בלקו"ש ח"ז שיחה ג' לפ' אמור, מאריך בביאור דברי רש"י בס"פ אמור, שלכאורה מוקשים הם ביותר, כפי שמאריך בשיחה להקשות בכו"כ קושיות עצומות.

ויש להעיר, שרובן של הקושיות מקשה כבר בפי' נחלת יעקב על רש"י, ואכן נראה שנשאר בתמיהה גדולה על דברי רש"י, עיי"ש.

בלקו"ש שם, למסקנת השיחה, מחדש שמ"ש בס"פ אמור לגבי המקלל "וירגמו אותו אבן", היינו, שהעדים רגמו בו אבן אחת בלבד, ולא מת מאבן זו; ורק אח"כ הוסיפו בנ"י ורגמו בו עוד אבנים עד שמת, שלזה מתכוון רש"י בפירושו, עיי"ש בארוכה (ע' 166. ועוד).

ויש להוסיף ולבסס חידוש זה, דהנה מובא במלקטים שהביאו לדייק בין מ"ש בפרש"י כאן למ"ש בפ' שלח (טו, לה-לו) לגבי מקושש, שכאן נאמר "וירגמו אותו אבן", לשון יחיד, ואילו שם "וירגמו אותו באבנים", לשון רבים.

אמנם לפי המבואר בשיחה מובן הדבר בפשטות, כי אכן במקושש היה דינו דין סקילה לכל דבר, שצריך לרגום אותו בהרבה אבנים עד שימות, משא"כ כאן, שהיתה "הוראת שעה" שהעדים ירגמו בו אבן אחת בלבד.

(וראה בהערה 32 בשיחה שמאריך לבאר את ההבדל בין מקושש למקלל ומסביר לפ"ז כמה וכמה דיוקים בהבדלי הלשונות; אמנם דיוק זה לא נזכר שם להדיא, ואולי כיון שהוא פשוט ומובן מעצמו).

בלקו"ש ח"ז שיחה ב' לפ' קדושים, מבאר כ"ק אדמו"ר דברי רש"י ס"פ קדושים, שכתב לגבי זה שלגבי אוב וידעוני נאמר פעם עונש מיתה ופעם עונש כרת: "עדים והתראה בסקילה, מזיד בלא התראה בכרת, ושגגתם חטאת".

דלכאורה, מה שייך כאן "שגגתם חטאת"? ומבאר שם, שבזה בא רש"י להסביר מנין למד שחיוב כרת הוא דוקא במזיד - כי אמנם, מתוך דיוק לשון הכתובים מובן שחיוב כרת יהיה בלי התראה, אך אולי יהיה גם בשוגג ולא רק במזיד! ולזה ממשיך רש"י "ושגגתם חטאת", ובלשון השיחה (ע' 143):

"וויבאלד אז פאר עובר זיין אויף אוב וידעוני בשוגג איז דא א חיוב חטאת (ווי רש"י האט שוין געזאגט אין א פריערדיקער סדרה (ויקרא ד, ב) אז פאר עובר זיין בשוגג אויף אן איסור כרת איז מען חייב א קרבן חטאת), איז דאך דערפון מובן אז דער חיוב כרת איז דוקא במזיד". עכ"ל.

ויש להעיר בזה:

בגליונות הקודמים הבאתי מ"ש רש"י בפ' תשא (לא, יד) לגבי חילול שבת, ע"ד דבריו בפ' קדושים, וז"ל שם: "מות יומת - אם יש עדים והתראה; ונכרתה - בלא התראה". וכד דייקת, הרי בפ' תשא רש"י אינו מזכיר כלל שהכרת הוא דוקא במזיד! ולכאורה, למה באמת בפ' קדושים מדגיש רש"י שהכרת הוא דוקא במזיד, ואילו בפ' תשא אינו מזכיר מזיד?

אולם ע"פ המבואר בשיחה לכאורה א"ש, כי זה ש"שגגתם חטאת" למדנו לראשונה בפ' ויקרא, אולם לפני כן לא שמענו על ענין החטאת;

ובמילא, בפ' קדושים - שבאה לאחר פ' ויקרא - כיון שכבר יודעים ש"שגגתם חטאת", צריך לפרש שכל עונש הכרת הוא רק ב"מזיד".

