בלקו"ש חלק כט פ' ואתחנן (א) מבאר חידוש הבעש"ט לגבי חוקרי ישראל שלפניו בענין התהוות בכל רגע, שאין זה רק שהנברא צריך לקיומו לכח הבורא אבל אח"כ נעשה הנברא נפרד מכח המהווה אותו ומקיימו ע"ד אור השמש שבא מהשמש ותלוי בקיומו למאור השמש, והראי', תיכף כשיש דבר המפסיק בין האור ובין המאור מתבטל האור, אבל מ"מ האור דבר נפרד מגוף השמש – אלא כח הבורא מלובש בנברא עצמו. ע"ש באורך.

ויש להעיר שבחסידות מובא משל זה דאור השמש הבא מהשמש על הא שהנברא תלוי תמיד בהאין אלקי המהווה אותו – ראה אור התורה תצא עמ' תתפז: "התהוות העולמות אינו כמו פעולה גשמיית .. הפעולה נפרדת לאחר שנפעלה ואין צריך עוד לכח הפועל .. משא"כ עד"מ בהתהוות זיו השמש מן השמש לפי שהזיו לא הי' יש בפ"ע כלל קודם המשכתו ממאור השמש ע"כ גם אחר שנמשך ממאור השמש צריך הוא תמיד להשמש ואינו נפרד בפ"ע שהרי בלילה שהשמש הולך מתחת לארץ הי' כלא הי' הזיו .. והנמשל מזה יובן למעלה .. שהתהוות היש הוא מאין המוחלט ממש ע"כ הם צריכים תמיד להתהוות מאין כמו הזיו במאור השמש .. שלא הי' סיבה אחרת ליש הזה זולתו ית' כמו שאין לזיו השמש סיבה אחרת כלל זולת השמש ולאפוקי מפעולת האדם איזה כלי שכלי זו יש לה סיבה אחרת עיקרית זולת האדם .. ולכן אין הכלי בטלה כלל לגבי האדם".

וכן הוא גם בד"ה וילך לוי בהמשך תרס"ו, עיין שם שהוא לשון הצמח צדק בשינויים והוספות. ולפלא קצת שבהוצאה החדשה חוברת ה' נשמט מהעורכים מ"מ זה. והקטע שנעתק שם בהערה 33 מכי"ק שאח"כ הועבר עליו קולמוס – באמצע הוא לשון הצמח צדק באור התורה שם. ואכ"מ.

ובשער היחוד והאמונה פ"ג נאמר ג"כ שהנבראים עצמם "אינם רק כמו אור וזיו מתפשט מן השפע ורוח ה'" – אבל שם מבואר רק הביטול דזיו השמש בשמש שכשהוא במקורו נחשב לאין ואפס ממש (ואילו כשהוא חוץ למקורו נופל עליו שם יש), משא"כ במקומות הנ"ל מבואר משל ביטול אור השמש לשמש גם כשהוא חוץ למקורו שזקוק תמיד למקורו לקיומו.

א. כתב הרמב"ם בהל' דעות פ"א ה"ג-ד: "שתי קצוות הרחוקות זו מזו שבכל דעה ודעה אינן דרך טובה .. הדרך הישרה היא מדה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שוה, ואינה קרובה לא לזו ולא לזו .. כיצד, לא יהא בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני, לא יכעוס אלא על דבר גדול, שראוי לכעוס עליו כדי שלא יעשה כיוצא בו פעם אחרת .. וכן שאר דעותיו. ודרך זו היא דרך החכמים. כל אדם שדעותיו דעות בינוניות ממוצעות נקרא חכם".

וממשיך (ה"ה): "ומי שהוא מדקדק על עצמו ביותר, ויתרחק מדעה בינונית מעט לצד זה או לצד זה, נקרא חסיד. כיצד, מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהי' שפל רוח ביותר, נקרא חסיד, וזו היא מדת חסידות. ואם נתרחק עד האמצע בלבד ויהי' עניו, נקרא חכם, וזו היא מדת חכמה. ועל דרך זו שאר כל הדעות. וחסידים הראשונים היו מטין דעות שלהן מדרך האמצעית כנגד שתי הקצוות, יש דעה שמטין אותה כנגד הקצה האחרון, ויש דעה שמטין אותה כנגד הקצה הראשון, וזהו לפנים משורת הדין".

