בגליון העבר (עמ' 33) הקשה הרב א.ז. במה שהרבי מבאר בשיחת ח"י אלול תשי"א, דהא דאמרינן דהמקדש את האשה "ע"מ שאני צדיק גמור", אפי' רשע גמור מקודשת - דשמא הרהר תשובה (קדושין מט, ב), היינו דחיישינן שמא עשה תשובה מאהבה. דאם אנו חוששין רק לתשובה מיראה, הרי אז עדיין אין עליו שם צדיק גמור, שהרי בתשובה מיראה זדונות נעשו לו כשגגות ועדיין נקרא בשם חוטא וחייב קרבן לכפרה. וא"כ, עכצ"ל דהא דחיישינן לקידושין במקדש "ע"מ שאני צדיק גמור" אע"פ שהי' רשע גמור, הוא משום דחוששין שמא עשה תשובה מאהבה.

והקשה ממ"ש בתניא ספמ"ג, דזה שרשע גמור יתעורר באהבה רבה בלי קדימת היראה הוא רק "דרך מקרה והוראת שעה" ואין זה בבחירתו של האדם, אלא באה מלמעלה. ולפי"ז צלה"ב איך חוששין לקידושין - דשמא הי' כאן דרך מקרה והוראת שעה, שהוא מיעוטא דמיעוטא.

ורציתי להעיר, שבמקום אחר כתב הרבי בענין זה ביאור אחר. דהנה, בלקו"ש (חי"ז עמ' 186) מבאר הרבי - ע"פ הלכה - שבהכרח ישנו החילוק שיש בין תשובה מאהבה לתשובה מיראה בתשובה מאהבה גופה. דהרי המקדש את האשה "ע"מ שאני צדיק", אפילו רשע גמור מקודשת - שמא הרהר תשובה בדעתו. ולכאורה ממ"נ, אם מדובר בתשובה מיראה - אינו צדיק מכיון ד"מקצת שמו עליו". ואם מדובר בתשובה מאהבה - אינו צדיק אלא בעל תשובה שלמעלה מצדיק. אלא ע"כ צריך לחלק ולומר, דאם "הרהר תשובה בדעתו" אינו מהפך זדונות לזכיות כ"א ש"נעקר עונו מתחלתו" - דאז אינו במדריגת בע"ת. עיי"ש.

ובהערה 46 "הכרח גמור אינו - כי יש לדחות דבגמרא שם אינו נוגע אמיתית הדרגא דצדיק ובע"ת כ"א מה שנקרא צדיק בל' בנ"א (ראה לקו"ב שם. לקו"ש חי"ד שם)".

ובלקו"ש חי"ד (עמ' 363) מביא הרבי וז"ל: "ובקידושין לא קשיא כלל דהרי מקדים שם בברייתא: אין אומרים כרבי אליעזר בן חרסום כו' אלא כל שבני עירו מכבדין אותו כו', בל' בנ"א גם בע"ת נקרא צדיק (בשם המושאל עכ"פ)". כלומר, שבגמ' מיירי בצדיק בשם המושאל (שבל' בנ"א נקרא צדיק), ולא באמיתית הדרגא דצדיק.

ולפי ביאור זה אין להקשות ממ"ש בתניא, דבתניא מיירי באמיתית הדרגא דצדיק (שבא מאהבה רבה "דרך מקרה והוראות שעה"), אבל בגמ' מיירי במי שנקרא צדיק בלשון בנ"א. אמנם לפי מה שמבאר הרבי בפנים השיחה, ולפי השיחה של ח"י אלול תשי"א, דהגמ' מיירי באמיתית הדרגא דצדיק, הנה לכאורה הקושיא מתניא במקומה עומדת. ולא באתי אלא להעיר.