ר"מ בישיבה
בהשיחה של ג' תמוז תשכ"ג (שי"ל לאחרונה), מבואר תוכן המשנה דאשה נקנית בשלש דרכים בכסף בשטר ובביאה - בפנימיות הענינים, דכנס"י דנק' אשה נקנית להקב"ה הנק' בעלה בג' דרכים: בכסף - היינו במצוות שאדם עושה בנכסיו. בשטר - היינו תורה. ובביאה - היינו מצוות שאדם עושה בגופו.
ועפי"ז מבאר ג"כ, דיומתק, דכמו דא"א לקדש בביאה ע"י שליח, כמו"כ מצוות שבגופו א"א לעשותם ע"י שליח עיי"ש.
והנה, לכאורה צ"ב הא דמחלק כסף וביאה למצוות שאדם עושה בנכסיו ומצוות שאדם עושה בגופו. דבשלמא החילוק בין כסף לשטר שענינו מצוות ותורה - מובן, שזהו ב' סוגים שונים של התקשרות להקב"ה. אבל מהו הפי', שהמצוות שבנכסיו ומצוות שבגופו הם כ"כ חלוקים, עד שזה נק' כסף וזה ביאה, הרי שניהם התקשרות ע"י מעשה המצוה.
והנה, תוכן ביאור הנ"ל בהמשנה מבואר בלקו"ת (בשלח א,ג). אבל יש הבדל ביניהם, בהשיחה מבואר דביאה ענינה מצוות שבגופו, אבל בלקו"ת מבאר שכסף ענינה מצוות, וביאה ענינה עבודה. והנה אין סתירה בהנ"ל, די"ל דבלקו"ת מבואר הענין בכללות, ובהשיחה מבואר בפרטיות יותר, היינו במצוות גופא, דיש ב' הדרגות דכסף וביאה. אבל מ"מ צריך הפרט להיות מעין הכלל, ולכאורה צ"ב השייכות התוכני בין עבודה (תפלה) למצוות שבגופו.
והנה בהבנת הא דלא מהני שליחות במצוה שבגופו, מבואר בתורי"ד (הובא בהערה 26 שם (וצ"ל מב,ב)): "יש מקשים א"כ לכל דבר מצוה יועיל שליח כו' שב בסוכה בעבורי הנח תפילין בעבורי, ולאו מילתא היא, דהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו, היאך יפטר הוא ע"י שלוחו ולא יעשה כלום. בודאי בגירושין ובקידושין מהני, כי הוא המגרש ולא השליח. שמה כתב בגט אנא פלוני פטרית לפלונית. וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו והיא אשתו כו' עיי"ש.
ובקצות (סקפ"ב) הקשה על תורי"ד הנ"ל, דהא בשליח לדבר עבירה אי לאו דגלי לן קרא דאין שליח לדבר עבירה, הוי לי' בדין שליחות ואע"ג דאין המשלח עושה כלום. ושמאי הזקן ס"ל דעושה שליח להרוג, דשלוחו של אדם כמותו.
ומשו"ה מבאר הקצות, דאין שליחות מועיל אלא על מעשה, אבל א"א למנות שליח להיות במקומך בדבר שאינו שייך למעשה, ואינו אלא מידי דממילא. ועפי"ז מבאר, דאף שאפשר למנות שליח להניח התפילין, הנה זהו רק על מעשה ההנחה, אבל כיון שחיוב ההנחה הוא על ידו - על פרט זה א"א למנות שליח, שהרי יד השליח אינו כידו דהמשלח, דאין בזה מעשה להיות כידו, אלא ממילא. ובזה לא שייך שליחות.
והנה לכאורה ביאור הקצות צ"ע, דהא אשה עושה שליח לקבל גט מיד בעלה, ובזה אין שום מעשה מצד האשה, ורק דמכיון שהיא האשה והבעל נותנו לה הוי מגורשת - ועפי"ז נמצא דמינוי שליחות מהאשה הוא שהשליח יהי' במקומה, כדי שעי"ז יוכל הבעל לתתו לה.
וזהו גם מה שיש שביארו הא דצריך ב' פסוקים לשליחות "ושלח ושלחה" - שהבעל עושה שליח, ושהאשה עושה שליח (קידושין רפ"ב) - דהא כיון דאשה אינה ממנה שליח למעשה, אלא להיות במקומה, משו"ה צריך פסוק מיוחד ללמוד דגם בזה מועיל שליחות (עי' פנ"י שם). אבל עכ"פ, לאחרי שיש לנו לימוד שהאשה עושה שליח, לכאורה חזינן דאפשר למנות שליח להיות במקומה, אפילו בדבר שאין צריך למעשה שלה, ודלא כהקצות.
