איתא בשולחן-ערוך (אדה"ז - סרס"א ס"ד): "י"א שמצות עשה מן התורה להוסיף מחול על הקדש באסור עשיית מלאכה בכניסת שבתות ויו"ט וביציאתם .. מוסיפים מחול על הקדש מלפני' ולאחרי'". וממשיך (בס"ה) לבאר זמן התוספת מלפני': "מתחלת השקיעה .. עד זמן בין השמשות .. והזמן הזה אם רצה לעשותו כולו תוספת - עושה; רצה לעשות ממנו מקצת - עושה; ובלבד שיוסיף איזה זמן שהוא ודאי יום מחול על הקדש".

והנה, בנוגע לזמן התוספת לאחרי' - לא מצאתי (לע"ע) מפורש מהו הזמן בדיוק, כלומר, עד כמה אפשר להוסיף מחול על הקודש בצאת השבת. בתוס' שבת מלפני' - אי' בפירוש שיכול רק מפלג המנחה ואילך, ו"אם קיבל קודם פלג המנחה אין קבלתו כלום". 'אבל עד כמה אפשר להוסיף לאחרי'?

אמנם זה פשוט, שאפשר להוסיף עוד, אפי' זמן מרובה. וכל' השו"ע (אדה"ז - סרצ"ט סכ"א): "מי שמוסיף מחול על הקודש הרבה". והשאלה היא, עד כמה. ואמנם, בלא"ה אסור לעשות חפציו עד שיבדיל, וכל' השו"ע (שם סט"ו): "אע"פ שיצא השבת והוסיף מחול על הקודש אסור לאדם לעשות חפציו קודם שילוה את המלך, דהיינו, שיבדיל על הכוס או בתפלה". אך זהו גדר אחר, ונפק"מ לדינא (כמבואר שם וראה גם סתרכ"ד סט"ו), והשאלה כאן היא עד כמה אפשר לעשות בגדר של תוס' שבת ממש. (או אפי' קבלת עיצומו של יום, כמ"ש כ"ק אדמו"ר בהשיחה דלהלן).

וראיתי בס' "קיצור הלכות משו"ע אדה"ז - מילואים (ב) לסי' רצט" (ע' קכג), שכתב שנראה פשוט שאמירת ברכו - שהוא תחילת תפילת החול - מפסיקה החלות דתוספת שבת. ומציין שם לשו"ע (אדה"ז סרס"ג סט"ו), "אם קדם היחיד והתפלל ערבית של שבת מבע"י חל עליו קבלת השבת ואסור בעשיית מלאכה, אפי' אם אומר בפירוש שאינו רוצה לקבל עדיין אין זה מועיל כלום כיון שהזכיר כבר עניינו של יום בתפילה". וכן בקו"א (סרס"א סק"ג) מאריך בכך שע"י אמירת ברכו של תפילת ערבית נעשית קבלת השבת. - ומזה י"ל גם לענין צאת השבת, שע"י שמתפלל ערבית של חול מקבל ע"ע "עיצומו של יום" - יום החול, ונפסקת החלות דתוספת שבת. (וראה בשו"ת תרומת הדשן סרמ"ח, שמציין אליו בקו"א שם).

דברי כ"ק אדמו"ר בזה

ויש להעיר, משיחת ליל שמח"ת תשי"ט, וז"ל ההנחה (בלתי מוגה):

"אין די איצטערדיקע שמחה איז פאראן כמה נקודות: א) דער ענין ההוספה מחול על הקודש. וואס ס'איז פאראן בכל שבת ויו"ט דער תוספת מלפני' ולאחרי'. וכמו"כ איצטער אויך איז דא די הוספה מחול על קדושת שמיני עצרת... [=כוונתו להיו"ט שמדאורייתא, יו"ט א].

"באמת איז פאראן נאך א נקודה אין שמחה, און דאס איז דער ענין פון קבלת עיצומו של יום. ווי דער אלטער רבי איז מבאר אין קו"א (סרס"ג סק"ג), אז קבלת עיצומו של יום מיט הוספה מחול על הקודש, זיינען צוויי באזונדערע ענינים. און איינע פון די ראיות אויף דעם בריינגט ער פון ת"ב, וואס דארטן איז ניטא דער דין פון הוספה אבער קבלת עיצומו של יום איז דארטן דא...

"יעדער איד האט בכח מקבל זיין אויף זיך עיצומו של יום, אז בשעת ער זאגט מזמור שיר ליום השבת, כאטש ער איז נאך ניט מחוייב בהוספה, וכמו"כ במוצאי שבת ויו"ט אויב ער דאוונט ניט קיין מעריב אדער ער מאכט ניט קיין הבדלה, מיט דער כוונה וויילע ער וויל נאך האלטן דעם יו"ט, איז חל אויף אים עיצומו של יום".

ובשיחת יום שמח"ת חזר כ"ק אדמו"ר והזכיר ענין זה, עיי"ש.