אולם בפ' תשא - שלפני פ' ויקרא - עדיין לא למדנו על קרבן חטאת, ובמילא אין אנו יודעים מה יהיה דין השוגג, ולכן גם רש"י שם אינו מחלק, אלא כותב סתם שכרת הוא עונש על חטא "בלא התראה", מבלי לפרש שהיינו דוקא במזיד.

בלקו"ש חי"ז פרשתנו מבאר כ"ק אדמו"ר החילוק בין פירש"י עה"ת והתו"כ בדרשת ר' אבדימוס על הפסוק (ויקרא כג, כב): ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך בקוצרך ולקט קצירך לא תלקט.

בתו"כ הגירסא הוא: אמר רבי אוורדימס ברבי יוסי וכי מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים פסח ועצרת מיכן וראש השנה ויום הכיפורים מיכן, אלא ללמד שכל מי שהוא מוציא לקט שכחה ופיאה ומעשר עני מעלים עליו כאילו בית המקדש קיים, והוא מקריב קרבנותיו לתוכו.

ובפרש"י עה"פ הגירסא הוא: אמר רבי אבדימס ברבי יוסף מה ראה הכתוב ליתנה באמצע הרגלים, פסח ועצרת מכאן וראש השנה ויום הכפורים והחג מכאן, ללמדך שכל הנותן לקט שכחה ופאה לעני כראוי, מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קרבנותיו בתוכו.

דבתו"כ מודגש יוקר הענין דמוציא מעצמו ומנכסיו דבר שהיה יכול לקנות בו חיי נפשו, ואינו מדגיש אופןהנתינה להעני, משא"כ רש"י עה"ת מדגיש ענין הנתינה להעני שיהיה בשלימות וכראוי, עיי"ש בארוכה, דלפי זה מבאר הרבה חילוקי לשונות בין התו"כ ורש"י, וגם מבאר לפי זה רש"י בד"ה תעזוב "הנח לפניהם והם ילקטו ואין לך לסייע לא' מהם" דרש"י מפרש עוד פרט בשלימות הנתינה (ובמילא שלילת ההנאה) של הנותן, דלא רק דאין לו טובת הנאה לבחור לאיזה עני יתן אלא אין לו אפילו ההנאה לסייע בנטילת העני, והם צריכים ליטול מעצמם בלי סיוע דהנותן כלל.

ויש להעיר דלפי זה הביאור בפרש"י בפשש"מ - דלא יסייע לאחד מהם, אינו משום שאם יסייע לאחד על השני הוא מגביל נטילת השני, או אפילו מגביל נטילת אותו עני שמסייע - דאינו יכול ליטול יותר, אלא הפסוק מלמדנו רק שלילת ההנאה דהנותן ע"י שלא יסייע, ודוקא אז הנתינה הוא כראוי ובשלימות.

אמנם במשנה פאה פ"ה מ"ו: "מי שאינו מניח את העניים ללקוט או שהוא מניח את אחד ואחד לא או שהוא מסייע את אחד מהן הרי זה גוזל את העניים עז"נ אל תסיג גבול עולים", ועיי"ש ב'משנה ראשונה' שמבאר שהסיוע הוא שמגביל נטילת העני, ולכן הוא בכלל לא תסיג, וכ"פ הרמב"ם הל' מתנו"ע פ"ד הי"ב ומקורו בתו"כ פ' קדושים ספ"ב [עיי"ש במהר"י קורקוס] "לא תלקט לעני לא תסייע את העני", ובפירוש רבינו הלל מפרש, דהתו"כ בא לפרש למה אסמיך לעני גביה לא תלקט, ומפרש לאשמועינן דלא יסייע לחד עני על השני, ונמצא דגוזל שאר עניים, וכן משמע בהמשך דרשת התו"כ לא תלקט - הזהיר את העני בשלו, דגם שם מפרש הטעם דסמיך עני ללא תלקט דאף עני שיש לו שדה לא תלקט.

