כהמשך למש"כ הראי"ב שי' גערליצקי בגליון תתל (עמ' 24 ואילך), בהגדר של ברכת הנהנין, שיל"פ בב' אופנים, א) דהברכה היא חובת גברא, והאיסור מעילה המבואר בגמ' ד"כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו מעל...". היא תוצאה מהחיוב ברכה, אבל אין הברכה בגדר מתירה להאיסור מעילה ב) דהברכה מתירה להאיסור מעילה, ולפי"ז החיוב ברכה נובע מהאיסור מעילה. והוכיח מכ"מ מההדרן רשימות וכו', דדעת כ"ק אדמו"ר כאופן הב'.

א) ויש לציין ג"כ ללקו"ש חל"ד ע' 108 ואילך, שמבאר שם מדוע תיקנו ברכה רק על הנאת אכילה ולא על הנאת ממון, והרי בשניהם האדם נהנה בלא ברכה? ומבאר, דבנוגע לנפשו וגופו של אדם שהם קנין הקב"ה באופן שאין לאדם בעלות עליהם, הרי גם הנאות שלהם הן כמותם - קניינו של הקב"ה, ולכן הם קדשי שמים שאסור ליהנות מהם בלא ברכה, משא"כ נכסי האדם וממונו מלכתחילה אינם בגדר קדשי שמים, כי נמסרו לבעלותו של האדם, ולכן אין צריך ברכה להתיר הנאת ממון. יעוש"ב. הרי מבואר מזה ג"כ - דהברכה היא בגדר מתיר להאיסור מעילה.

וילה"ע ממש"כ האמרי אמת (נדפס ב'פרדס יוסף' לפ' בשלח ע' רעג), דבברכות דף לה, א מבואר דבלא ברכה הוי כגוזל ומועל, וקשה ע"ז דא"כ יהי' בן נח חייב בברכת הנהנין, דהרי על גזל בן נח חייב מיתה, וגם יהיה אסור לכבד נכרי מצד לפני עוור, וזה לא מצינו בשום מקום?

ומתרץ, דבאמת כתיב באדה"ר "הנה נתתי לאכלה וגו'", ועד"ז כתיב בנח (ט, ג) "כל רמש . . לאכלה". רק דאיתא במדרש "דבשעת מ"ת נתבטלה הגזירה של "והארץ נתן לבני אדם", משל למלך שגזר שבני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא ירדו לרומי, וכיון שהשיא את בתו התיר, כך עד שלא נתנה תורה, השמים שמים לד' והארץ נתן לבנ"א, ומשנתנה תורה וכו'". וזה רק לבני ישראל, ולכן בנ"י צריכים לברכה - כיון שאצלם נתבטלה הגזירה. משא"כ בני נח דלא נתבטלה אצלם הגזירה מותר להם ליהנות בלא ברכה כמו קודם מ"ת - ולכאו' זה תלוי בב' האופנים בגדר ברכה דאי נימא דהחיוב ברכה הוי חיוב גברא,

והאיסור מעילה מסתעף מהחיוב גברא, כדנקט ה'אבני נזר', קושיא מעיקרא ליתא, דאיה"נ דמדרבנן איכא איסור מעילה, מ"מ כיון דהמחייב של הברכה הוא מכח החיוב ברכה של הגברא, בודאי ל"ש זה בבן נח, דכשם שפטור משאר חיובים, פטור מברכה ג"כ. אכן אם ננקוט דהברכה היא בגדר מתיר, והמחייב של הברכה בא מכח האיסור דמעילה, כדנקט בלקו"ש, בזה שפיר מקשה, כיון דמעילה היא מטעם גזל, וב"נ הרי מצווים על הגזל, יהא חייב ג"כ בברכה.

ב) בנוגע לכללות הענין יש להוסיף, דאפי' א"נ דהמחייב של הברכה הוא מחמת איסור מעילה, והברכה מתירה להאיסור מעילה, מ"מ בנוסף לזה איכא חובת גברא לברך. דהנה בברכות דף מח, ב כתוב "אין לי אלא לאחריו לפניו מנין, (ומת') כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כש"כ", הרי מבואר מזה דנוסף להחיוב ברכה הבאה להתיר האיסור מעילה דמבואר בדף לה, א, יש עוד מחייב להברכה והוא מטעם ק"ו מברכת המזון.

ויעוי' ברמב"ם בריש הלכות ברכות פ"א ה"ב שכתב "ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו . . וכל הנהנה בלא ברכה מעל...".

ויל"ד בסדר הרמב"ם, דבתחילה כתב דחייב לברך (סתם ולא פירש). ורק לבסוף מסיק ד'הנהנה בלא ברכה מעל', וא"נ דכל המחייב של הברכה הוא מטעם מעילה. אמאי הקדים החיוב ברכה וסתם דבריו, בלי להזכיר כלום מהאיסור מעילה.

ועפ"י הנ"ל י"ל, דהא דכתב הרמב"ם "ומדברי סופרים לברך" היא מכח הק"ו של הגמ' בדף מח דלעיל, דכשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כש"כ", וע"ז מוסיף דישנו טעם נוסף לברכה הראשונה - דהנהנה בלא ברכה מעל .

ועי' בשוע"ר ריש סי' קס"ז שכ' וז"ל "...ומד"ס לברך לפני כל אכילה ושתיה, אמרו אם כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כש"כ, וכל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה' הארץ ומלואה..." - הרי מבואר להדיא בדברי רבינו דיש מחייב של ברכה ראשונה מכח הק"ו, וישנו למחייב נוסף והוא מטעם מעילה.

