לעילוי נשמת אאמו"ר הרה"ת הרה"ח ר' משה אליהו ב"ר אברהם יצחק זצ"ל הכ"מ, נלב"ע ביום ערב שש"פ כ' ניסן, ויה"ר שיקוים היעוד ד"הקיצו ורננו שוכני עפר" והוא בתוכם תומ"י ממש.

חיוב בין אדם למקום ובין אדם לחבירו

בלקו"ש חל"ו פ' יתרו ב' הביא דברי הרמב"ן (שם כ,יג) בענין מצות כיבוד אב ואם וז"ל: והנה עשרת הדברות חמשה בכבוד הבורא וחמשה לטובת האדם, כי כבד את אביך כבוד האל, כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה, ונשארו חמשה לאדם בצרכו וטובתו עכ"ל, ומבאר דבריו דכיבוד אב ואם הוא גם בכלל דברים שבין אדם למקום שלכן מקומו בעשה"ד הוא בחמשה דברות הראשונות שכולם ענינים שבין אדם למקום לפי שזהו "כבוד הא-ל" והוא העיקר, ומביא אח"כ לשון החינוך (מצוה לג) וז"ל: שראוי לו לאדם שיכיר ויגמול חסד למי שעשה עמו טובה, ולא יהיה נבל ומתנכר וכפוי טובה, שזו מידה רעה ומאוסה בתכלית לפני אלהים ואנשים. ושיתן אל לבו כי האב והאם הם סיבת היותו בעולם, ועל כן באמת ראוי לו לעשות להם כל כבוד וכל תועלת שיוכל, כי הם הביאוהו לעולם, גם יגעו בו כמה יגיעות בקטנותו. וכשיקבע זאת המדה בנפשו יעלה ממנה להכיר טובת האל ברוך הוא, שהוא סיבתו וסיבת כל אבותיו עד אדם הראשון, ושהוציאו לאויר העולם וסיפק צרכו כל ימיו, והעמידו על מתכונתו ושלימות אבריו, ונתן בו נפש יודעת ומשכלת, שאלולי הנפש שחננו האל יהיה כסוס כפרד אין הבין, ויערוך במחשבתו כמה וכמה ראוי לו להזהר בעבודתו ברוך הוא עכ"ל. ומבאר בהשיחה שלפי החינוך יוצא רק שיש שייכות בין כיבוד או"א לכבוד הא-ל דע"י קביעת הכרת הטובה של אביו שהולידו יעלה ממנה להכיר טובות הא-ל ברוך הוא, משא"כ לפי הרמב"ן משמע שכיבוד או"א עצמו הוא בעיקר כבוד הא-ל.

ובסעי' ב' מבאר דזה שכיבוד או"א הוא כבוד הא-ל הוא רק מפני שמשתתף עם הקב"ה ביצירתו, כי גם חלק האב והאם (הגוף) תלוי באופן גלוי בהקב"ה, וכידוע שכח ההולדה שבנבראים אינו בהם מצד עצמם, אלא הוא כח הא"ס והבלי גבול של הקב"ה, כי נבראים מצ"ע הרי הם מצד גדרם במדה וגבול, ואין שייך שיהי' בהם מצ"ע כח ההולדה שהוא כח בלי גבול להוליד עד א"ס, וגם עצם ההולדה הוא ענין של חידוש כעין יש מאין, ואינו אלא מצד כח הא"ס של הקב"ה שקבע בגוף האדם בכח המפליא לעשות, ובסעי' ה' שם ביאר כוונת דברי הרמב"ן ד"כבד את אביך כבוד הא-ל" כי לכבוד הבורא צוה לכבד האב המשתתף ביצירה", כי יצירת הוולד (ע"י כח ההולדה) הרי היא רק בכה הא"ס שבהורים שכח זה נמצא בהם רק מפני שהקב"ה קבע כח של א"ס בטבע האדם, וא"כ אין זה כבוד האב והאם מצד עצמם, אלא רק כח הא"ס שבהם[1].