וממשיך בפרק שלאח"ז (פ"ב ה"א-ב): "חולי הגוף טועמים המר מתוק ומתוק מר .. כך בני אדם שנפשותיהם חולות, מתאוים ואוהבים הדעות הרעות, ושונאים הדרך הטובה ומתעצלים ללכת בה, והיא כבידה עליהם למאד לפי חליים .. וכיצד היא רפואתם, מי שהוא בעל חמה, אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה וקולל לא ירגיש כלל, וילך בדרך זו זמן מרובה עד שיתעקר החמה מלבו. ואם הי' גבה לב, ינהיג עצמו בבזיון הרבה, וישב למטה מן הכל .. עד שיחזור בו לדרך הטובה. והיא מדה בינונית שבכל דעה ודעה".

וממשיך (ה"ג): "ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר. והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהי' אדם עניו בלבד, אלא שיהי' שפל רוח ותהי' רוחו נמוכה למאד .. ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח .. ועוד אמרו בשמתא מאן דאית בי' גסות הרוח ואפי' מקצתה. וכן הכעס מדה רעה היא עד למאד, וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפי' על דבר שראוי לכעוס עליו .. לפיכך צוו להתרחק מן הכעס, עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפי' לדברים המכעיסים, וזו היא הדרך הטובה וכו'".

ב. וכתב הלח"מ (לפ"א ה"ד שם) דיש להקשות בדבריו טובא, ופירט ג' קושיות:

הקושיא הא': "חדא, דהרי בפרק שלאחר זה [פ"ב ה"ג] כתב שאסור לנהוג במדה בינונית במדת הענוה, אלא צריך שיהיה ענו מאד, ואיך כתב כאן [פ"א ה"ד-ה] שהעושה זה והולך בדרך בינונית נקרא חכם".

הקושיא הב': "ועוד קשה, שהרי לעיל בזה הפרק [פ"א ה"ג] כתב ששתי הקצוות אינם דרך טובה, ואם האדם נוטה לאחד מהם צריך שיחזור עצמו למוטב, ואיך כתב כאן [פ"א ה"ה] שהיא מדת חסידות לעשות כן. ואין לומר דהכא לא מיירי אלא במדת הענוה לבד ולעיל איירי בשאר המדות, שהרי בכל הדעות סתם כתב כל אדם שדעותיו וכו' ומי שהוא מדקדק וכו'. ועוד, דלעיל ג"כ איירי במדת הענוה, שהרי בהזכירו בתחלה כל הקצוות זכר ג"כ ויש אדם שהוא גבה לב וכו' ויש אדם שהוא שפל רוח וכו', ועלה קאי מ"ש ששתי הקצוות אינם דרך טובה".

והקושיא הג': "ועוד קשה, שהרי במדת הכעס כתב בפרק שלאחר זה [פ"ב ה"ג] שבמדה זו צריך להרחיק מאד ולא יכעוס אפי' על דבר שראוי לכעוס עליו וכו', וכאן [פ"א ה"ד] כתב ולא כמת וכו' ולא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו וכו'".

ג. בלקו"ש ח"ט ע' 7 הערה 35 מציין כ"ק אדמו"ר זי"ע (בשייכות להמבואר שם, שמצד החשד שמא בני גד ובני ראובן אינם רוצים לעבור את הירדן מפחדם לצאת למלחמה, חשד שעלול להניא את בנ"י מלעבור את הירדן - נקטו בקצה ההפכי ואמרו "ואנחנו נחלץ חושים לפני בנ"י"), וז"ל: "ראה רמב"ם הל' דיעות פ"ב ה"ב. שו"ע אדה"ז סקנ"ו ס"ג (ועפימ"ש בשו"ע שם יתורץ חלק מקושיות הלח"מ שם)".

