תלמיד בישיבה
א. בלקו"ש חל"א פורים (א) מבאר כ"ק אדמו"ר חומר הענין ד"נהנו מסעודתו של אותו רשע" עד שמשום זה "נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כלי'", ומסביר "שהמצאם של ישראל בין האומות הוא לפעמים באופן שקיומם הוא נסי למעלה מן הטבע" .. אלא שבחסדו של הקב"ה .. מצילם ושומרם בהנהגה נסית שלמעלה מן הטבע",
אבל זהו דוקא "כאשר הנהגתם היא בהתאם לזה, שסומכים על הקב"ה שיצילם וישמרם. אבל כשהם "מנגדים" לשמירה זו, על ידי שמחשיבים (בהנהגתם) את ה"זאבים" [האומות] וכוחותיהם הטבעיים - הרי הם מפקיעים את עצמם ח"ו מהשמירה הנסית ומכניסים עצמם תחת הנהגת הטבע".
וליתר ביאור מקדים בסעיף ד:
ידוע מה שאמרו רז"ל דאין סומכין על הנס, והתורה אמרה "וברכך ה"א בכל אשר תעשה" דוקא - דאף ש"ברכת הוי' היא תעשיר", מ"מ אין ברכה זו חלה על האדם כאשר הוא יושב "בטל" אלא מוטלת עליו החובה לעשות דבר מה עבור פרנסתו "אשר תעשה".
אמנם מאידך, עליו לידע ולהכיר שאין מלאכתו אלא עשיית כלי, דהיינו, שהשתדלותו ועשייתו אינם הסיבה והגורם המביא ומזמין לו מזונו ופרנסתו, אלא שהם רק "כלי" לברכתו של הקב"ה, שבו משפיע לו הקב"ה מזונו ופרנסתו. כלומר: הקב"ה רצה שמזונו של אדם יתלבש ויבוא בכלי טבעי, בדרכי הטבע, והטבע - הוא ית' קבעו וטבעו בעולם, ולכן ציווה לאדם לעשות כלים טבעיים לפרנסתו, אבל גוף מזונו של האדם הוא רק "ברכת ה'" כנ"ל. ומכיון שכן, אין מקום להחשיב את העסק כשלעצמו, מאחר שכל עיקרו אינו אלא כלי שבו שורה "ברכת ה'", ועיקר השתדלות האדם צריכה להיות להכשיר ולעשות את עצמו ראוי ל"ברכת ה'".
ובעומק יותר:
זה ש"ברכת ה'" היא תעשיר" אינו רק משום שמזונו של האדם (הבא לו על ידי עסקיו בדרכי הטבע) תלוי אך ורק בהקב"ה (מנהיג הטבע) - אלא עוד זאת, ועיקר - שבני ישראל אינם נתונים מעיקרא תחת שלטון והנהגת הטבע; וכמבואר בכמה מקומות, שבנ"י מקבלים חיותם משם הוי' שלמעלה מן הטבע, והיינו שהוא ית' משגיח ומנהיג את כל עניני ישראל בהשגחה מיוחדת ובהנהגה נסית שאינה מוגבלת בחוקי הטבע.
ולפי"ז, זה שע"מ לקבל ברכת ה' זו צ"ל מעשה האדם ("אשר תעשה"), הוא רק משום שרצה הקב"ה שהנהגה הנסית הזו תעבור על ידי הטבע ולכן הלביש "נסים" אלו בלבושי הטבע, עשי' בדרכי הטבע - "בכל אשר תעשה". אבל עשי' זו היא רק "לבוש" חיצוני לגמרי לההשפעה דלמעלה (שמקורה משם הוי' שלמעלה מן הטבע).
[והמחשיב את העסק שלו מבלי להרגיש כדבעי את הענין ד"ברכת ה' היא תעשיר" - למה הדבר דומה? לאדם העוסק במרץ וביגיעת נפש בתפירת כיסים להניח בהם כסף, אבל אינו עושה בעניני עסק להשגת הכסף עצמו...].עכ"ל השיחה.