ומסיים שם (בסעי' ו') דמכל הנ"ל יוצא, שבכבוד אב ואם יש שני גדרים וענינים: א) מצוה שכלית, והוא ענין שבין אדם לחבירו, אם מצד הענין ד"הכרת הטוב" על כל מה שהשפיעו אביו ואמו אליו וגידולו וחינוכו, או גדר של "פריעת חוב" כדאיתא בירושלמי (פאה פ"א ה"א) ב) גדר של בין אדם למקום דכיון שהאב "משתתף ביצירתו" הרי כיבוד או"א הוא "כבוד הא-ל"[2], ובישראל ישנם ב' הדברים, ועיקר החידוש בישראל הוא החלק דבין אדם למקום -שהוא כבוד הא-ל, משא"כ בב"נ שייך רק הענין דבין אדם לחבירו.

הגדרת הגרע"א באופן החיוב לאחרי פטירתם

והנה בתשובת הגרע"א (ח"א סי' סח)[3] הביא הברייתא דקידושין: "ת"ר: מכבדו בחייו ומכבדו במותו; בחייו כיצד וכו' במותו כיצד? היה אומר דבר שמועה מפיו, לא יאמר: כך אמר אבא, אלא כך אמר אבא מרי, הריני כפרת משכבו וכו'" והקשה ע"ז מהא דאיתא בכתובות (קג,א) דאינו מחוייב בכיבוד אחיו הגדול אחר מיתת אביו[4], אף דכיבוד אחיו הגדול הוא מדין כיבוד אב כמ"ש הרמב"ן (ספר המצוות שורש ב' הובא בדרכי משה יו"ד סי' ר"מ אות ז') לפי שגנאי להם שיתבזו תולדותם והם מצטערים בזה הרבה, ומנהג כל האנשים ליסר את בניהם לנהוג כבוד באחיהם הגדולים עיי"ש, הרי משמע מזה דאינו מחוייב בכיבוד אב לאחר מותו?

וכתב לתרץ בזה וז"ל: ולזה צ"ל לחלק דענין שהוא כבוד וגדולה בעצמותו כמו לומר אבא מארי, דבזה מגביה כבוד אביו זהו שייך גם לאחר מיתה, אבל כיבוד לעשות נחת רוח לאביו כעין מאכילו ומשקהו למנוע צערות אביו, ומכלל הזה לכבד אשת אביו ואחיו הגדול שהוא ענין נחת רוח לאביו ומניעת צערו ממנו, בזה י"ל דל"ש לאחר מיתה דלא איכפת להו בזה[5] עכ"ל, ועד"ז כתב במהר"ם שיק על המצות מצוה ל"ג, וראה שו"ת דברי מלכיאל ח"ב סי' קל"ז, וראה בשו"ת חקרי לב יו"ד ח"ג סי' צ"ז דשקו"ט בדברי הרמב"ן, ונקט גם לדבריו דכיבוד אח הגדול אינו אלא בחיי האב.

ועי' קידושין לא,ב: "רב אסי הוה ליה ההיא אמא זקינה.. שבקה ואזל לארעא דישראל. שמע דקא אזלה אבתריה, אתא לקמיה דרבי יוחנן, אמר לי': מהו לצאת מארץ לחוצה לארץ? א"ל.. המקום יחזירך לשלום.. אדהכי והכי שמע לארונא דקאתי, [שכבר מתה] אמר: אי ידעי לא נפקי", [דאם הי' יודע שכבר מתה לא היו יוצא לחו"ל] וכבר שקו"ט המפרשים שהרי יש חיוב כיבוד או"א גם אחר מיתה וא"כ מאי שנא? (ראה תפארת ישראל קידושין פ"א אות נד ועוד).

ובתוס' ר"י הזקן שם כתב וז"ל: "שאין זה מכבוד שאחר המיתה", ויש לפרש כוונתו כהגדרת הגרע"א, דרק מחיים שייך כבוד זה לקבל פני או"א שיש להם עי"ז נח"ר וכו', משא"כ לאחר מיתה לא איכפת להם, ומדוייק לשונו "שאין זה מכבוד שאחר מיתה", ולכן קאמר דאי ידע לא הי' יוצא לחו"ל, ועי' גם מהרש"א בחדא"ג שם דמשמע כן, ובפנ"י שם כתב: "אדהכי שמע לארונא דקאתי אמר אי ידעי לא נפקי. נראה דאתא לאשמעינן דאע"ג דתנינן בסמוך מכבדן בחייו ומכבדן במותו היינו דבר שיש בו תועלת למת כגון לומר דבר שמועה מפיו או הריני כפרת משכבו, משא"כ לצאת לקראת ארונו לא", ועד"ז כתב בהגהות הרד"ל שם.

