בשיחת ש"פ נח תשמ"ה (תורת מנחם - התוועדויות ח"א עמ' 510) מבואר, שמה שנאמר בתחילת המבול (נח ז, יב) "ויהי הגשם על הארץ", ופירש"י "הורידן ברחמים, שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה", פירושו, "שאפילו ברגע האחרון עדיין היה נח יכול לפעול בהם שיחזרו בתשובה בשעתא חדא ובריגעא חדא. ואז לא זו בלבד שלא היה עונש המבול, אלא עוד זאת, גשמי המבול היו מתהפכים ל"גשמי ברכה" על-דרך ובדוגמת העניין ד"זדונות נעשו לו כזכיות" שבעבודת התשובה", עכ"ל.

ולהעיר מלקוטי שיחות כרך ג עמ' 981 בפנים ובהערה 10, שתשובה מאהבה מועילה למפרע, מפני שהיא מגלה את האמת ולא מחדשת דבר. משא"כ באו"ה דאינה אמיתית ענין התשובה (מלשון השבה) ומועלת רק מכאן ולהבא, וציין מקורות לזה.

ובכרך ו עמ' 55 מבאר שבבני נח לאחרי מתן תורה, אין התשובה מבטלת אלא את הפועל של העונש, ולא את עצם מציאותו. אבל לפני מתן תורה יש סברא לומר שאז גם תשובה שלהם יכולה לבטל לגמרי את מציאות הרע (אבל לא מזכיר שזדונות יהפכו לזכיות).

ואולי מצד נתינת כח מיוחדת מלמעלה (שמראש ירד כ"גשם"), או מצד גודל עבודתו של נח - ניתן הכח גם לזה.