במכתב אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע אודות סיום ס"ת (נדפס בכ"מ, ובאג"ק ח"ו עמ' עג), כותב: "הנני בזה לברכו בברכת מזל טוב על קיום מ"ע וכתב לו כמבואר בשו"ע".

ובשיחת טו"ב כסלו תשמ"א בהע' 19 (נדפס בהוספות ללקו"ש ח"כ ע' 420) כ': "וצע"ק, דהא מצות כתיבת ס"ת ילפינן (סנהדרין שם [כא, ב]. רמב"ם שם [הל' ס"ת פ"ז ה"א]) מ"ועתה כתבו לכם את השירה הזאת" (וילך לא, יט), ומהפסוק (שופטים יז, יח) "וכתב לו" ילפינן (סנהדרין שם. רמב"ם שם ה"ב) מצות כתיבת ס"ת שעל המלך לכתוב". ועיי"ש המשך ההערה.

ואוי"ל, ובדוחק עכ"פ, דהנה בגמרא שם מביאה ברייתא שדורשים הפסוק: "וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר וגו'" - "כותב לשמו שתי תורות; אחת שהיא יוצאה ונכנסת עמו, ואחת שמונחת לו בבית גנזיו". וברש"י מפרש הא דשאני מלך מהדיוטות - דאילו היה הדיוט סגי ליה בחדא, ומלך בעי תרתי - "משנה" שתים במשמע.

ומבואר מזה, דבהפסוק עצמו שמחייב מלך לכתוב ס"ת מצד דין מלך - זהו עצמו המחייבו לכתוב ס"ת בתור יחיד של כלל ישראל. ובפרט לדעת הרמב"ם (פ"ג מהל' מלכים ה"א), שהא דהמלך כותב ב' ספרי תורה הוא רק "אם לא הניחו לו אבותיו או שנאבד". ומבואר ב'כסף משנה' שם - שהס"ת שהמלך חייב בו ככל הדיוט סומך הוא על של אבותיו, עיי"ש. - ומבואר שזהו דין ס"ת של הדיוט שחייב בו ככל ישראל; ונוסף לו - דין ס"ת של מלך.

א"כ ממילא ידעינן מפסוק זה עצמו שכ"א מישראל מחוייב לכתוב ס"ת.

וכמדומני שראיתי פעם בספר (ואיני זוכר מקומו), דהנפק"מ יהי' אם הברכה המובא בהמשך הכתוב של "וכתב לו" - "למען יאריך ימים וגו'" - הוא דוקא בכתיבת ס"ת של מלך, או אפי' בס"ת של יחיד הדיוט. ולפי הנ"ל לכאו' מבואר כצד הב'. ואכמ"ל.

בגליון תשצח עמ' 39 הביא הת' ש.ד.ח. מדברי רבינו ביחידות עם ה'פני מנחם', שגם נשים ובנות ירכשו אותיות בס"ת - מיוסד על ההלכה שנשים מברכות ברכה"ת. וציין בהע', שכן מבואר בשאגת ארי' סי' לה. ובגליון תשצט עמ' 38 הוסיפו עוד מ"מ בזה, עיי"ש.

והנה דברים אלו כבר נאמרו מיד בתחלת מבצע ס"ת, בשיחת יום ב' דר"ה תשמ"ב ('תורת מנחם - התוועדויות' עמ' 11), שגם בנות לאחרי בת מצוה יתאחדו בס"ת, משום שחייבות בלימוד התורה בהלכות הצריכות להן. וכן בכ"מ.

אמנם רבינו הדגיש - שהמבצע לא שייך לקיום המצוה. וראה לדוגמא שיחת כ"ד טבת ('תורת מנחם - התוועדויות' תשמ"ב ח"ב עמ' 716): "כללות הענין המדובר לאחרונה אודות כתיבת ס"ת כלליים, ה"ז כדי לאחד את כל בנ"י באופן ד"כולנו כאחד" - ואין זה שייך לקיום המצוה ד"ועתה כתבו לכם את השירה גו'" כמודגש כמה פעמים", עיי"ש.