ביאור דבריו ע"פ המבואר בהשיחה

ויש לבאר הגדרה זו ע"פ המבואר בהשיחה, דהחיוב לגרום להם נח"ר ולשמשם וכו' ושלא לצערם זה נובע מצד פריעת בבעל חוב וכו', והוא דין ש"בין אדם לחבירו" וחיוב זה נפקע אחר מיתה כמ"ש הגרע"א, אבל יש עוד סוג חיוב בכיבוד או"א, שהוא לכבדם ולגדלם בכלל, והוא חיוב ש"בין אדם למקום" להגביה כבוד אביו וכו' וע"ד דאיתא בקידושין ל,ב: "ת"ר נאמר: (שמות כ) כבד את אביך ואת אמך, ונאמר: (משלי ג) כבד את ה' מהונך, השוה הכתוב כבוד אב ואם לכבוד המקום; נאמר: (ויקרא יט) איש אמו ואביו תיראו, ונאמר: (דברים ו) את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד, השוה הכתוב מוראת אב ואם למוראת המקום.. וכן בדין, ששלשתן שותפין בו וכו'", [ומשמע גם מהגמ' דכבוד זה הוא מצד השתתפותם עם הקב"ה ביצירתו וכנ"ל] וכ"כ הרמב"ם בהל' ממרים פ"ו ה"א עיי"ש, וי"ל דדין זה הוא מצד "כבוד הא-ל" דהיינו שמכבד הכח אין סוף שיש בהם שנעשה בעצם מציאותם וכפי שנת' לעיל בהשיחה, וענין זה הוא ענין נצחי שאינו מתבטל לעולם, וראה בס' 'ימות המשיח בהלכה' (סי' עא).

ואולי אפ"ל עוד, דלאחרי פטירתם דליכא ההעלם וההסתר של הגוף על נשמתם ע"ד המבואר באגה"ק פכ"ז, הרי הכח דאין סוף שבהם הוא בגלוי ממש, ולכן י"ל שניתוסף חיוב בסוג דכבוד זה[6].

ועפ"ז יש לבאר מ"ש בזהר ח"ג (פ' בחוקותי קטו,ב, הובא גם בקיצור שו"ע סי' כ"ו סעי' כ"ב): "פתח ואמר (מלאכי א) בן יכבד אב ועבד אדניו, בן יכבד אב כמה דאת אמר (שמות כ) כבד את אביך ואת אמך ואוקמוה במיכלא ומשתייא ובכלא, האי בחייוי דאתחייב ביה, בתר דמית אי תימא הא פטור מניה הוא לאו הכי, דאף על גב דמית אתחייב ביקריה יתיר דכתיב כבד את אביך וכו'"[7] , דלכאורה מהו הטעם דאתחייב ביקריה יתיר וכו'? ולהנ"ל ניחא דאז כח האין סוף שבהם בגלוי.

אלא דבס' 'שיחות קודש' תשל"ז פ' בהו"ב (סעי' כב)[8] הביא זוהר זה, וביאר הדברים באופן אחר וז"ל: בנוגע למצות כיבוד אב, מצינו שקו"ט בנגלה דתורה, האם חיוב זה נשאר בכל התוקף גם לאחר מיתת האב[9] או שעיקרו בחיי האב, ולכמה דעות החיוב דכיבוד אב לאחר מיתה אינו אלא מדרבנן, ואילו בזהר כאן מפורש שמצות כיבוד אב היא לא רק בחיי האב אלא גם לאחר מיתה ולא עוד אלא ש"בתר דמית אתחייב ביקרי' יתיר"? ויש לומר התיווך בזה ע"פ הכלל ד"אפושי מחלוקת לא מפשינן" ע"פ מארז"ל שדברי סופרים חמורים חביבין וערבין יותר מדברי תורה, וכמבואר בדרושי חסידות העילוי שבמצוות מדרבנן לגבי מצוות מדאורייתא, כולל גם שבמצוות דרבנן ממשיכים ע"י עשי' ופעולה גם האורות היותר נעלים, שבמצוות מדאורייתא אי אפשר להמשיכם ע"י עשי' ופעולה (מצוות עשה) אלא ע"י העדר העשי' (מצוות לא תעשה), ועפ"ז י"ל גם בנדו"ד שהחיוב דכיבוד אב לאחר מיתה שהוא מדרבנן יש בו עילוי לגבי החיוב דכיבוד אב מחיים שהוא מדאורייתא עכ"ל.

