בהתוועדויות תשמ"ז כרך ב' עמ' 114: "וכפי שהיה נהוג בעיירה הקטנה, שהשמש היה מקיש על התריס ומכריז: "קומו לעבודת הבורא" . . ואז היה בעל-הבית מוכרח לקום משנתו . . הלואי היו חוזרים וקובעים מנהג זה . . גם בערים הגדולות!"

והנה, מנהג זה הובא בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' שלח סעי' א (בנוגע לשבת) - ושם הובאו ג' דיעות: א) "אם מקיש בחוזק כדי שיקץ הישן מותר . . שאינו דרך שיר, מותר להשמיעו". ב) "ויש-אומרים שאעפ"כ אסור להשמיעו בכלי המיוחד לכך, גזרה שמא יתקנו כגון להקיש על הדלת בטבעת הקבועה בה, אף שאינו מכוין לקול של שיר, ולכן אסור לשמש להכות על הדלת לקרוא לביהכ"נ ע"י כלי המיוחד, אלא מכה בידו על הדלת וכן נוהגין". ג) "ויש מקומות נוהגין שמכה בשבת בכלי אחר שאינו מיוחד לכך".

וכבר בראשונים ('מרדכי' עמ"ס ביצה סתרצ"ו) פירשו את דברי האמורא רב שמואל בר רב יצחק, שהעיד על זקנו שהיה "אקושיא דבי כנשתא" (ירושלמי ביצה) - "חזן הדופק לבית הכנסת כניהוג השמש בימינו".

[ובספר מנהגים דק"ק (ראה בס' 'לקט ישר' - לתלמיד בעל תרוה"ד), נזכר שהיה בזה סדר מיוחד של אופן הכאת השמש: הקשה ד' פעמים = אחת, ב' פעמים (ושוב) אחת = כמנין א' ב' א', ומנהג ריינס - ג' הכאות. ועוד].

ומה שהזכיר כ"ק "בעיירה הקטנה", הכוונה שמנהג זה נשמר יחסית גם בתקופות מאוחרות יותר. בעיירה הקטנה שבה התנהלו חיי בנ"י כמו בימים היותר קדומים, משא"כ בערים הגדולות שקשה היה יותר לשמור כנ"ל, וק"ל.