ובאמת, להדעות שנשים חייבות במצות ס"ת בגלל שמברכות ברכת התורה - יומתק מאד ע"פ ביאור רבינו בלקו"ש חי"ד עקב ב, דחיובן של נשים ללמוד הלכות הצריכות הוא לא רק הכשר לקיום המצות שלהן אלא גם ענין של לימוד התורה, עיי"ש. - וזהו לא כדעת הבית הלוי בשו"ת שלו ח"א סיון ו, שזהו רק הסדר של קיום, ולא לימוד. ולכן באמת הוא סובר דנשים פטורות ממצות כתיבת ס"ת. ואכ"מ.

בגליון דחגה"ש (עמ' 39) הביא הת' ש.ד.ח. דברי כ"ק אדמו"ר לרפמ"א - דנשים חייבות בכתיבת ס"ת, ד"איתא בשו"ע "נשים מברכות ברכת התורה, שהרי חייבות ללמוד מצות שלהן לידע היאך לעשותן...", ומאחר שהנשים חייבות בלימוד התורה ... ובברכת התורה - מדוע שלא יהי' להן אות בס"ת?!"

והביא הנ"ל דסברא כעין זו כתב השאג"א: "...מ"מ הא כתבו רבוותא דנשים מברכות בה"ת הואיל וחייבות ללמוד מצות הנוהגות בהן וכמש"כ הב"י .. א"כ ה"נ אין לנו טעם לפטור את הנשים ממצוה זו".

ובגליון האחרון (עמ' 38) העיר הב' י.ש.א., דעל השאג"א הנ"ל הקשו הבית הלוי ועוד - דבאמת הנשים אינם במצות תלמוד תורה, והלימוד הוא רק הכשר מצוה כדי שתוכלנה לקיים המצוות שלהם, וא"כ כיון שאינם מחוייבין בלימוד תורה שוב אין להם החיוב של כתיבת ס"ת (וכפסק הרמב"ם בסה"מ שלו).

והנה בלקו"ש חי"ד עמ' 38 כ', דזה שחייבות ללמוד הלכות הצריכות, הנה עם היות שזהו בשביל לידע האיך לעשותן - בכ"ז נעשה הלימוד ענין בפ"ע, ולכן מברכות הן משו"ז ברכת התורה.

ואף שמהפסוק "ולמדתם אותם" למדים שנשים פטורות ממצות ת"ת, מ"מ יש לה שייכות ללימוד התורה, (וע"ד גוי שעוסק בתורה - דהוי ככה"ג, דהגם שאינו מצווה על לימוד תורה אמנם יש לו המעלה של עסק התורה).

ועפ"ז יש לומר, דמכיון שנשים שייכות ללימוד התורה יהיו גם חייבים בכתיבת ס"ת.

אבל עדיין יקשה קושיית המנ"ח שהביא הב' הנ"ל בהערתו שם, דכיון שפסולות בכתיבה ע"כ צ"ל דגם אינן חייבות בכתיבה.

הנה ע"ז יש לתרץ, ובהקדים, דבלקו"ש חכ"ג (שיחה לחגה"ש א - עמ' 17 ואילך) מבאר הרבי מחלוקת הפוסקים אם לקח ס"ת מן השוק אי קיים המצווה דכתיבת ס"ת, ומבאר דתלוי במחלוקת הרמב"ם והרא"ש בגדר מצוות כתיבת ס"ת: להרמב"ם המצווה היא עצם כתיבת הס"ת; משא"כ להרא"ש עיקר כתיבת הס"ת הוא כדי ללמוד בה, ולכן אפשר לצאת י"ח גם אם לקח ס"ת מן השוק.