ועי' בגליוני הש"ס (להגר"י ענגל) ירושלמי מועד קטן (אות צג) שהביא דברי הירושלמי שם (פ"ג ה"ח) דאיתא דמש"ה על אביו קורע עד שיגלה לבו, מפני שבטל ממנו מצוות כיבוד, והקשה שהרי יש כיבוד או"א גם לאחר מיתה עיי"ש, ויש שהוכיחו מכאן דלאחר מיתה אינו אלא מדרבנן וראה בס' פרדס יוסף פ' יתרו (כ,יב) סוף אות קא, ובשו"ת יביע אומר ח"ב חיו"ד סי' ט"ו אות ט', וח"ג יו"ד סוף סי' כ"ו, אלא דרוב הפוסקים נקטו שהוא מדאורייתא וכמבואר בס' 'ימות המשיח בהלכה' שם.

ולפי דברי הגרע"א יש לפרש כוונת הירושלמי דבטל ממנו חלק אחד של כיבוד או"א, והוא לעשות נח"ר ולשמשם ושלא לצערם וכו', אבל הכיבוד לכבדם בעצמותם וכו', ודאי הוא גם אחר מיתה ומדאורייתא.

דעת הגר"ח פאלאג'י שלא כהגרע"א

אמנם הגר"ח פאלאג'י בספר 'ברכת מועדיך לחיים' (דרוש טו, קמב,א) לא סבירא ליה כן וז"ל: אני לעצמי נראה לומר דאפילו לשיטת הרמב"ן דמצוה לכבד לאחיו הגדול משום כיבוד אב ואם נראה כטעמיה, ואחר המחילה דלא כוותיה, כי ישנו חיוב זה גם לאחר מיתה יען אמרו רבותינו במדרש רבה (במדבר פיט,טו) "שכל זמן שישראל בצרה אף הן בצרה" והביאו רש"י על הפסוק (במדבר כ,טו) וירעו לנו וגו' ולאבותינו: "מכאן שהאבות מצטערים בקבר" עיי"ש. וא"כ כל שהוא משום צער אביו ואמו שמצטערים כשאינן חולקים כבוד בין הבנים ויש להם מחלוקת, אין חילוק בין בחיים בין לאחר מיתה, וכדקיי"ל (קדושין לא,ב) מכבדו בחייו ומכבדו במותו וזה ברור וכו' עכ"ל עיי"ש עוד.

והגרע"א אולי יפרש דהא דאמרינן שהאבות מצטערים בקבר וכו' דזה קאי רק על האבות העולם אברהם יצחק ויעקב, או אפשר שהוא רק בענין כללי לכל ישראל, וכסיום לשון רש"י שם כשפורעניות באה על ישראל ויל"ע, וראה שו"ת אבני נזר חחו"מ סי' מ"א דנקט בפשיטות דקאי גם על שאר אבות.

ועי' עוד בספרו 'נפש חיים' (מערכת האלף אות י"ח) שהביא מהכלי יקר (שמואל ב' ז,כט) עה"פ "ומברכתך יבורך בית עבדך לעולם" שכתב מכאן שהאבות שמחים בשמחת הבנים בקבר, על דרך מה שאמרו רז"ל מכאן שהאבות מצטערים בקבר עיי"ש.

וראה גם זהר ח"ג (פ' פינחס ריט,ב) וז"ל: ישמח ישראל בעושיו בעושו מבעי ליה, אלא אלין קוב"ה ושכינתיה ואביו ואמו, דאע"ג דמיתו, קוב"ה אעקר לון מג"ע ואייתי לון עמי' לההוא חדוה לנטלא חולקא דחדוה עם קוב"ה ושכינתיה .. ואף על גב דאבא ואמא אתפרשו מהאי עלמא, חדוה בכל שותפותא הוה, דתנינן בשעתא דבר נש שתיף לקודשא בריך הוא לחדווה דיליה קודשא בריך הוא אתי לגנתא דעדן ואעקר מתמן לאבוהי ואמיה דאינון שותפין בהדיה, ואייתי לון עמיה לההוא חדווה וכלהו זמינין תמן ובני נשא לא ידעין וכו' עכ"ל[10].