ויש לעיין:
א) המשל הוא לאחרי שמציע האופן הב' - "בעומק יותר", ולכאורה הי' מתאים המשל יותר לאופן הא' ששם פשוט יותר שיש ההשפעה, והכלי - שע"י מקבל ההשפעה משא"כ לאופן הב', כמעט ואין מציאות של כלי.
ב) מה מוסיף המשל בהבנת הענין.
ב. ונ"ל הביאור בהקדים עוד ב' דיוקים:
א) מהו הכוונה ב"מבלי להרגיש כדבעי".
ב) "קלאץ קשיא": שלכאורה אין דמיון בין המשל להנמשל; בהנמשל: העסק הוא הכלי שע"י מקבל ההשפעה ובלעדו לא יקבל. משא"כ בהמשל: כיס; אין לו שום קשר לקבלת השפעת הכסף[1], (אלא שרוב בנ"א כשלוקחים כספם אתם נושאים את הכסף בכיסם).
וי"ל שהא גופא שאין שום קשר בין הכיס לקבלת הכסף הוא סיבת היותו משל לאופן הב' - "בעומק יותר".
והענין הוא: לפי האופן הא' יש כאן ב' ענינים: א) ההשפעה מהקב"ה. ב) הכלי שבו שורה ברכת הוי' - ע"פ הטבע ש"הוא ית' קבעו וטבעו בעולם", דהיינו שהכלי הוא מציאות בפני עצמו - שלפי הכללים שקבע הקב"ה בעולמו - צריך להיות, והיות ומדובר ב"עולמו של טבע" א"כ הכלי הוא מציאות,
וכפי שכותב הוד כ"ק אדמו"ר הצ"צ בסהמ"צ מצות תגלחת מצורע: "כשיהי' לו עסק נכון שלפי טבע העולם יכולים להרויח סך הנצרך לו בעסק זה הרי זה לבוש טוב שבו יעלים ה' ברכתו ויתננה דרך לבוש זה .. והנה אחר כל הדברים האלה כל אדם החרד על נפשו ואינו רוצה לתת מגרעות בבחי' החסד עליון שנקצב על נפשו בר"ה ויוכ"פ להמשיכו כולו בממון וכה"ג ואינו אץ להעשיר אלא למלאות נפשו כי ירעב ונפשות בני ביתו ומלבושים ודירה המצטרך לפרנסתו כדי לעבוד את ה', זאת ישים אל לבו ויחשוב ערך סך מעות הנצרך לו להוצאות אלו ויבקש רחמים מה' שישלח חסדו הטוב שיהי' ממנו שפע זו ואח"כ יכין לו לבוש לפי ערך לבד כגון אם הצטרכותו חמשה מאות רובל למשל ימצא לו עסק שעל ידו יכולים להרויח סך כזה במדה ממוצעת כגון שיהי' העסק מסך אלף או ט"ו מאות וכה"ג לפי ערך הנהוג להרויח כמה למאה ממו"מ זה ובהכינו לבוש זה ישלח לו ה' ברכתו" עכלה"ק.
ומכ"ז נראה ברור שהכלי הוא מציאות, אלא שמהכלי עצמו לא יגיע שום השפעה וע"ז צריך "ברכת הוי'".
משא"כ לאופן הב' - "בעומק יותר", הכלי אינו מציאות כלל וכש"כ שאינו מציאות בפ"ע כי הן ההשפעה והן הקבלה הם למעלה מהטבע, והכלי - העסק - אין לו שום "צוטרעף" לכ"ז, אלא מאי "שרצה הקב"ה שהנהגה הנסית הזו תעבור ע"י הטבע".
ולכאורה י"ל שזוהי הכוונה בהמשל מתפירת כיסים - שאין להם כל קשר לקבלת הכסף, כי דוקא משל זה מתאים לפי הפירוש בעומק יותר - שהכלי אינו מציאות אלא רק חלק מהטבע שדרכו "רצה" הקב"ה שילך השפע, משא"כ לאופן הא' כנ"ל.
