בלקו"ש חכ"ו ע' 111 ואילך מחדש רבינו דאריכות דברי הרמב"ם בהל' יסודי התורה בפרקים ב- ד הוא משום שכל הדברים האלו (מעשה מרכבה ומעשה בראשית) הוא חלק ממצות ידיעת ה', עיי"ש היטב.

ולא הבנתי היטב הכוונה בזה, דאם נאמר דכוונת רבינו כפשוטו ממש שידיעת כל פרטים אלו הוא חלק מעצם המצוה דידיעת ה', היינו שאם אינו יודע כל פרטים אלו חסר לו בעצם קיום המצוה, צ"ע בזה לכאו', שהרי בפרק א' אחר שמפרט הרמב"ם כמה פרטים בענין ידיעת מציאות הבורא מסיים בה"ו "וידיעת דבר זה מ"ע שנאמר אנכי ה' אלקיך", דמזה משמע שלעצם קיום המצוה נוגע רק ידיעת דברים אלו שהביא עד ה"ו ותו לא, ועי"ש מתחילת השיחה שהביא כן מהמגדל עוז שכל המבואר עד ה"ו הוא חלק מהמצוה, ולכ' מובן מזה שאריכות הדברים בענין מציאות הא-ל שהובא אח"כ אינו חלק מעצם קיום המצוה.

ועדיפא מזה, הרי מסתבר שכל אריכות הפרטים שמאריך בפ"ב בענין מציאות המלאכים, ובפ"ג ה' י'ד מאריך בעניני מעשה בראשית, בענין דומם צומח חי מדבר וכו' עי"ש, אינם חלק מקיום עצם המצוה דידיעת הבורא, שהרי סו"ס בידיעת פרטים אלו ליכא ידיעת הבורא.

ואין לומר שאה"נ דאין ידיעת כל הדברים דמעשה מרכבה ומעשה בראשית חלק מקיום עצם המצוה, אבל מ"מ יש לידיעת דברים אלו שייכות ומצות ידיעת ה' כיון שכ"ז שייך למעשיו וברואיו הנפלאים שמזה יבא להבין גדולתו כו' (וע"ד מ"ש הרמב"ם ברפ"ב). שהרי בהשיחה מדייק להדיא די"ל דיש לכל ענינים אלו שייכות למצות ידיעת ה', או יתרה מזו דהוי חלק ממצות ידיעת ה', ולהעיר דכשהגיה רבינו השיחה בלה"ק רואין בכתי"ק שמחק מה שכתבו שיש לכ"ז שייכות לידיעת ה' והשאיר מה שכתבו דכ"ז הוא חלק ממצות ידיעת ה'.

ולכן לכ' צ"ל דהכוונה בזה הוא דכיון דשם המצוה ידיעת ה' ולא אמונה גרידא, א"כ אה"נ דהמצוה הוא רק ידיעת הפרטים שהביא בפ"א עד ה"ו, ולא אמונה כללית בה' אחד ותו לא, אמנם סו"ס מי יימר דידיעת פרטים אלו יהי' בדרך ידיעה ולא אמונה לבד, והרי החפצא דידיעה הוא שהאדם אכן מבין ויודע הדברים, ולכן האריך הרמב"ם בפ"ב-ד בעניני מעשה מרכבה ומעשה בראשית דרק מי שיודע דברים אלו יהי' אצלו ידיעת הפרטים במציאות הא-ל שמביא בפ"א עד ה"ו בגדר ידיעה והבנה. וא"כ נמצא דגם כל האריכות בפ"ב-ד הוא חלק מהמצוה, דזהו אופן קיום המצוה ע"י שידע דברים אלו.

אמנם לכ' א"א לפרש הכי, דא"כ נמצא דזה ממש ע"ד מצות אהבת ה', שגם לגבי אהבת ה' עצם המצוה היא האהבה, אלא שכיון שא"א להכריח האהבה לכן המעשה והחפצא של המצוה הוא ההתבוננות בגדולתו ית' (כמ"ש הרמב"ם רפ"ב, וכן משמע יותר בסהמ"צ מ"ע ג' כמצויין בהשיחה), אבל סו"ס עצם המצוה הוא אהבת ה', וההתבוננות הוא (הכשר מצוה, או לכל היותר) המעשה והחפצא שע"י מתקיים עצם המצוה.

ולהנ"ל נמצא דעד"ז הוא בידיעת ה' דעצם קיום המצוה הוא ידיעת הפרטים שהביא בפ"א עד ה"ו, אלא שכיון שא"א להכריח ענין הידיעה (שלא יהא אמונה בפרטים אלו גרידא) לכן מעשה המצוה הוא ע"י ידיעת כל שאר הפרטים שמביא בפ"ב-ד.