ואף שגם לדעת הרא"ש צריך לכתוב ס"ת, אמנם אעפ"כ עיקר החיוב הוא על האדם - שיהי' לו ס"ת, אלא שמצד החפצא של ס"ת צריך כל פרטי הכתיבה ע"פ הלכה (כיון שבדורות הראשונים הלימוד הי' רק מתוך ס"ת). ולכן פוסק הרא"ש דהאידנא מקיימים המצווה גם ע"י כתיבת חומשים ושאר ספרים. וההסברה בזה, כיון שמצד "עת לעשות לה'" כותבים גם תושבע"פ, וא"כ לומדים גם בשאר ספרים, לכן יוצאים יד"ח גם בשאר ספרים.

ומשא"כ להרמב"ם - דישנו חיוב על האדם לכתוב עם כל פרטי הכתיבה הקשורים בכתיבת ס"ת.

ועפ"ז י"ל, דדוקא לשיטת הרמב"ם נשים פטורות ממצוות כתיבת ס"ת, כיון שנשים אינן מצוות על הכתיבה, כמו שהקשה המנ"ח.

אבל לדעת הרא"ש שהחיוב הוא שיהי' לו ס"ת, וזה שצריך כתיבה אין זה חלק מהחיוב שיש לאדם, א"כ י"ל דנשים חייבות בכתיבת ס"ת.

אלא שאפשר להקשות ע"ז, והרי נשים אינם חייבות בלימוד כל התורה, ורק בהלכות הצריכות להם, וא"כ איך נאמר דיהי' להם החיוב לכתוב ס"ת - דיתכן שהחיוב בכתיבת ס"ת הוא רק לא' המחוייב בלימוד כל התורה.

הנה ע"ז יש לתרץ ע"פ מש"כ החת"ס בשו"ת יור"ד סי' רנד, דמבאר שם הא ד"כתבו לכם את השירה הזאת" - שהכוונה לכל התורה, ולא רק לפרשת השירה הזאת. וז"ל:

"מנ"ל דועתה כתבו לכם הוא ס"ת דלמא שירה לחודא ... נ"ל דודאי אי פשטי' דקרא הוא שיכתוב כל אדם מישראל לעצמו פ' שירה כדי להעמיד על קיום התורה, א"כ ק"ו ממילא נדע שיהי' חיוב לכתוב עכ"פ אותן פרשיות שעיקרי התורה תלויין בהן כגון ... כי איך יתכן שיכתוב עדות ולא העיקר שעלי' תעיד. וזה שאמרה תורה כתבו לכם השירה הזאת לרבותא קאמר, אפי' שירה שהוא רק עדות והתראה מחוייב כל א'. אלא שבק"ו זה לא הי' נכלל אותן פרשיות שאין בהם צורך כ"כ ... וע"ז כתב הרמב"ם נמצא נכתבה כל התורה מגילות נפרדות א' הנה וא' הנה, ע"כ, ולכן צריך לכתוב את כל התורה".

והנה עפ"ז י"ל דגם נשים מחוייבים בעיקרי התורה, ולכן צריכים לכתוב את עיקרי התורה, - רק שעפ"ז יצא דהתורה תכתב באופן של פרשיות פרשיות, ולכן מחוייבים לכתוב את כל התורה כולה.

ולפי הנ"ל מובן שפיר מה שאמר כ"ק אדמו"ר דנשים חייבות בכתיבת ס"ת.

בגליון האחרון עמ' 38 כתב הת' י.ש.א. למצוא מקור להא דנשים אין מחוייבות בכתיבת ס"ת - דבקרא המחייב בכתיבת ס"ת נאמר "ועתה כתבו לכן את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל", - שנאמר בפסוק בני ישראל ולא בנות ישראל.

אבל לכאור' אי אפשר לומר כן, כי מ"ש בקרא "בני ישראל" - הוא לא לגבי "כתבו לכם" אלא לגבי "ולמדה" את בנ"י א"כ לכאו' אין שייך ללמוד מזה שנשים אינן חייבות במצות "כתבו לכם".