ובגליון תתקסג (עמ' 54) הקשה הרב מ.מ.ר. שי' כיצד ע"פ דברי אדה"ז בשולחנו מתורצות (חלק מ)קושיות הלחם משנה?

וע"כ לקמן ננסה לבוא לביאור הענין בס"ד.

ד. וז"ל רבנו הזקן בשו"ע (סקנ"ה סוס"א): "ומצוה להנהיג עצמו בהנהגה טובה לשמור בריאותו, כדי שיהי' בריא וחזק לעבודת בוראו, ועל כן אינו רשאי לסגף עצמו .. וזהו כלל לכל המדות שבאדם, חוץ מן הגאוה והכעס, שבהם אין ראוי לילך במדה בינונית, אלא להתרחק מגובה הלב והכעס עד קצה האחרון".

ולקמן (סקנ"ו ס"ג): "מצות עשה מן התורה לילך בדרכי ה' .. וכיצד ירגיל אדם עצמו במדות טובות עד שיקבעו בו, יעשה וישנה וישלש במעשים שעושה על פי המדות האלו, ויחזור בהם תמיד, עד שתהי' עשייתן קלה בעיניו ויקבעו המדות בנפשו. כגון, אם הי' כילי יפזר ויתן ממון הרבה לעניים, ויגמול חסד גם לעשירים, ויחזור ויתן עד שתקבע בנפשו מדת ורב חסד שנשתבח בה הקב"ה. ואחר שתקבע בנפשו מדה זו לא יפזר יותר מדאי, שזו אינה דרך טובה .. אלא ינהג בדרך המיצוע, הוא דרך הטובה והישרה. חוץ משפלות הרוח, שמאד מאד הוי שפל רוח כי תועבת ה' כל גבה לב, לכן יתרחק מזה עד קצה האחרון .. וכן הכעס מדה רעה מאד, ומגסות הרוח היא באה, לכן יתרחק מזה גם כן עד קצה אחרון .. לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש כלל לדברי המכעיסים וכו'".

וצ"ב מה כוונת דברי רבנו זי"ע שע"פ דברי אדה"ז יתורצו קושיות הלח"מ, דלכאורה הרי אדה"ז אינו אלא כמעתיק דברי הרמב"ם.

ה. וכדי לבאר כוונת דברי רבנו, יש להקדים תחלה מה שנתקשה רבנו בענין זה בכ"מ.

לראשונה מצינו ענין זה ברשימת כ"ק אדמו"ר זי"ע מהתוועדות שמחת בית השואבה תרצ"ג, וזה לשון קדשו שם (נדפס ב'רשימות' חוברת טו, כרך ב ע' 6): "בסוטה ה. ת"ח צריך שיהא בו אחד מח' בח'. ונתבאר בתו"א יביאו לבוש מל' ההכרח שבזה. ועייג"כ לקו"ת ד"ה ענין שניתנה התורה על ה"ס. וצ"ע שהרי בי"ד הנ"ל פסק דלא מקצתי', ואף גם ח' בח' לא. עיי"ש בהגה"מ ובפיה"מ אבות פ"ד".

והיינו, שהוקשה לרבנו מה שהובא בתו"א ובלקו"ת מארז"ל "ת"ח צריך שיהא בו אחד משמונה בשמינית", והרי הרמב"ם פסק להלכה כדעת מ"ד (בסוטה שם) "לא מינה ולא מקצתה", ואפי' אחד משמונה בשמינית לא.

ולאח"ז כתב רבנו קושיא זו לאביו הרה"ג והרה"ח המקובל וכו' מוהר"ר לוי יצחק ז"ל, במכתבים שלא הגיעו לידינו, אבל הגיעו לידינו תשובותיו של רלוי"צ.