ג. אלא שאכתי צ"ב, כי גם אם נאמר שהכלי אינו מציאות וכו' מ"מ לאחרי ש"רצה הקב"ה" שההשפעה תעבור ע"י הטבע מוכרחים לומר שיש איזשהו תפיסת מקום להכלי שהרי הוא א' הגורמים שהאדם יקבל השפעתו וא"כ אינו כמו כיס שגם בלעדו יקבל הכסף?
וי"ל שאה"נ כשמרגיש שכל חיותו הוא למעלה מן הטבע והכל "כדבעי" והשפע נמשך וכו', אז שפיר יש תפיסת מקום להכלי (- שחשיבותו - ע"י ש"רצה הקב"ה" שילך השפע דרכו), כמובן תפיסת מקום פחות משבאופן הא', מ"מ "פארט עפעס".
הנפק"מ הוא, כשאינו מרגיש בברכת ה': שלפי אופן הא' מ"מ יש כאן מציאות של כלי ומיד שיפקח את עיניו וירגיש הדברים כפי שהם באמת יוכל לקבל השפעה ע"י אותו הכלי דהיינו שמצד הכלי מוכן הוא לקבל ההשפעה והמניעה הוא מצד האדם שלא הכשיר ועשה את עצמו ראוי לברכת הוי'. משא"כ לאופן הב': אם אינו מרגיש שההשפעה היא ברכת הוי' אין שום תפיסת מקום למה שהי' נחשב להכלי, כי אינו "מקבל" כ"א שדרכו עובר ההשפעה דהיינו שהוא חלק מההשפעה וממילא כשאין השפעה א"א לומר שיש עכ"פ הכלי.
ועפ"ז יש לבאר אומרו "והמחשיב את העסק שלו מבלי להרגיש כדבעי" דלפי אופן הא' אם הוא מרגיש קצת עכ"פ שהקב"ה זן ומפרנס, (אלא שאינו הנחה חזקה אצלו עד שלא ישתקע כלל בעסקו), אינו סותר לגמרי ההשפעה כי עכ"פ הוא בעולמו, ועוד ועיקר, לפי אופן הא', אי אפשר לדמות הכלי לכיס (- שאינו שום מציאות לגבי הכסף) רק משום שאינו מרגיש "כדבעי" ה"ברכת הוי'", כי הרי הכלי מציאות עד כדי שכשירגיש כדבעי ה"ברכת הוי'" אזי יוכל לקבל ההשפעה דרך הכלי הזה.
ודוקא לאופן הב' - שההשפעה היא משם הוי' שלמעלה מן הטבע "והיינו שהוא ית' משגיח ומנהיג את כל עניני ישראל בהשגחה מיוחדת ובהנהגה נסית שאינה מוגבלת בחוקי הטבע", וכיון שאין "קצת" הרגשה שההשפעה למעלה מן הטבע ממילא אם אין ההרגשה כדבעי חסר כל הענין. ובאותיות אחרות: יכול להיות שמאמין שהקב"ה בורא העולם אבל כל זמן שחסר אצלו ההרגשה בלמעלה מן הטבע אין לו צינור לקבל השפעתו - שהוא דוקא "בהשגחה מיוחדת ובהנהגה נסית שאינה מוגבלת בחוקי הטבע".
(ומה שלכאורה יוצא לפי הנ"ל שהמאמין כאופן הא' חסר לו בעיקרי האמונה יש לבאר בכמה אופנים ואכ"מ.)
ד. ולפי כהנ"ל יש לבאר כמה פרטים בה"אויספיר" של השיחה.
בסעיף ה' כותב: .. כאשר אחשורוש זימן את היהודים לסעודה היו מוכרחים להשתתף .. אבל ביחד עם זה היתה צריכה להיות הידיעה וההרגשה וההכרה הברורה, שקיומו של עם ישראל אינו תלוי כלל באחשורוש ח"ו (אע"פ שהי' מולך בכיפה), כ"א אך ורק בידי הקב"ה; ועוד זאת, שקיומם של בנ"י הוא בגדר נס המלובש בטבע, ולפעמים נס גלוי .. ששומר את בני ישראל בהנהגה נסית שלמעלה מן הטבע.