ולפי השיחה הנ"ל א"ש דדוקא התו"כ שמדגיש במצות לקט שכחה ופאה ההוצאה ולא הנתינה קשיא לי' למה סמיך עני ללא תלקט, ודריש דלא תלקט לעני דלא יסייע העני, כי לומדים האי סיוע מהפסוק לא תלקט [לעני] שהעיקר הוא שההוצאה יהיה בשלימות, ולכן שולל סיוע דוקא באופן שמגביל אותו עני או חד עני על השני דאז חסר בלא תלקט דההוצאה אינו כראוי, אבל רש"י עה"ת בפשש"מ מדגיש כנ"ל שהעיקר היא שהנתינה יהי' בשלימות, ולכן יליף זאת מתעזוב דוקא, ששם מודגש - הנח לפניהם - היינו הנתינה ולא ההוצאה, ולכן שולל גם הסיוע אפילו באופן שאינו מגביל את העניים כי צריך לשלול גם הנאת הנותן כמבואר באורך בשיחה הנ"ל.

ומענין לענין באותו ענין בשיחה הנ"ל, מכיון דרש"י יליף מתעזוב שלא יסייע, מעיר בהערה 68 דלפי זה לא מצינו לרש"י הדין דפאה בעומרים באם עבר וקצר הקמה כמבואר ברמב"ם פ"א הל' מתנו"ע ה"ב - ד', עיי"ש.

ויש להעיר דלא מצינו ג"כ שאר דינים דילפינן מתעזוב כמו המפקיר כרמו והשכים בבוקר וזכה בו לעצמו דילפינן מתעזוב יתירה דחייב כמבואר בב"ק (כח, א. צד, א) ובנדה (נא) ועוד, או דספק מתנו"ע לעניים כמבואר בתו"כ קדושים ספ"ג דילפינן מתעזוב. ואכמ"ל.

א. בטעם המנהג חב"ד שלא לישן בסוכה מביא רבינו (לקו"ש חכ"ט חגה"ס ע' 211) פתגם אדמו"ר האמצעי "ווי קען מען שלאפן אין מקיפים דבינה", ומבאר, דהטעם ע"פ ההלכה הוא - מדין צער, כמ"ש בשו"ע (אדה"ז סי' תרלט סעיף יט) "שאם הי' לו טרחא כזו לישן בביתו לא הי' ישן בביתו א"צ לישן בסוכה שכל המצטער בישיבת הסוכה פטור מישיבתה", ובעניננו הרי יש הפרעה להשינה מהאורות מקיפים דבינה.

ומבאר (שם אות ח') דגם לחסידים שאינם בבחינת יחידי סגולה להרגיש האורות מקיפים דבינה, גם להם יש היתר שלא לישן בסוכה. וטעם הוא, כי חסידים נגררים אחר מנהגם של רבותיהם, וז"ל: "מ'זעט דאך אבער אין דער הנהגה פון כמה וכמה, אז אויך אזעלכע, וואס זיינען נאך ניט אין דער דרגא פון (קענען) מרגיש זיין דעם "אור מקיף" שבסוכה, זיינען זיך ניט נוהג צו מהדר זיין צו שלאפן אין סוכה..איז די הסברה אין דעם בפשטות: חסידים, זייענדיק מקושר צו רבותינו נשיאינו, לערנען תורתם (ע"מ לעשות) און גייען בדרכיהם - איז מנהג רבותיהם בידיהם". [וע"ז מביא הגמ' (סוכה לב ב) שרב אחא מהדר אתרי וחד.]

אח"כ מוסף ומבאר עוד טעם, דלחסידים עצמם יש היתר מדין צער כי מצטערים לשנות ממנהג רבותיהם, ובלשונו "ונוסף בעניננו: דער ניט פירן זיך בפועל כהנהגת רבותיהם בכל שאפשר - מאכט בא זיי א צער (וואס המצטער פטור מן הסוכה)".

שהמשמעות מכל זה הוא, דההיתר לחסידים הוא בעיקר - מחמת מנהג רבותיהם בידיהם, ויש עוד היתר נוסף - מחמת צער שלהם עצמם.