ועי' עוד בשו"ת בצל החכמה ח"ו סי' כ"ב אות ז' שהביא משו"ת יד אליהו (פסקים סי' סז) דאמירת קדיש אחר אביו הוה חיוב מדין כיבוד אב ואב והוא מדאורייתא, ובגליוני הש"ס קידושין שם כתב הגר"י ענגל וז"ל: ומכבדו במותו, נ"ב עניין אמירת קדיש על אב ואם נוחי נפש, הוא משום שחייב הבן לכבד אביו ואמו במותם ובחייהם כדאמרינן בקידושין, ואין לך כבוד גדול מזה שיזכה אותו, ועדיף ממה שיאמר הריני כפרת משכבו ל' שו"ת הרד"ך בית י"א חדר א'. ולפי"ז חיוב אמירת הקדיש הוא דאורייתא משום כיבוד וכו' עכ"ל, ונראה דגם הגרע"א מודה לזה, כי כל מה שכתב הוא דדברים של צער והנאה לא איכפת להו ואין להם תועלת מזה ולכן ליכא ע"ז חיוב, אבל באמירת קדיש שענינו הוא לתועלת הנשמה, גם הוא סב"ל שיש בזה חיוב דכיבוד אב ואם ומדאורייתא.

בגליון הקודם מביא הר' י.מ.וו הערה 11 בלקו"ש חי"א וארא (א) בענין מי שאכל כזית מצה בלא הסיבה, "שאף שכבר קיים מצות מצה חייבוהו חכמים לאכול עוה"פ מצה זכר לגאולה וחירות בהסיבה". והוא מפלפל בזה, ומביא ע"ז דוגמא מהזי' עיי"ש.

ואולי יש להביא דוגמא לענין כזה מתקיעת שופר, דאיתא בשו"ע אדה"ז סי' תקצב סעי' ז': "שהתורה חייבה אותנו לשמוע תשע תקיעות בראש השנה ותקנו חכמים לשמוע אותן על סדר ברכות מלכיות זכרונות ושופרות,

אלא כדי לערבב את השטן (פירוש כדי שיתערבב מיד בתקיעות שלפני התפלה ולא יקטרג בתפלה) על כן נהגו כל ישראל לחלק את התקיעות של תורה ושל דברי סופרים לשתי פעמים ותוקעין מיושב כדי לקיים מצוה מן התורה ומברכין עליהן וגומרין את המצוה של דברי סופרים בתקיעות מעומד שעל סדר הברכות כמו שתקנו חכמים".

הרי רואים כאן שאף שחכמים תקנו שיתקעו את התקיעות של תורה על סדר הברכות, ו"נהגו כל ישראל לחלק אותן", שלפי"ז יצא שהתקיעות על סדר הברכות אינן של תורה כי מן התורה יצא כבר במה שתקע קודם מוסף. אעפ"כ עדיין יכולים לקיים המצוה דרבנן לתקוע על סדר הברכות.

בגליון הקודם הביא הרב מ.מ.ר הביאור בלקו"ש ח"ז שיחה ב' לפ' קדושים (ח"ז ב) על דברי רש"י ס"פ קדושים, בביאור החילוק שבין ב' הפסוקים בחיוב עונש אוב וידעוני, שבא' נאמר (שם) עונש סקילה, ובא' נאמר (ויקרא כ ו) עונש כרת "והכרתי אתו מקרב עמו". ומסביר רש"י את ההבדל: "עדים והתראה - בסקילה, מזיד בלא התראה - בכרת". ומק' בהשיחה מנין לרש"י שמי שעבר עבירה בלי התראה ראוי לעונש כרת, אולי עונש כרת נועד למי שעבר בהתראה אך לא העידו עליו בבי"ד שאין בי"ד יכולים להענישו -שאז משמים נפרעים ממנו בעונש כרת. וכן הוא גם משמעות לשון הכתוב במעביר בנו למולך (ויקרא כ ד) שנאמר בו "איש איש גו' אשר יתן מזרעו למלך גו' עם הארץ ירגמוהו באבן גו' ואם העלם יעלימו עם הארץ את עיניהם גו ושמתי אני את פני באיש ההוא ובמשפחתו והכרתי אתו גו'", שמשמעות הכתוב הוא, שהעלימו עיניהם ולא העידו עליו בבי"ד. אבל כשעבר בלא התראה, אולי אינו חייב גם כרת. ובהשיחה מיישב שרש"י למד כן מדיוק לשונות הכתובים וכו', כמבואר שם בארוכה.