והנה, אם "הנחה" זו מדוייקת בתכלית, יש להוכיח מכאן נגד מסקנתו של הרב הורביץ שי' ב"קיצור הלכות" (שם), כי התוועדות זו היתה הרי לאחר תפילת מעריב דליל יו"ט שני - ובכל זאת אומר כ"ק אדמו"ר שעדיין יש גדר של תוספת יו"ט, ועד לעיצומו של יום!

אבל, לכאו' עכצ"ל שנפל אי-דיוק ב"הנחה". כי, ז"ל שם: "במוצאי שבת ויו"ט, אויב ער דאוונט ניט קיין מעריב אדער ער מאכט ניט קיין הבדלה, איז חל אויף אים עיצומו של יום" - והרי דברים אלו נאמרים לאחר תפילת ערבית של מוצאי יו"ט (יו"ט ראשון שמדאורייתא, שבזה עסקינן), ואיך אפשר לדבר ע"כ שחל עיצומו של יום עתה, ולהסביר "אויב ער דאווענט ניט קיין מעריב"?!...

ואולי יש להסביר הכוונה, (שאין כוונתו לכך שע"י תפילת מעריב חל היום הבא וממילא נפקעת השבת, אלא) להבדלה שבתפילת מעריב. בפשטות: שאם אינו עושה הבדלה בתפילת מעריב או הבדלה על הכוס - לא נפקעת קדושת השבת, וא"כ אין זה בסתירה להתוס' יו"ט שבליל יו"ט ב' של גלויות, אפי' לאחר תפילת ערבית, שאז אין עושים הבדלה. (אבל עכ"פ יצא מזה, שגם במוצ"ש רגיל אם התפלל ערבית בלא הבדלה - עדיין ממשיכה קדושת השבת).

[ואוי"ל באו"א לגמרי, שאין כוונת כ"ק אדמו"ר שעתה - בהתוועדות ליל שמח"ת - יש בפועל תוס' יו"ט לאחריו או קבלת עיצומו של יום, שהרי כבר התפללו ערבית; אלא רק שזמן זה דליל שמח"ת - לו יצוייר שלא היו מתפללים ערבית - יש בו המעלה דתוס' יו"ט ועיצומו של יום. - ודוחק גדול, ע"פ סגנון ה"הנחה" כולה].

החילוק בין מעריב דמוצ"ש - למעריב דליל יו"ט ב' של גלויות

אמנם יש לדחות ראי' זו. כי יש הבדל גדול בין תפילת מעריב דמוצ"ש (רגיל) - לבין תפילת מעריב דמוצ' יו"ט (ראשון, שמדאורייתא) וליל יו"ט שני של גלויות:

במוצ"ש רגיל מתפלל תפילת חול. וא"כ בכך וודאי מוריד מעצמו קדושת השבת, שהרי מתפלל (לא תפילה של שבת, אלא) תפילת חול.

משא"כ בליל יו"ט ב' של גלויות, מתפללים ערבית של היו"ט. וא"כ, מצד תוכן התפילה אין שום סתירה להמשך היו"ט. ולכן שפיר אפ"ל גם על המשך הלילה שהוא תוס' יו"ט, כבשיחה.

ולאידך גיסא אפ"ל, שתפילת מעריב מוכיחה שמתחיל יום חדש (וראה שו"ת תרוה"ד שם), היינו, שמעכשיו אינו עוד (המשך של) כ"ב תשרי אלא התחיל (בכל התוקף כו') כ"ג תשרי, ובפרט ברכת "שהחיינו" בקידוש דליל יו"ט ב' וודאי מוכיחה שמתחיל יו"ט חדש (ראה שו"ע אדה"ז סת"ר ס"ה, ובכ"מ).

ואם אחרי מעריב ואחרי קידוש (בפשטות) אומר כ"ק אדמו"ר שעדיין ממשיך יו"ט (א) מדאורייתא אפשר לומר גם לגבי כל מוצ"ש שגם לאחר מעריב (אם לא עשה הבדלה, כפשוט) אפשר להמשיך תוס' שבת.

אבל, לפ"ז צ"ע: א) עד כמה באמת אפשר להמשיך תוס' שבת זו: כל הלילה, ואולי גם לאחר מכן? (ועד"ז קשה גם את"ל שמעריב כן מפסיק תס' שבת, מה הי' הדין בזה בזמן שלא היו כולם מתפללים מעריב, דתפילת ערבית רשות). - ולהצד שתפילת מעריב כן מפסיק תוס' שבת, ודוקא בליל יו"ט ב' של גלויות מכיון שמתפלל מעריב של יו"ט אין בכך סתירה להמשך היו"ט, האם אפ"ל לפ"ז שיו"ט ב' של גלויות חל בו גם גדר דאורייתא של תוס' יו"ט - שהרי בכל התפילות מתפללים כמו ביו"ט א שמדאורייתא! וחידוש גדול הוא.

ואני בחפזי כתבתי, להעיר לב המעיינים, ו"תן לחכם ויחכם עוד". ןבפרט, אם יש תח"י א' מאנ"ש שי' שהי' כאן בשמח"ת תשי"ט, פרטים נוספים שיכולים להבהיר את התמונה.