וצריך בירור וביאור ע"פ ההלכה מהו גדר ההיתר הא' של מנהג רבותיהם בידיהם, דהאיך אפשר לפטור החסיד ממצוה המוטלת עליו - מחמת המנהג של רבו?

[ואולי היה אפשר לומר דמ"ש בהשיחה טעם מחמת מנהג רבותיהם הוא רק לימוד זכות, כי על חסידים כאלו שאינם מרגישים המקיפים דבינה סומכים על היתר שמעיקר הדין - דפטורין משינה בסוכה מחמת הקור (כמ"ש בתחילת השיחה). אבל אין זה במשמעות לשון רבנו כלל וגם אי"מ מה הלימוד זכות בזה.]

ב. והנה כדברים האלו ממש אך במשמעות ברורה יותר מצינו בלקו"ש חכ"א ע' 87 על דברי אדמו"ר הרש"ב (היום יום כב אדר א) דסעודה שלישית בשבת דיוצאים ע"י טעימא כלשהי לבד, וז"ל "אז דערפאר איז געווען מנהג רבותינו נשיאינו צו יוצא זיין די סעודה מיט א טעימא כלשהי, ווייל זיי האבן געפילט דעם אור וואס איז מאיר בסעודה שישית, והחסידים - זיינען דאך מקושר צו זיי, לערנען תורתם (ע"מ לעשות) און גייען בדרכיהם". דכאן מסתפק בביאור זה לבד דמנהג רבותיהם בידיהם.

[והנה גם כאן יש מקום לומר דלחסידים יש קולא שמעיקר הדין שלא לאכול פת (כמ"ש שם בתחלת השיחה מהשו"ע). אך גם כאן אינו ביאור מספיק כלל, ע"ד הנ"ל.]

ג. ויש לומר הביאור בזה - בהקדמת הביאור בנקודות החידוש שבשחות הנ"ל בהפטור של חסידים משינה בסוכה וסעודה שלישית: דהנה ההוראות השו"ע בכלל - הם שוים לכל נפש. ובכלל זה גם דין צער הפוטר אדם מישיבה בסוכה או מאכילת סעודה שלישית (ע"ד הרגיל מחמת צער גשמי) - שגם זה שוה לכל נפש, כי רגש הצער שייך אצל כל אחד וגם ביד כל אדם לדעת ולשפוט בעצמו גודל מדת צערו אם פוטרו מקיום המצוה או לא.

אך בשיחות הנ"ל מחדש - שגם צער רוחני דינו כצער גשמי לפטור האדם מקיום המצוה של שינה בסוכה וסעודת שלישית. וע"פ הפשטות, כבר מבואר כן באגה"ת פ"ג ואגה"ק סי' י' בענין אל יבזבז יותר מחומש במה שכותב שם דלא גרע רפואת הנפש מרפואת הגוף.

אמנם בשיחות הנ"ל מבאר נקודה חדשה בזה, דאפי' הצער אינו שוה לכל נפש, כמו הצער מהמקיפים דבינה או מאור המאיר בזמן סעודה ג' - המורגש ליחידי סגולה לבד, גם הוא גדר של צער הפוטר האדם מקיום המצוה (ובכלל זה גם צער של חסיד המצטער לשנות ממנהג של רבו, שגם הוא צער רוחני השייך ליחידי סגולה - לחסידים לבד).

ברם אעפ"כ, גם צער רוחני זה הפוטר יחידי סגולה משינה בסוכה וסעודה שלישית - גם הוא צער המורגש להאדם עצמו, כדוגמת צער הגשמי.

אך על זה מוסיף ומחדש בהשיחה עוד נקודה, דגם צער שאינו מורגש להאדם עצמו שעליו אנו דנים אלא הצער מורגש לאדם אחר - אעפ"כ פוטר הוא את האדם מקיום המצוה. וזהו הנקודה המבואר בהשיחה - דיש היתר לפטור החסיד משינה בסוכה (או מסעודה שלישית) לא בגלל רגש הצער של החסיד, אלא בגלל הצער של רבו ודביקות החסיד ברבו ללכת בדרכיו.