וא"כ צ"ע שהרי כתב בהשיחה שא"א לומר דכל מ"ש בפ"ב-ד הוא לענין מצות אהבת ה', כיון שאין כ"ז עצם המצוה, אלא רק מעשה המצוה, ולא הו"ל להרמב"ם להביא כל הפרטים במעשה המצוה לדינא, שייך דכ"ז לספרי חקירה, וא"כ כמו"כ נימא לגבי ידיעת ה' דסגי לספר הלכות במ"ש דהמצוה הוא ידיעה שהוא ע"י ידיעת כל הפרטים בפ"ב-ד, כיון שזהו רק מעשה המצוה לא שייך זה לדינא אלא לספרי חקירה?

ולכן י"ל שכוונתו לחדש דאף דלכ' ידיעת כל הפרטים שבפ"ב-ד הוא רק מעשה המצוה איך יתקיים מצות ידיעה, מ"מ מאחר דשם המצוה הוא ידיעה נעשה גם ידיעית כל פרטים אלו חלק מקיום המצוה עצמה, ובזה לא דמי למצות אהבת ה' דשם המצוה הוא אהבה ולכן ידיעת הפרטים אינם אלא מעשה המצוה ולא חל עלייהו שם עצם המצוה, ועצ"ע...

בלקו"ש ח"ט ע' 80 הערה 9, מתעכב בארוכה על דברי רש"י בפ' עקב (יא, יח), שנאמר שם "ואבדתם מהרה מעל הארץ הטובה וגו'", ואח"כ מוזכרים כו"כ מצוות שכבר נזכרו בפ' ואתחנן והם: א) מצות תפילין – "וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפות בין עיניכם", ב) תלמוד תורה – "ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך", ג) מזוזה – "וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך".

ורש"י מפרש טעם הסמיכות של מצוות אלו ל"ואבדתם גו'" – ועי"ז מבואר גם הטעם להכפלת הציוויים עוד פעם – וז"ל: "אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות: הניחו תפילין, עשו מזוזות, כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו, וכן הוא אומר: הציבי לך ציונים".

ומקשה רבינו, הרי בכתוב נזכרה גם מצות תלמוד תורה, וא"כ היה לרש"י להזכיר שהחידוש הוא גם ביחס למצוה זו, שיש לקיימה "אף לאחר שתגלו"? ומתרץ, שאין צורך להזכיר זאת, כי "כיון שמחוייבים במצוות – פשוט שמחוייבים בתורה (עכ"פ בהשייך למצוות – שהרי (רק) הלימוד מביא לידי מעשה". ומתרץ עוד ב' תירוצים, עיי"ש בארוכה.

ולכאורה יש להעיר:

מתוך פרש"י לפ' ואתחנן (ו, ז), עה"פ "ושננתם לבניך ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך ובשכבך ובקומך" – מבואר שיש בפסוק זה ב' מצוות: א) מצות תלמוד תורה, שהיא נלמדת מ"ושננתם לבניך ודברת בם" – "אלו התלמידים וכו'", "שלא יהא עיקר דיבורך אלא בם וכו'". ב) מצות קריאת שמע – שהיא נלמדת מ"בשכבך ובקומך", כפי שמובן מתוך דברי רש"י "יכול אפילו שכב בחצי היום וכו'", שלכאורה אינו מתאים לומר כך על מצות תלמוד תורה שחיובה תמידי, אלא על מצות קריאת שמע שהיא מוגבלת ל"זמן שכיבה וזמן קימה".

וכיון שכאן בפ' עקב חוזר הכתוב על הלשון "בשכבך ובקומך" שמתאימים לקריאת שמע לפי דברי רש"י בפ' ואתחנן – צריכים אנו לומר שהחידוש ש"אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות" קאי גם על מצות קריאת שמע; וא"כ, למה מקשה רבינו רק על זה שרש"י אינו מזכיר את מצות תלמוד תורה, ואינו מקשה מדוע רש"י אינו מזכיר את מצות קריאת שמע? ובפרט שעל מצות ק"ש לא מתאימים התירוצים שמתרץ בשיחה שם.

