורה"ר שוין הן". עכ"ל.

ולכאו' ה"ז להיפוך ממ"ש בלקו"ש הנ"ל, שהרי בלקו"ש מבואר שאם זה גזירה שמא יבוא לידי איסור דאורייתא ה"ז חמיר טפי מבאם זה רק דמי לאיסור דאורייתא, והר"ן הרי כותב שאם זה דמי לאיסור דאורייתא, ה"ז חמיר טפי מבאם זה גזירה שמא יבוא לידי איסור דאורייתא.

אבל פשוט שאי"ז קושיא כלל, כי אינו דומה כלל הגדר ד"דמי למלאכה" שבהר"ן, לגבי ה"דמי למלאכה" שבלקו"ש; בלקו"ש איירי בפעולה כזו שאין בזה הגדר דמלאכה כלל, אלא שרק דומה בחיצוניותה למלאכה, משא"כ הר"ן איירי בפעולה כזו שיש בה כל תכונות המלאכה, אלא שמפני סיבה צדדית אינו חייב עלי' - שהרי בלקו"ש שם מסביר איך שהקשר שאינו של קיימא "נעדר מלכתחילה העיקר שבמלאכת הקשירה . . שאין בזה אפי' מקצת וחלק של אותה מלאכה שאסרה התורה", משא"כ בנדון דהר"ן, במלאכה שאינה צריכה לגופה, ה"ז להיפך. שיש בזה כל פעולת המלאכה, אלא שמפני שכוונתו היתה לצורך אחר, לכן ה"ה פטור, הרי שמפני סיבה צדדית ה"ה פטור.

[ובפרט לפי מ"ש בלקו"ש ח"ז (עמ' 190 ואילך) שבמשאצל"ג ישנו כל "עצם" המלאכה. מה שחסר הוא רק "צורת" המלאכה (ובזה נחלקו ר"י ור"ש, שלר"י, אף שחסר צורת המלאכה עדיין חייב הוא, לפי שעדיין יש כאן עצם המלאכה, ולר"ש, כשחסר צורת המלאכה כבר פטור הוא) - הרי שבמשאצל"ג יש כאן כל "עצם" המלאכה.]

ולכן: בנדון דלקו"ש חמיר טפי אם זה גזירה שמא יבוא לידי איסור דאורייתא, לגבי נדון שרק דמי בחיצוניותו לאיסור דאו', משא"כ בנדון דהר"ן, חמיר טפי אם זה דמי לדאורייתא, כי אי"ז רק דמיון חיצוני, כי בעצם ה"ה מלאכה גמורה, אלא שפטור מטעם צדדי, ולכן יש בזה (מדרבנן) כל הגדרים של המלאכה דאורייתא.

[דוגמא לדבר (מענין שונה לגמרי): ידועה שיטת הרמב"ם (הל' יסוה"ת פ"ה ה"א וה"ד) שעל מצות אלו שאמרו חכמים יעבור ועל יהרג אסור לאדם למס"נ. וביארנו במק"א שאם בנדון של עבירה כזו שאמרו יהרג ועל יעבור אם שמפני סיבה צדדית אין חייבים למס"נ ע"ז, כגון אם אינו עושה מעשה, כ"א מניח א"ע ליזרק על התנוק שיהרג (ראה ראשונים כתובות ג, א), או שזהו אופן מסויים שבסוג עבירות אלו אי"צ למס"נ, י"ל שבזה מודה הרמב"ם שמותר למס"נ, כי סו"ס בעצם ה"ז בגדר יהרג ועל יעבור.

שבזה מתורץ מה שהקשו על הרמב"ם מכתובות שם: "דאיכא צנועות דמסרי נפשייהו לקטלא . . ולדרוש להו דאונס שרי, איכא פרוצות ואיכא נמי כהנות". ולכאורה לדעת הרמב"ם אסור להצנועות ולהכהנות למס"נ, והרי צריכים להגיד להם שעבירה עושות כשמס"נ בזה (ראה הג"א שם, וראה הגהות הרד"ל שם).

וכן קשה מגיטין (נז, ב) "מעשה בד' מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון, הרגישו בעצמן למה הם מתבקשים . . כיון ששמעו ילדות כן קפצו כולן לתוך הים . . ועליהם הכתוב אומר כי עליך הורגנו כל היום", ולכאורה עשו הילדות שלא כהוגן, דהרי אונס שרי כמבואר בכתובות שם, ולהרמב"ם אסור למס"נ בנדון זה.

אמנם עפהנ"ל ה"ז מובן, כי היות וגילוי עריות הוא מסוג עבירות שיהרג ועל יעבור, לכן אף אם זה נדון שמסיבה צדדית אי"צ למס"נ, מ"מ מודה הרמב"ם שבנדון זה עכ"פ אין איסור למס"נ, כי בעצם נשאר ע"ז הגדר דיהרג ועל יעבור.

עד"ז בעניננו, שמלאכה שאינה צריכה לגופה סו"ס ה"ה מלאכה שלימה, עם כל הגדרים. אלא שמפני סיבה צדדית פטורים עלי', ולכן נשאר בזה מדרבנן עכ"פ כל הדינים שישנם במלאכה דאו', ולא אמרי' בזה שלא גזרינן גזירה לגזירה.]