וי"ל נפק"מ בזה אי החיוב ברכה הוא מכח הק"ו או מצד איסור מעילה, באם חייב לברך כשאוכל רק 'כל שהוא'. דבאם החיוב הוא משום ק"ו מברכה אחרונה, י"ל דלא עדיף ממנה, דצריך דוקא שיעור של כזית, וכשאוכל כ"ש פטור גם מברכה ראשונה. משא"כ א"נ דהמחייב הוא האיסור מעילה, י"ל דחייב בברכה אפי' אכ"ש, דגם ע"ז חל האיסור מעילה, והברכה מתירתו (וראה מזה ב'עמק ברכה' שנסתפק בזה). ומדויק כן בשוע"ר בסי' קסח ס"ז דכתב: "דברכת המוציא אין לה שיעור שאפי' אינו רוצה לאכול אלא פירור פחות מכזית צריך לברך המוציא ולא נתנו שיעור כזית אלא בברכת המזון ושאר ברכות אחרונות, אבל לא בברכה ראשונה, שאסור ליהנות מהעוה"ז אפי' משהו בלא ברכה".

ומדיוק לשונו דנקט דהא דחייב לברך אפי' אמשהו הוא מטעם 'דאסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה', (דבגמ' הרי מובא טעם זה כהמשך אחד להאיסור מעילה), ולא נקט הק"ו מברכה אחרונה כמש"כ בריש סי' קסז, הרי מוכח מזה דהמחייב לברך א'כ"ש', הוא האיסור מעילה.

ולפי"ז מדויק ג"כ מש"כ ב'ארחות חיים' (הל' סעודה אות ט, הובא בגליון הנ"ל), בנסתפק לו אם בירך המוציא, עיי"ש שמביא מחלוקת ראשונים בזה אי חוזר ומברך, ומביא מבעלי התוס' דס"ל דכיון דברכת הנהנין אסמכוה אקרא ד'קודש הילולים', ואסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה, ואמרו ג"כ שנהנה מקדשי שמים שנא' לה' הארץ ומלואה, לפיכך המסופק אם בירך או לא ועדיין הוא אוכל, חוזר ומברך מספק בכל דברי הנאה "אפי' פחות מכזית". עכת"ד. וצ"ב מה הכוונה במה שהוסיף דחוזר ומברך אפי' על פחות מכזית, הרי פשוט דאפי' פחות מכזית טעון ברכה.

אמנם עפ"י הנ"ל י"ל, דהוספה זו באה כהמשך למש"כ לפני זה: דברכת הנהנין אסמכוה אקרא ולכן בספק חוזר ומברך, אבל אי משום הא היה מקום לומר דאם רוצה לאכול "כזית", אז חייב לברך מספק, כיון דהמחייב להברכה הוא מכח הק"ו. ואסמכוה ג"כ אקרא ד'קודש הילולים'. משא"כ אם אוכל פחות מכזית, יתכן לומר דא"צ ברכה. ולכן ממשיך דיש עוד מחייב להברכה והוא האיסור מעילה, דנהנה מקדשי שמים, וכיון שכן, שפיר חייב לברך אפי' על פחות מכזית, דגם על 'כ"ש' חל האיסור של מעילה.

והנה בשוע"ר סי' קסז סי"א מבואר דבשכח ואכל בלי ברכת המוציא, אם נזכר בתוך הסעודה, מברך על מה שיאכל מעתה, ואם לא נזכר עד שגמר סעודתו, אין מברך על מה שאכל, שאין מברכין אלא עובר לעשייתן ולא אח"כ, ויש מי שחולק וסובר שבברכת הנהנין יכול לברך אח"כ אם לא בירך לפניהם (והיא שיטת הראב"ד), ומסיק דאע"פ שהעיקר כדעה ראשונה, טוב לחוש לדבריו בברכת הנהנין שאפשר לו לאכול עוד מעט ויברך בתחילה ויוצא לד"ה.

והנה, הא דסובר הראב"ד דבברה"נ יכול לברך אח"כ, ע"כ כוונתו דבזה מתקן למפרע החיוב ברכה כיון ששכח לברך (דע"כ אין הכוונה אלהבא, דהא כבר גמר מלאכול ואינה אוכל עוד), וא"נ דהברכה מתקן להאיסור מעילה, צ"ב אי שייך לתקן האיסור מעילה למפרע, דהרי כבר עבר ע"ז בשעת ההנאה והאיך שייך לתקן זה, הרי חסר המתיר והיא הברכה, ומוכרח מזה דאיה"נ דאי משום איסור מעילה בודאי כבר עבר וע"ז ליכא תיקון לברך אח"כ, אבל כיון דישנו למחייב נוסף, והוא מטעם הק"ו דכשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כ"ש, ובזה יתכן לומר דיכול לברך אח"כ.

ולפי"ז יש להסתפק לשיטת הראב"ד [ועד"ז לדידן דטוב לחוש לדבריו ולאכול עוד מעט], מה הדין אם שכח לברך ואכל פחות מכזית, האם יכול לברך אח"כ, דלפי משנ"ת לעיל יוצא, דא"א דהמחייב של הברכה הוא מטעם הק"ו מברכה אחרונה, אינו חייב לברך א'כ"ש', דבזה ליכא ק"ו, רק דבדרך כלל הרי יש מחייב נוסף לברך והוא מטעם מעילה ולכן חייב לברך אפי' א'כ"ש', משא"כ בנדו"ד דמטעם מעילה, לא יתקן כלום כיון שכבר נהנה בלא ברכה, וכל הנידון הוא לחזור לברך מטעם הק"ו, ועל פחות מכזית הא ליכא ק"ו וגם להראב"ד אינו מברך אח"כ.

אמנם מסתימת לשונו של אדה"ז משמע דבכל אופן יכול לברך אח"כ להראב"ד, ועדיין צ"ע בזה.