והענין בזה הוא, כי ע"י דביקות החסיד ברבו, רגש הצער שיש לרבו נהיה גם מנת חלקו של ההסיד לפוטרו מקיום המצוה - מכיון שהצער שיש לרבו הוא שרש הסיבה המונע את החסיד מקיום המצוה. דאף שהחסיד אולי אינו מרגיש את הצער, מ"מ מאחר דנקטינן כנ"ל שגם סיבה רוחנית פוטרו מקיום המצוה, שוב אין עומד לפנינו ההבדלה שבין אדם אחד להשני, כי ברובד הרוחני רגש הביטול שאצל החסיד אינו ענין לעצמו כלל אלא כולו ביטול לרגש הצער של רבו הפועל עליו למונעו מקיום המצוה.

ד. וזהו הביאור בדברי השיחה (חכ"ט) הנ"ל, "חסידים, זייענדיק מקושר צו רבותינו נשיאינו, לערנען תורתם (ע"מ לעשות) און גייען בדרכיהם - איז מנהג רבותיהם בידיהם".

די"ל הביאור בפרטיות לשון השיחה (בסדר של מלמעלה למטה):

א) "חסידים, זייענדיק מקושר צו רבותינו נשיאינו" - הוא ענין ההתקשרות והביטול הנ"ל הפוטרם בדרך ממילא מקיום המצוה כנ"ל;

ב) "לערנען תורתם (ע"מ לעשות)" - דנוסף על ביטול הנ"ל לרבם, לחסידים עצמם גם יש איזשהו שייכות לענין הצער שמהמהקיפים דבינה - ע"י לימוד ענין זה בתורות רבותינו נשיאינו דהלימוד הוא ע"מ לעשות;

ג) "און גייען בדרכיהם - איז מנהג רבותיהם בידיהם" - דנוסף על השייכות של ענין זה לחסידים ע"י לימוד הענין בתורה, יש בזה גם גדר של מנהג. דמאחר דע"פ תורה יש מקום להנהגה שונה מהכתוב בשו"ע - להיחידי סגולה, בדרך ממילא חל בזה גם גדר של מנהג (לההולכים בדרכיהם)[1].

ד. אח"כ מוסיף כ"ק אדמו"ר בהשיחה היתר השני, שגם מצד ענינים של החסידים ודרגתם הם "דער ניט פירן זיך בפועל כהנהגת רבותיהם בכל שאפשר - מאכט בא זיי א צער (וואס המצטער פטור מן הסוכה)".

אך בלקו"ש חכ"א בדין סעודה שלישית אין כ"ק אדמו"ר מביא היתר השני, אלא מסתפק בהיתר העיקרי הראשונה לבד, מצד ההליכה בדרכי רבותיהם.

וי"ל דבדין סעודה שלישית קשה לפטור החסיד מצד הצער שלו עצמו - כשגופו למעשה נהנית מהאכילה, אם לא מחמת ביטולו לרבו וההליכה בדרכיו (ומנהג רבותיהם בידיהם, כמ"ש לעיל). משא"כ בסוכה שיש בו דין מיוחד שהמצטער פטור.

ה. והנה בלקו"ש חל"ג ע' 95 בדין החיוב של וראיתם אותו שבמצות ציצית מביא רבנו שע"פ השו"ע (אדה"ז סי' ח' סעי' י"ח) יש חובה שיתלו פתילי הציצית מבחוץ באופן שיראו אותם תמיד כדי לקיים וראיתם אותו גו'. אך הנהגת האריז"ל היתה דהציציות של הטלית קטן שלו - היו מכוסות מתחת בגדיו. ובאות ח' מיישב הנהגת האריז"ל - שהקפיד לקיים הציווי דוראיתם אותו ע"י ראי' פנימית דוקא, מטעם - כי הט"ק הוא בחי' פנימיות.

ועל הנהוג למעשה אצל חסידי חב"ד, כותב באות ג' דיש מהחסידים שהציציות אצלם לא היו בחוץ (כמנהג האר"י), אך באות ח' כותב שאחרים מחסידי חב"ד נזהרו דוקא שהציציות יראו בחוץ. ומבאר בטעם מנהגם של אלו שהציציות שלהם יראו דוקא בחוץ, כי רובם של בנ"י זקוקים לזכירה ע"י ראייה כפשוטה, והנהגת האריז"ל אינה שייכת להם.