בלקו"ש (חלק יז עמ' 235) מבאר כ"ק אדמו"ר, בנוגע למכשירי מצוה, וז"ל: "בכללות איז דאס דער גדר פון מכשירי מצוה, ובפרט לדעת ר' אליעזר אז זיי זיינען דוחה את השבת (אויב די מצוה איז דוחה שבת) פונקט ווי דער מצוה אליין". עכ"ל לעניננו.

ולכאורה נראה, שמ"ש כ"ק אדמו"ר ש"מכשירי מצוה דוחין את השבת אם המצוה דוחה שבת", נלמד ממילה, דהמצוה שמביאה המשנה (שבת קל, א) גבי מכשירי מצוה שדוחין את השבת היא מילה, ובפשטות, דכמו שמילה עצמה דוחה את השבת הוא הדין דמכשירי' נמי דוחין את השבת.

ואולי י"ל שכ"ק אדמו"ר לומד גדר של מכשירי מצוה ע"ד שהבינו כמה מהראשונים (רשב"א שם קלא, ב, ריטב"א, ועוד). דהנה איתא בגמ' (שם קל, ב), דלר"א מותר להביא האיזמל בשבת ברשות הרבים ולא צריך להביאו דרך חצירות, גגות וקרקיפות (כדי שלא יעבור על מלאכת הוצאה מדאורייתא). והקשו התוס' (ד"ה 'שלא'), דכל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים את שניהם מוטב, וכאן שאפשר להביא האיזמל דרך גגות, חצירות כו', (שמותר מן התורה) למה התיר ר"א להביאו דרך רשות הרבים? ונשאר התוס' בצ"ע.

הראשונים (רשב"א, ריטב"א ועוד) תירצו את קושיית התוס' וז"ל: "דר' אליעזר (סובר) מכשירי מצוה כמילה עצמה חשיב להו, וכמילה אריכתא דמי, ותחילת מילה כסוף מילה, מה סוף מילה (דהיינו כל מה שנעשה אחרי המילה) לא משנינן וכו'", עכ"ל. כלומר, היות שמכשירי מילה הוי "כמילה אריכתא דמי", לכן, כמו שמילה עצמה דוחה את השבת לגמרי (ולא צריך למול ע"י שינוי וכדו'), הה"נ גבי מכשירי מילה, דדוחה את השבת לגמרי (ולא צריך להביא האיזמל דרך חצירות כדי "לקיים את שניהם"). ולפ"ז אולי י"ל כוונת כ"ק אדמו"ר, היות שמכשירי מצוה (מילה) כמצוה (מילה) אריכתא דמי, לכן אם המצוה עצמה דוחה את השבת, אז - לר"א - מכשירי' נמי דוחין את השבת (שדומין זה לזה).

אמנם מפשטות הגמ' אינו נראה כן, דהנה הגמ' עצמה (שם דף קלא) מביאה כמה דוגמאות של מצוות, שלר"א מכשיריהן דוחין את השבת (לולב, סוכה, מצה ועוד), ורק ציצית ומזוזה אין מכשיריהן דוחין את השבת (דבידו להפקירן עיי"ש). ובמצות אלו אין המצוה עצמה דוחה שבת, וכגון הדוגמא שמביאה הגמ' משופר, וז"ל: "שופר וכל מכשיריו דוחין את השבת דברי ר"א, מנא לי' לר"א הא . . אלא אמר קרא "יום תרועה יהי' לכם", ביום אפילו בשבת, ולמאי, אילימא לתקיעה הא תנא דבי שמואל כל מלאכת עבודה לא תעשו יצתה תקיעת שופר ורדיית הפת שהיא חכמה ולא מלאכה, אלא למכשירין" ע"כ. הרי נראה מהגמ' להדיא, שאין בתקיעת שופר חילול שבת (היות שזה חכמה ולא מלאכה), וכן אין בישיבה בסוכה ואכילת מצה חילול שבת. וא"כ צלה"ב מהי כוונתו של כ"ק אדמו"ר, שמכשירי מצוה דוחין את השבת רק אם המצוה דוחה את השבת, דמפשטות הגמ' נראה שאינו כן?

וכן לכאורה מהמשך השיחה נראה לומר דכ"ק אדמו"ר לא למד כהראשונים הנ"ל, דבהמשך השיחה כותב כ"ק אדמו"ר: "אין כל הנ"ל אבער, אויך בא מכשירי מצוה וכו', איז דאס וואס מ'דארף אנקומען צו דער פעולה פון הכשר מצוה . . איז דאס דערפאר וואס במציאות איז די מצוה געטאן געווען ע"י הקדמה פון דער פעולה . . אין זיי איז אבער ניטא קיין חלק ופרט פון די מצוה והציווי". ומדבריו משמע, שאין ההכשר נחשב חלק מן המצוה (כמילה אריכתא וכדו'), אלא היא פעולה נפרדת מן המצוה, שמקבל חשיבות המצוה.

וא"כ עדיין צלה"ב מהי כוונתו של כ"ק אדמו"ר שמכשירי מצוה דוחין את השבת אם המצוה דוחה שבת?

ואבקש מקוראי הגליון להעיר בזה*.