אמנם באמת, ע"פ דרך הלימוד של "פשוטו של מקרא" וכפי שלימד רבינו בשיחותיו הק', הרי צ"ע בעצם כוונת רש"י בפ' ואתחנן; כי, אמנם בדרך ההלכה וכו' הרי "בשכבך ובקומך" קאי על ק"ש, אך בדרך הפשט – היכן מצינו כאן מצות אמירת קריאת שמע?! וגם לשון רש"י צ"ע, שהרי ידוע דרכו לפרש כל דבר בבירור וכו' שה"בן חמש למקרא" יבין – וכי איך אמור הילד להבין מתוך ל' רש"י שתחילת הפסוק מדבר על מצות תלמוד תורה ואילו סופו מדבר על קריאת שמע, בשעה שרש"י אינו מזכיר כלל את הלשון קריאת שמע?! ואולי זה הטעם שבלקו"ש שם אינו מזכיר את מצות ק"ש בעניננו. וראה גם שיחת כ"ף מנחם-אב תשל"ז בביאור פסוק זה לפי פשוטו.

אך עכ"פ למעשה ברור שיש מצות ק"ש גם על פי "פשוטו של מקרא", כדברי רש"י המפורשים בפ' בלק (כג, כד): "כשהן עומדין משינתם שחרית הן מתגברים כלביא וכארי לחטוף את המצוות ללבוש ציצית לקרוא את שמע ולהניח תפילין. לא ישכב – בלילה על מטתו עד שהוא אוכל ומחבל כל מזיק הבא לטרפו, כיצד, קורא את שמע על מטתו כו'" – וראה בלקו"ש חל"ג שיחה א' לפ' בלק שקו"ט בגדר מצות ק"ש לפי רש"י בפירושו עה"ת. ועצ"ע מלשונו של רש"י בפ' ואתחנן שלכאורה אינה ברורה מספיק, וכן מדבריו בפ' עקב, וכנ"ל. ובוודאי יעירו בזה המעיינים שי' ויתבררו הדברים לאשורם.

בלקוטי שיחות חי"ד תצא (ב), מבאר כ'ק אדמו'ר בארוכה דברי רש"י בס"פ תצא, עה"פ "תמחה את זכר עמלק", וז"ל רש'י: "מאיש ועד אשה מעולל ועד יונק משור ועד שה, שלא יהא שם עמלק נזכר אפילו על הבהמה, לומר בהמה זו משל עמלק היתה".

ונקודת הביאור שם, שרש"י בא להדגיש כי מחיית "זכר עמלק" צריכה להיות דוקא ביחס לאותם נכסים של עמלק שיש בהם רוח חיים – מין האדם ומין הבהמה – שדוקא עליהם שייך לומר ש"שם עמלק נזכר" עליהם ולכן צריך למחותם, ואילו ביחס לנכסים של עמלק שאין בהם רוח חיים, לא נצטווינו למחותם, כי בלאו הכי משתכח זכרו של עמלק מהם וכו'.

ולפ"ז מבאר מה שכתוב במגלת אסתר, שאחשורוש נתן את בית המן לאסתר – אף שהמן מזרע עמלק – כי בית אינו מסוג הנכסים שיש בהם רוח חיים, ולכן לא חל עליו "זכר עמלק" לענין זה וא"צ למחותו.

ובסיום השיחה מבאר בפנימיות הענינים, וז"ל:

"קליפת עמלק בעבודה הו"ע הקרירות, "אשר קרך בדרך" – שמקרר את האדם שלא להתפעל מאלקות כו', ומחיית זכר עמלק היא על ידי העבודה דקבלת עול.

ודבר זה מרומז בפרש"י: עמלק וראשית גוים עמלק יכולים לפעול בעיקר .. בז' מדות דנה"א ובכל נפה"ב .. אבל בבחי' דומם שהיא העבודה דקבלת עול ("אם לא שויתי ודוממתי" – ביטול וקבלת עול), בזה אין לעמלק אחיזה". עכ"ל [וראה גם בשיחת ש"פ תצא תשכ"ה שי"ל לאחרונה על ידי ועד הנחות בלה"ק].

ולכאורה יש כאן אי-בהירות, בענין היחס להצומח של עמלק:

בכל מהלך השיחה, כשמבאר ע"ד הפשט, נראה להדיא שמחלק בין אדם ובהמה – לבין צומח ודומם, שדוקא אדם ובהמה של עמלק צריך למחותם, ואילו צומח ודומם לא;

אמנם מהביאור בפנימיות הענינים, שמדבר דוקא במעלת הדומם שענינו קבלת עול וביטול ולכן "בזה אין לעמלק אחיזה" – מובן שביחס לצומח, שאין ענינו קבלת עול כמו דומם (להעיר מלקו"ש חי"ז ע' 171), יש לעמלק אחיזה בו וצ"ע.