ועל הנהגת אדמו"ר מהריי"ץ, כותב בהע' 79 "בהנהגת כ"ק מו"ח אדמו"ר ראינו, שאף שהי' לובש הט"ק, באופן שכאשר הבגד העליון הי' פתוח, היו הט"ק והציציות נראים - אמנם בכמה זמנים במשך היום הי' הבגד העליון סגור (מכופתר) ומכסה הט"ק והציצית - אבל לא שמענו ממנו - בכ"ז."

הרי כאן - אין הנהגה קבוע אצל החסידים, וגם המהריי"ץ עצמו - לכאורה לא הקפיד להתנהג כהאריז"ל.

וי"ל דטעם השינוי מובן מתוך שיחות הנ"ל עצמן. כי בסוכה אין מצוה מיוחדת לישון בסוכה, אלא החיוב הוא תשבו כעין תדורו הכולל כל עניני האדם - אכילה טיול כו', והשינה מכללם (כמבואר שם בהשיחה אות ח'). וכן גם בסעודה ג' אין מצוה מיוחדת לאכול סעודה ג' אלא יש חיוב הכללי של עונג שבת (כמבואר שם בהשיחה אות ג'). אבל בלבישת ציצית יש מצוה מיוחדת של וראיתם אותו (כמבואר שם בהשיחה אות ח') ומצוה זו יכולה להתקיים באחד משני אופנים: לאנשים פשוטים - ע"י ראייה כפשוטה דוקא, ואצל יחידי סגולה - (מעלה מיוחדת) בראייה פנימית דוקא.

ועי' לקו"ש חגה"ס שם בשוה"ג להע' 13 שמבאר דאף שאצל רבותינו נשיאינו היתה שינתם במדריגה גבוה וראוי' לסוכה, אעפ"כ לא ישנו בסוכה -כי הנהגתם בזה היתה לפי מצב דרגתם גופם של אנשי דורם. עפ"ז י"ל בציצית - דלא הקפיד אדמו"ר מהריי"ץ על מנהג האריז"ל תמיד, ולפעמים ציציותיו היו נראים בחוץ מצד המעלה של ראייה כפשוטה - שאצל בני דורם, ולפעמים היו ציציותיו מכוסות - מחמת המעלה של ראייה פנימית דוקא.

---

[1]) וי"ל דהשייכות של חסידים לענין זה מחמת לימוד הענין בתורה או מחמת גדר מנהג (ענין הב' והג')- הוא טעם לפטור גם מי שהביטול ודביקות לרבו (ענין הא') אינו בתוקף כ"כ עד שמונעו מהשינה. והוא ע"פ המבואר בלקו"ש חל"ט ע' 44 בהטעם שלא העתיק אדה"ז בסידורו את כוונות האריז"ל "דזה גופא שאדמו"ר הזקן קבע נוסח התפלה (שהוא נוסח שווה לכל נפש) מכוון ע"פ כוונות האריז"ל, הוא לפי שע"י עצם התפלה בנוסח זה (גם ע"י אותם שאינם יודעים מענין הכוונות) נפעלים בפועל ההמשכות וכו' שבכוונות האריז"ל" .. "שרוב הציבור (שאין יודעים לכוין הכוונות בפועל) שייכים רק "להנפעל", שע"י התפלה בנוסח זה נפעלים ה ענינים".דעד"ז י"ל בעיננו, דע"י עצם ההליכה בדרכי רבותיו, הרי גם מי שהביטול שלו אינו בתוקף כ"כ נמשכים עליו הענינים של רבותיו - לפוטרו משינה בסוכה.

ולהעיר גם מלקו"ש חכ"ב ע' 31 הע' 19 בענין אכילת מצה שרוי' באחש"פ, שלאחר שגילה אדה"ז דהמקיל לא הפסיד יש באכילת שרוי' משום מילוי דברי אדה"ז, והלשון שם "שמקיים ציווי אדה"ז". (ועי' שם ע' 30 ובהע' 5)