והק' הנ"ל, דגם בפ' תשא נאמר (לא, יד) "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת כי כל העושה בה מלאכה ונכרתה הנפש ההיא מעמיה". ופרש"י: "מות יומת - אם יש עדים והתראה; ונכרתה - בלא התראה". ולפי שיטת השיחה הנ"ל יש להקשות מנין לרש"י (בפ' תשא) ש"ונכרתה" היינו בלא התראה אולי מדובר בהתראה רק לא העידו עליו בבי"ד?! והקושי' חזקה לכאורה.

ואולי י"ל בזה דהחילוק בין לשון המקרא בפ' קדושים ללשון המקרא שבפ' תשא הוא בכמה דברים: מתחיל מהלשון המובא בהשיחה עצמה שמשווה הנאמר באוב וידעוני להנאמר במעביר בנו למולך, אשר בשניהם הלשון "והכרתי אותו", משא"כ בפ' תשא שנאמר בו "ונכרתה". ועוד בפ' תשא נאמר "ונכרתה הנפש ההיא" משא"כ בכל חיובי כריתות שבפ' קדושים שלא נאמר בהם נפש (אלא ונכרתה - האיש עצמו). ועוד חילוק: אוב וידעוני ומעביר בנו למלך שבפ' קדושים - שניהם עונשם בסקילה, משא"כ חילול שבת הנאמר בפ' תשא - שאז עדיין לא ידענו אם עונשו בסקילה עד שפורש להם בפ' מקושש (במדבר טו לב), והרי כל מיתה האמורה בתורה סתם אינו אלא חנק (רש"י שמות כא טז, ויקרא כ י) אשר זה עצמו מוכיח שעונשו קל מסקילה (וכמ"ש גם בהשיחה שם הערה 5).

ולפ"ז י"ל דרש"י בפ' תשא בא לבאר המציאות מתי נענש במיתה ומתי בכרת, וגם בא לבאר שינו לשון המקרא שם שאומר "מות יומת" בלשון יופעל, ולאידך אומר "ונכרתה" (ולא יכרת כמו בויקרא יז יד) בלשון נפעל שמשמעו שנכרת מעצמו. ששני קושיות האלו מתורץ רש"י במ"ש שמיתה היינו כשעבר בעדים והתראה, ולאידך "ונכרתה" היינו בלא התראה - שלא היה יד בני אדם אחרים מעורבים למונעו מחטאו, שלכן עונשו במדה כנגד מדה - בכרת מן השמים בלא יד בני אדם מעורבים במיתתו. אך מזה עדיין לא ידענו שגם הלשון "והכרתי אותו" הנאמר בפ' קדושים היינו בלא התראה.

אבל רש"י לא בא לבאר (בפ' תשא) הסיבה הגורמת להחילוק בחומר העונש של מיתה או כרת, דלא מוכרח שיש חילוק בין מיתה סתם (חנק) לכרת.

ולהוסיף עוד, דלכאורה עד לפ' קדושים לא נתפרשה בתורה החומר שבחיובי המיתות רק הזכירה התורה החטא וגם ענשו. כמו בפ' תשא שכתבה התורה העונש אגב הציווי על מצות השבת, וכן בפ' משפטים (שמות כא יב ואילך). אבל בפ' קדושים האריך התורה בחומר החטאים וגם בחומר העונשים שעליהם. ובנוגע לעונש כרת יש להוסיף, דלכאורה ע"פ פשוטם לא מוכרח שעונשו שוה בכל מקום, דהרי בבראשית (יז יד) כותב רש"י "ונכרתה הנפש. הולךערירי ומת קודם זמנו" וברש"י בפ' בא (שמות יב טו) כותב "מישראל. שומע אני תכרת מישראל ותלך לה לעם אחר ת"ל במקום אחר מלפני בכל מקום שהוא ברשותי". שעפ"ז מקום לומר ד"והכרתי אתו" חמור יותר מ"ונכרתה הנפש". ועי' רש"י שמות לב כ ושם לה, ויקרא יז ט, ושם כג ל.

וע"פ כל הנ"ל י"ל שלכן לא מציין בהשיחה כלל לרש"י שבפ' תשא.