וז"ל רלוי"צ במכתבו מיום ג' חיי שרה ה'תרצ"ד (נדפס בלקוטי לוי"צ אג"ק ע' שא): "בדבר מה שכתבת אודות שמינית שבשמינית מדת הגאוה, איני זוכר עתה באיזו מכתב כתבת לי בפרטיות מזה, והנני טרוד עתה בענין אחר, ולכן במכתבך הבא תבאר לי עוד הפעם בפרטיות יותר ואשיבך אי"ה".

ובמכתב מיום י"א טבת ה'תרצ"ד (שם ע' שה): "וע"ד קושייתך בהמבואר בתו"א בדרושי פורים שצ"ל שמינית שבשמינית, ושענין זה הוא מ"ת על ה"ס, הרי הרמב"ם פסק דלא מינה ולא מקצתה (בהל' דעות פ"ב הלכה ג' ע"ש)", ועיי"ש בארוכה מה שתירץ.

ומ"מ נראה שלא נתקבל לגמרי אצל רבנו זי"ע תירוצו של אביו רלוי"צ, כי חזר על קושיא זו במכתב להרא"א אקסלרוד מערב פסח תש"ד, וז"ל שם (אג"ק ח"א ע' רעח): "ומדי דברי בזה אזכיר מה שצע"ק לי ולדכוותי בדרושים הנ"ל מפרש אליבי' דמ"ד שצ"ל שמינית שבח', והרי הלכה כמ"ד (סוטה ה, א) דלא מינה ולא מקצתי' וכמ"ש הרמב"ם בהל' דעות פ"ב ה"ג וכ"פ רבינו הזקן בשו"ע או"ח סקנ"ה וסקנ"ו ס"ג".

ובהערת רבנו למאמרי אדה"ז הנחות הר"פ ז"ל, שי"ל בשנת תשח"י (ע' קצב): "שמינית שבשמינית: סוטה ה, א. ולכאורה צ"ע מרמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ג שפסק דאפי' מקצתה לא. וכ"פ בר' יונה לאבות פ"ד מ"ד. ועייג"כ שו"ע רבינו הזקן חאו"ח סקנ"ה סו"ס א' וסקנ"ו ס"ג".

וההבדל בין שני המקומות האחרונים בולט: במכתב משנת תש"ד כתב רבנו "וכ"פ רבינו הזקן", היינו שדעת אדה"ז היא בבירור כהרמב"ם; ואילו בהערה משנת תשח"י כתב "ועייג"כ שו"ע רבינו הזקן", דמשמע שיש מקום עיון בדבר.

ו. ונראה שהפתרון לכל האמור הוא ע"פ המבואר בלקו"ש חכ"ב ע' 162 ואילך, שמבאר שם שבתחלת העבודה על האדם להיות בבחי' ביטול לגמרי ("סיני"), ורק בהגיעו למדריגה נעלית יותר בעבודה, אזי שייך אצלו ענין העבודה באופן של תוקף והגבהה ("הר סיני").

ובהערה 32 שם איתא בזה"ל:

"בהוספות לתו"א שם (קכ, א) שהענין דשמינית שבשמינית צ"ל דוקא בהתחלת העבודה, ע"ש (וראה גם בלקו"ת במדבר שם (ועד"ז בתו"א מג"א צא, ב): לא יערב לבו לגשת אל העבודה). אבל שם המדובר בהגבהה כו' של האדם לאחרי שהוא כבר בביטול (ת"ח) וביטול עד כ"כ שלא יערב לגשת כו' ולכן צ"ל שמינית שבשמינית בכדי שיגש אל העבודה. משא"כ המדובר בפנים - האדם המתחיל בהעבודה להבטל.

ועפ"ז וע"פ המבואר בפנים יש לתרץ: א) משנ"ת בתו"א וכו' ההכרח דשמינית שבשמינית והרי פס"ד הרמב"ם (דעות פ"ב ה"ג) "בשמתא מאן דאית בי' כו' ואפי' מקצתה", ב) שינוי הל' בשו"ע אדה"ז (חאו"ח סקנ"ו ס"ג) - אף שמציין שם להרמב"ם, אבל בנוגע לכעס - "עד קצה האחרון" (ולא "אפי' מקצתה"), ג) השינוי ברמב"ם עצמו שם שבנוגע לכעס כותב "עד הקצה האחר".

