בשיחת י"ב תמוז ה'תשכ"ג (תורת מנחם חלק ל"ז ע' 160) מבאר רבינו הגדר דציווים השייכים לנביא, דיש מקום לבארה בב' אופנים, א) שהם מצוות מיוחדות שעליהם נצטווה הנביא ואינו שוה לכל, רק למי שבחרו הקב"ה להיות נביא, ע"ד מצוות המיוחדות שעליהם נצטווה כהן או לוי, ועד"ז מי שבהשגח"פ נתמנה להיות דיין או שוחט וכיו"ב, ב) ענין הנבואה קשור עם עבודת ה', דכשם שעבודת ה' כולל החיוב דבנין ביהמ"ק והחיות להאמין בה' שהוא אמיתית המציאות וכו', כמו"כ נכלל בזה ענין הנבואה, כמ"ש הרמב"ם (הל' יסוה"ת רפ"ז), "מיסודי הדת לידע שהא-ל מנבא את בני האדם", והיינו שמלבד המכוון בענין הפרטי שאודותיו נאמרה הנבואה, ישנו בזה ענין של עבודת ה' - קידוש ה', ששולח דברו ע"י נביאיו, ולאידך גיסא כאשר הנביא כובש נבואתו, הרי זה ענין שהוא היפך עבודת וקידוש ה' - ענין של עבודה זרה.

ומביא ראי' לזה, ממה שמצינו בבלעם הדין דנביא הכובש נבואתו, וכמ"ש (במדבר כג, יב) "את אשר ישים ה' בפי אותו אשמור לדבר", שמשמעותו שנוסף לכך שצריך לקיים ציווי הבורא, וכמ"ש "כל אשר ידבר ה' אותו אעשה" (שם כג, כו), "אותו אדבר" (שם כב, לח. כד, יג), הנה כיון שהקב"ה מנבא ע"י לכן "אשמור לדבר" כדי שלא יהי' כובש נבואתו, ולכאורה קשה, היכן נצטווה בלעם שלא יהי' כובש נבואתו, והרי אינו נביא מישראל שנטצווה ע"ז במצוות הנבואה, שהם כמו מצוות כהונה ולוי', וכ"ז אינו שייך בבלעם שנצטווה רק על שבע מצוות ב"נ, ועכצ"ל, שהכובש נבואתו, לא רק שעובר על מצוה מיוחדת לנביא, אלא מכיון שנביאות היא סעיף וסניף של מצות עבודת ה', הרי הפכה היא עבודה זרה, ועלי' נצטוו ב"נ, עכתדה"ק.

ולהעיר מפי' האוה"ח הקדוש, עה"פ "אותו אשמור לדבר", וז"ל: פירוש לא כמו שאתה חושב, שאין עלי חיוב לדבר כשיבא הדיבור מה' לברך, ואסתום לפי ולא אדבר, לא כן הוא, אלא הרי הוא מותרה לבל ישתוק, ולזה דקדק לשון שמירה, ע"ד אומרם ז"ל (עירובין צו.) כל השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, שהוא מוזהר לבל ידום. ואם יעבור חייב מיתה, וזולת מאמר אשמור לא הי' נשמע, ומעתה אנוס הוא, עכ"ל.

ויותר מזה מצינו בצפע"נ עה"ת (בלק כב, לח), וז"ל: ואח"כ עלה בגדר נביא שליח, ואז אמר "אשמור", ר"ל דהכובש נבואתו חייב מיתה, ואשמור הוה אזהרה, וא"ש מש"כ התוס' סנהדרין דף פ, א (ד"ה הכובש נבואתו), היכן אזהרה, (וי"ל מכאן), עכ"ל.

ועוד יש להעיר, דלפי ביאור רבינו, מצינו ישוב לדברי הרמב"ם פ"ט מהל' יסוה"ת ה"א, וז"ל: לפיכך אם יעמוד איש, בין מן האומות בין מישראל, ויעשה אות ומופת, ויאמר שה' שלחו להוסיף מצוה כו', הרי זה נביא שקר, ומיתתו בחנק, שהרי בא להכחיש נבואתו של משה, עכ"ל, והקשו האחרונים (עי' יד המלך על הרמב"ם שם, ועוד), היכן מצינו דבן נח מצווה על נביאות שקר, והרי אינו בכלל שבע מצות בני נח.

ועל פי הנ"ל מובן, היות דנבואה הוא ענין של עבודת ה', א"כ כאשר הנביא אומר נביאור שקר, היפך עבודת וקידוש ה', הרי זה ענין של ע"ז וממילא שייך גם בב"נ.

ומש"כ הרמב"ם, "ומיתתו בחנק", אף דב"נ נהרגין בסייף על מצוות שלהם (עי' רמב"ם פ"ט ופ"י מהל' מלכים), עי' בתורת נביאים (למהר"ץ חיות, מאמר תורת אבות ואין למדין דבר מן קודם מ"ת, בהגה הב'), וז"ל: כשתעיין היטב, ונראה כי הדין בב"נ שבא על נערה המאורסה של ישראל, מיתתו בסקילה, רמב"ם פ"ט מהל' מלכים ה"ז, ואע"ג דמיתת ב"נ בסייף, מ"מ, דין דנערה המאורסה, כיון שאינו נוהג בדיניהם, א"כ בדיני ישראל דיינינן להו ונסקל, וגם כאן, כיון שעונש ב"ד על הוספה וגרעון על מ"ש בתורה, רק בדיני ישראל, משא"כ בב"נ אין עונשין ב"ד על חידוש הדת, וא"כ בדינינו דיינינן, כיון דאינו נוגע רק לנו, ומפני זה עונשו בחנק, כדין נביא שקר בישראל, עכ"ל.