וזהו התוכן הפנימי במה שאמרו שחטאם של בני ישראל הי' בזה ש"נהנו מסעודתו של אותו רשע":השתתפותם בסעודה זו לא היתה מפני כבוד המלכות וכיו"ב, אלא מפני שהחשיבו את אחשורוש עד כ"כ שטעו לחשוב שקיומם תלוי בחסדו של (המלך אחשורוש) רשע".
וע"פ המבואר לעיל י"ל שלפי אופן הב' בברכת הוי' היא תעשיר די בזה שהחשיבו את אחשורוש עד ש(הזמנתם ל)סעודתו הוא הנאה להם; גם אם לא החשיבו אותו "עד כ"כ שטעו לחשוב שקיומם תלוי בחסדו",[2] כי כשמחשיבים את אחשורוש הדבר מתפרש ששמים את עצמם תחת הגבלות הטבע ששם הוא חשוב ובהגבלות הטבע אין מקום לקיומם. ודוקא לפי זה (ה"בעומק יותר") מתורץ הדיוק בתחילת השיחה מ"ש "נהנו", דלפי האופן הא' עדיין ק"ק תיבת "נהנו" כי סו"ס לא זה היתה סרחונם, כי זה שנהנו אינו צריך להתפרש שחשבו "שקיומם תלוי בחסדו", משא"כ לאופן הב'; כי אם נהנו צ"ל שהחשיבו אותו, ולא באו מתוך הכרח.
ועפ"ז י"ל מ"ש בסעיף וא"ו: "על פי הנ"ל בגדר חטאם של ישראל בימי גזירת המן, יבואר היטב גם אופנו המיוחד של נס ההצלה בימי פורים .. דימי פורים באה על ידי נס המלובש בטבע (שהרי "לא הי' נראה לעין שהוא למעלה מהטבע") -
דיש לומר, שזהו בהתאם לסיבת הגזירה בימים ההם [שבני ישראל הורידו עצמם תחת ההנהגה של דרכי הטבע, עד להנהגה של (אחשורוש - בהיותו) אותו רשע, ועד "שנהנו מסעודתו של אותו רשע"]."
דלפי אופן הא' ב"ברכת הוי' היא תעשיר" הכל הוא נס המלובש בטבע - ואינו אופנו המיוחד של פורים, ועוד והוא העיקר: לפי אופן הא' עיקר הצרה הוא כשמורידים את עצמם תחת שלטון האומות, ולא ש"הורידו עצמם תחת ההנהגה של דרכי הטבע" כי לפי אופן הא' הלא הוא ית' "ציווה לאדם לעשות כלים טבעיים לפרנסתו" ואף שאינו אלא כלי, מ"מ עיקר הדגש באופן הא' הוא שידע וירגיש שהקב"ה הוא המשפיע - בטבע.
[1]) ובההנחה הבלתי מוגה מהתוועדות פורים תשכ"ז שממנו (ומפורים תשכ"ב) נעשה הליקוט הזה: "וכידוע דער משל אין דעם, אז מען זאל צוגרייטן א גרויסע קעשענע אויף אויפצונעמען א גרויסן סכום געלט, איז ניט דורך דעם באקומט מען די געלט, בשעת ער פארדינט די געלט בהמקום וואו דאס געלט געפינט זיך, און דערנאך וויל ער האבן א גרויסע קעשענע אין וואס דאס אריינצולייגן".
[2]) ולהעיר שבהתוועדות דפורים תשכ"ז הנ"ל לומד רבינו הוראה מזה לאלו שעשו "דייעלאג" עם גלחים: "און דא קומט ארויס נאך אן ענין, .. וואס דאס איז דער ענין פון נהנו מסעודתו של אותו רשע, אין אט דעם ענין - וואס די גאנצע הנאה פון די וואס האבן זיך משתתף געווען אין דעם "דייעלאג", איז דאס וואס א גוי לאדט אים איין און פרעגט ביי אים שאלות אין וואס עס באשטייט די אידישע תורה", ובענין הזה לא טעו לחשוב שקיומם תלוי בהגלחים רק שהיו חשובים בעיניהם עד כ"כ שלהנאה יחשב ה"דייעלאג" אתם", וד"ל.
Download PDF