וכידוע שע"ד הרגיל הרמב"ם "על הרוב ידבר". ואכ"מ". עכ"ל.

ובשוה"ג שם (על התיבות "עד קצה האחרון"): "שאינו שולל ענין הגאוה לגמרי, אלא שיש "מקצת" ("קצה האחרון") דענין זה (משא"כ הלשון "אפי' מקצתה")".

והיינו, שרבנו מחלק בין הלשון "ואפי' מקצתה" להלשון "עד קצה האחרון", שהלשון "אפי' מקצתה" פירושו שלילת ענין הגאוה לגמרי, משא"כ הלשון "עד קצה האחרון" פירושו שישנו עדיין "מקצת" ("קצה האחרון") של גאוה, והו"ע השמינית שבשמינית.

ובזה מבאר רבנו את השינוי בין לשון הרמב"ם ללשון רבנו הזקן, שהרמב"ם הביא מארז"ל "בשמתא מאן דאית בי' גסות הרוח ואפי' מקצתה", משא"כ רבנו הזקן השמיט מארז"ל זה, וכתב רק "יתרחק מזה עד קצה האחרון" ותו לא.

ז. אלא שלכאורה דברי רבנו בדעת הרמב"ם צ"ע, שהרי בפ"א כתב הרמב"ם עצמו "מי שיתרחק מגובה הלב עד הקצה האחרון ויהי' שפל רוח ביותר נקרא חסיד", ולפי ביאור רבנו ה"ז בסתירה למ"ש בפ"ב "בשמתא מאן דאית בי' גסות הרוח ואפי' מקצתה".

ובהכרח לומר שישנו חילוק יסודי בין הענין המבואר בפ"א להענין המבואר בפ"ב.

והיינו, שבפ"א מיירי באדם ההולך ב"דרך הישרה", היינו שהוא נמצא כבר במדריגה נעלית בעבודתו, ובמדריגה זו אינו צריך להתרחק מהגאוה אלא "עד קצה האחרון" ותו לא, אבל מקצת גאוה ("שמינית שבשמינית") - צריך שיהי' בו, כמבואר בלקו"ש שם שבמדריגה זו צ"ל ענין העבודה באופן של תוקף והגבהה ("הר סיני");

משא"כ בפ"ב מיירי ב"חולי הנפשות", דהיינו אלו העומדים עדיין בתחילת העבודה, ולגביהם - "בשמתא מאן דאית בי' גסות הרוח ואפי' מקצתה", כי במדריגה זו על האדם להיות בבחי' ביטול לגמרי ("סיני"), בלי שמץ של גאוה כלל.

ח. ומעתה יתבארו היטב דברי רבנו בלקו"ש ח"ט, שע"פ דברי אדה"ז בשו"ע יתורץ חלק מקושיות הלח"מ על הרמב"ם - כי על יסוד דברי אדה"ז בשו"ע (ששינה מלשון הרמב"ם "אפי' מקצתה" וכתב רק "עד קצה האחרון") באנו לחלק בין דברי הרמב"ם בפ"א לדבריו בפ"ב, וע"פ חילוק זה מיושבים היטב קושיות הלח"מ שהובאו לעיל, כדלקמן:

הקושיא הא' "דהרי בפרק שלאחר זה כתב שאסור לנהוג במדה בינונית במדת הענוה, אלא צריך שיהי' ענו מאד, ואיך כתב כאן שהעושה זה והולך בדרך בינונית נקרא חכם" - מיושבת היטב ע"פ האמור, כי בפ"ב מיירי ב"חולי הנפשות", ולהם אסור לנהוג במדה בינונית במדת הענוה, משא"כ מי שהולך בדרך הישרה (שבזה מיירי בפ"א) - מותר לו ללכת בדרך בינונית, ונקרא חכם (אלא שאם מדקדק על עצמו ביותר ומתרחק ממדת הגאוה "עד קצה האחרון" - נקרא חסיד).

