בשיחת ש"פ בשלח ט"ו בשבט תשמ"ט מוזכר (סה"ש עמ' 211 בעמ' 220) סיום הלכות ברכות, ובהערה (103) מעיר כ"ק אדמו"ר זי"ע, וז"ל:

"[הלכות ברכות] שסיומן - "וירבה בברכות הצריכות, וכן דוד אמר בכל יום אברכך". וצע"ק הטעם שמסיים הלכות ברכות בפסוק "בכל יום אברכך", שבו מודגש רק שצ"ל ברכה (אפילו אחת בלבד) בכל יום, ולא ריבוי ברכות ("ירבה בברכות הצריכות"), ובפרט לאחרי שמדגיש "וכן דוד אמר כו'" - ודוד תיקן מאה ברכות בכל יום כו' (טוא"ח (בשם ר' נטרונאי) ושו"ע אדה"ז ר"ס מו).

"ואולי י"ל, שבהוספה "וכן דוד אמר" (דלכאורה למאי נפק"מ שדוד אמר) כוונתו לרמז לתקנת דוד לברך מאה ברכות בכל יום (כמ"ש לפנ"ז בהלכות תפלה (פ"ז הי"ד) "חייב אדם לברך מאה ברכות בין היום והלילה". עכלה"ק.

והנה, מאז שנת תשמ"ט זכינו ונתפרסמו ספרי מדע ואהבה המוגהים בחתימת יד קודשו דהרמב"ם (ומכונים בשם 'הספר המוגה'), ונחשבים למדוייקים ביותר. ושם נתגלה לראשונה הסיום דהלכות ברכות בנוסח אחר קצת (הועתק ג"כ בהוצאת פרנקל):

"כל דבר שהוא מנהג, אע"פ שמנהג נביאים הוא, כגון נטילת ערבה בשביעי של חג, ואצ"ל מנהג חכמים כגון קריאת הלל בראשי חדשים ובחולו של פסח אין מברכין עליו. וכן כל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה או לאו, עושין אותו בלא ברכה. ולעולם יזהר אדם מברכה שאינה צריכה וירבה בברכות הצריכות. וכן דוד אומר בכל יום אברכך ואהללה שמך לעולם ועד".

והיינו שהסיום מדוד אינו רק "בכל יום אברכך" אלא גם סיפא דקרא "ואהללה שמך לעולם ועד", ובפשטות תוכן העניין הוא, דאחרי שאמר שאין מברכים על תקנת חכמים, כמו על הלל וכו' ועם זה "ירבה בברכות הצריכות" מביא ראיה מדוד שאמר "בכל יום אברכך", וכביאור כ"ק אדמו"ר דהראי' היא דוקא מדוד שתיקן מאה ברכות, ומסיים "ואהללה שמך לעולם ועד" - כלומר בכל מה דאפשר.

ובזה מיושבת קושיית כ"ק אדמו"ר: ברור שרבינו הרגיש היטב בחסרון סיום הכתוב בנוסח שהי' לפניו, וע"כ הוקשה לו מה שאדרבה אין ראי' להוספה בברכות הצריכות מתחילת הכתוב, ועכשיו נתברר באמת שהרמב"ם הביא גם סיום הכתוב "ואהללה שמך לעולם ועד" המורה על עניין ההילול וההודיה בריבוי - כמתאים לדבריו "וירבה בברכות הצריכות".