והנה מדברי הקצות משמע, דהא דלא מהני שליחות במצוות שבגופו הוא מצד חסרון טכני, היינו דכיון דחיוב המצוה הוא להניח התפילין על גופו, אף שלגבי מעשה ההנחה במצוה הנ"ל אפשר למנות שליח - אבל על פרט זה שהוא ידו, לא מהני שליחות. ומשו"ה א"א לעשותו ע"י שליח. בסגנון אחר: אין הפירוש דסוג מצוה כזה לא שייך בו שליחות, אלא דכיון דהמצוה צריך להיות בגוף מסויים, א"א לפועל למנות שליח ע"ז.
והנה בברכ"ש (קידושין ס"כ) מביא בשם הגר"ח, ביאור למה לא מהני שליחות במצוות שבגופו, ומבאר שם דיש שני מיני מצוות: "מצות תפילין וסוכה - המצוה הוא החפצא, מה שהגוף יושב בסוכה כו', משא"כ בשחיטת הפסח, דהמצוה הוא לא מה שידיו נוגעות בהסימנים - בהחפצא, אלא דין במעשה השחיטה".
ובפשטות הכוונה בסגנון אחר: דיש מצוות דחיוב המצוה הוא לפעול דבר, וכדי לפעול דבר צריך לעשות מעשה - במצוות כאלו שייך למנות שליח לעשות המעשה, שהוא היכי תמצא לנפעל. אבל יש מצוות, שהעשי' עצמה הוא המצוה, ולא מה שנפעל ע"י העשי', ובמצוות כאלו א"א למנות שליח, ועיי"ש. ואולי י"ל דזהו באמת כוונת התורי"ד הנ"ל. (ועי' לקו"שחי"ט תצא.)
ועפי"ז מאד מובן הא דמחלק המצוות לב' סוגי קנינים, דהחילוק בין מצוות שבנכסיו למצוות שבגופו, הוא לא רק טכני - איך עושה המצוה, אלא שהם ב' סוגים נפרדים. דמצוות שאינן בגופו, הכוונה הוא המצוות, היינו לפעול המצוה. משא"כ מצוות שבגופו, כוונת המצוה הוא האדם שעושה המצוה, והיינו שאין הכוונה שהמצוה יעשה, אלא שהוא יעשה המצוה.
ועפי"ז ג"כ מובן השייכות התוכני בין מצוות שבגופו לעבודה ותפלה: דענין העבודה כל ענינה שהתחתון מתקרב לאלקות, היינו שאין הכוונה - העבודה, אלא ההתקרבות, היינו שהעובד יתקרב. ועד"ז במצוות שבגופו (היינו בפרטיות במצוות גופא) אין הכוונה מעשה המצווה, אלא האדם העושה המצוה, שמתקשר ע"י המצוה.
ואולי יש להוסיף, שענין הנ"ל מתבטא גם בזה דענין מצוות שבגופו נרמז בביאה דג"כ אינו יכול להיות ע"י שליח. דהנה ההבדל בין קנין ביאה לכסף ושטר, הוא לא רק בפרט זה, שביאה אינו יכול להיות ע"י שליח משא"כ כסף ושטר, אלא שהוא סוג אחר של קנין. דכסף ושטר אינו עצם הענין של אישות, ורק קנין להאישות. אבל ביאה היא גופא הוא האישות, ולא (רק) שעי"ז נפעל האישות. ועי' בגליון חה"ש שהאריך הר' א.נ.ס. בזה.
וע"ד ההבדל בין ביאה לכסף ושטר, זהו אותו הבדל בין מצוות שבגופו למצוות שבנכסיו. דבמצוות שבגופו - עצם המעשה מצד העושה הוא המכוון. משא"כ בשארי מצוות, שענינם הוא לפעול משהו, ע"ד כסף ושטר שענינם הוא לא הכסף ושטר עצמו, אלא הקנין הנפעל על ידם.
והנה בהמשך השיחה שם, מבאר השייכות הכללי בין קידושין כפשוטו לקידושין בין הקב"ה וישראל: דכמו דבקידושין כפשוטו ענין הקידושין הוא דאסר לה אכו"ע כהקדש, כמו"כ בקידושין בין הקב"ה לישראל "שיהודי צריך להסתכל על כל עניני העולם שהם אסורים עליו כהקדש כו', כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים". (ס"ד שם).
ולכאורה צריך ביאור קישור הענינים. דבהמשל (כפשוטו) האשה נאסר על העולם, היינו שהיא הקדש. ומשו"ז אסורה על העולם. משא"כ בעבודה (הקב"ה וישראל), העולם נאסר על ישראל - היינו דאסור להשתמש בהעולם (לא בגלל שישראל הוא הקדש), אלא כל הנהנה מעוה"ז כו' כאילו נהנה מקדשי שמים.
Download PDF