הקושיא הב' "שהרי לעיל בזה הפרק כתב ששתי הקצוות אינם דרך טובה, ואם האדם נוטה לאחד מהם צריך שיחזור עצמו למוטב, ואיך כתב כאן שהיא מדת חסידות לעשות כן" - גם היא מיושבת ע"פ האמור, כי מ"ש בתחלת הפרק ששתי הקצוות אינם דרך טובה כוונתו לקצה המוחלט, דהיינו מי שאין בו גאווה כלל (אפי' שמינית שבשמינית), שדרך זו אינה דרך טובה למי שהולך בדרך הישרה (משא"כ ל"חולי הנפשות", כנ"ל), אלא צריך שיהי' בו עכ"פ "קצה האחרון" של גאוה ("שמינית שבשמינית").

והקושיא הג' "שהרי במדת הכעס כתב בפרק שלאחר זה שבמדה זו צריך להרחיק מאד ולא יכעוס אפי' על דבר שראוי לכעוס עליו וכו', וכאן כתב ולא כמת וכו' ולא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו וכו'" - גם היא מיושבת באופן הנ"ל, שבפ"א מיירי במי שהולך בדרך הישרה, משא"כ בפ"ב מיירי ב"חולי הנפשות", שצריכים לשלול מדת הכעס לגמרי.

[ומ"ש רבנו שיתורצו רק חלק מקושיות הלח"מ - כי בלח"מ שם ישנם עוד כמה קושיות ודיוקים, שאינם מתורצים ע"פ האמור].

ט. על פי כל האמור יש לבאר הערה נוספת מכ"ק אדמו"ר זי"ע, בשוה"ג לשיחת ש"פ תצא, י"ד אלול תשל"א (נדפס בהוספות ללקו"ש ח"ט ע' 349).

וזה לשון קדשו שם (בשייכות למארז"ל "מאן מלכי רבנן", שהובא בהערה 11 לשיחה הנ"ל): "להעיר ממרז"ל (ראה ב"ב ג, ב) אמר מלכא עקר טורא - שההר (יצה"ר שנדמה להר גבוה (סוכה נב, א)) אינו מתבטל ממציאות הר (דלא כענין עוקר הרי הרים וטוחנן (סנה' כד, א)), כי אם, שהוא ברשות המלך, עד שע"י אמירתו (בלבד) נעקר ההר ממקומו למקום שהמלך רוצה שיהי' שם - ולהעיר מענין ויגבה לבו בדרכי ה' (נת' בלקו"ת מטות פו, ג). וראה רמב"ם הל' דעות פ"ב ה"ג ובלח"מ וכו' שם. ועיין שו"ע אדה"ז סקנ"ו ס"ג".

ובהשקפה ראשונה אינו מובן הציון לרמב"ם וללח"מ, שאינם עוסקים כלל בהענין ד"ויגבה לבו בדרכי ה'", ואדרבה - בפשטות שוללים לגמרי כל ענין של גאוה וגסות הרוח ("אפי' מקצתה").

אבל ע"פ המבואר לעיל (על יסוד ההערה שבלקו"ש חכ"ב) הענין מובן היטב - שכוונת רבנו היא לרמוז לתירוץ קושיות הלח"מ על הרמב"ם על יסוד החילוק האמור בין דברי הרמב"ם בפ"א לדבריו בפ"ב, שבפ"א מיירי במי שהולך בדרך הישרה, שהנהגתו צ"ל באופן ד"ויגבה לבו בדרכי ה'" ("קצה האחרון", "שמינית שבשמינית"), משא"כ בפ"ב מיירי ב"חולי הנפשות", שאסור שתהי' בהם גסות הרוח "אפי' מקצתה".