*) תודתי נתונה בזה להר"ב שי' אבערלאנדער, שציין לשיחה זו במאמרו שהופיע בסוף גליון תשצו, ובכך הפנה אותי לעין בנדו"ז.

בגל' תשצח (עמ' 121) הערתי על שבשיחת י' שבט תש"כ (שנדפסה השתא), פענחו את האמור באגה"ק שבתניא שהבעש"ט הי' אומר ד"ת בל"א - דהיינו 'לשון אידיש', וכתבתי שפשיטא שהפענוח הוא 'לשון אשכנז', ותמכתי יתדותיי בשי' ש"פ יתרו תשמ"א הע' 15 (לקו"ש כא עמ' 448).

ובגל' תשצט (עמ' 26) העירו על דבריי, שהדברים אינם כ"כ פשוטים, שהרי בשיחות דחודש תשרי תשנ"ב נתן רבינו מקום לפענוח 'בלשון אידיש', ואדרבה, יש עדיפות לפענוח זה דוקא המורה על הפיכת הלשון ליהודית וכו'.

ועוד מוסיף הכותב וקובע שאכן הבעש"ט ורבוה"ק אמרו ד"ת באידיש ולא בל' אשכנז. כלומר, שהחילוק הוא במציאות, האם אמרו ד"ת ב'לשון אשכנז' או ב'לשון אידיש'.

ומעתה יש לדון בשתיים: [א] האם יש הבדל בין 'לשון אשכנז' ל'לשון אידיש', [ב] האם ראשי-התיבות 'ל"א' מתפענחים 'לשון אשכנז' או 'לשון אידיש'.

ולהלן יתבארו שתי השאלות האלו בערבוביא.

וראשית דבר יש להקדים, שהחילוק הזה בין 'אידיש' לבין 'לשון אשכנז' אינו נכון כלל. והמובא לענין זה ממענה הצ"צ ש"אין יודעים שפת אשכנזית נקי' רק שפה המדוברת" אין הכוונה לומר שהלשון המדוברת אינה לשון אשכנז, אלא שיש חילוק בין לשון אשכנז צחה ומדוקדקת לבין לשון אשכנז הפשוטה שהיא המדוברת בלשון העם - אבל שתיהן 'לשון אשכנז'.

וראה באג"ק הצ"צ (עמ' שמט): "כי במדינתנו.. אין יודעים שפת אשכנזית נקי' רק שפה המדוברת בבית אביהם.. ובקריאתם בתרגום בלשון אשכנזית הנקי' לא יבינו דבר.. וזאת לא יאומן להרגיל העם.. לדבר צחות לשון אשכנזית ולבטל לשון המהלכת ומורגלת בפי כל אדם.." - הרי שהחילוק הוא ברור, בין לשון צחה לבין לשון העם (זשארגאן). וראה עוד להלן משו"ת הצ"צ, שהלשון המדוברת שלנו היא ל' אשכנז, אך אינה ל' אשכנז צחה.

ולענין פענוח הר"ת 'בל"א' שבאגה"ק י"ל, כי אף גם אחרי שהודיענו מהשיחות דתשנ"ב, אין לומר שהשיחה דתשמ"א נעקרה לגמרי ממקומה ולדחותה כלאחר יד, לכן נלענ"ד שאין זה מן הראוי לפענח בפשטות 'בלשון אידיש' ללא נתינת מקום כלל לפענוח 'לשון אשכנז'.

שהרי באותה שיחה דתשמ"א, הנה לא זו בלבד שהר"ת הנ"ל מתפענחים אך ורק כ'לשון אשכנז', אלא שהפענוח 'לשון אידיש' מושלל, ע"פ האמור שם (בעמ' 447), שהכינוי 'אידיש' ללשון המדוברת נוצר "בדור האחרון עכ"פ", וא"כ אין לומר שכבר אדמו"ר הזקן השתמש בביטוי זה.

ואכן, לא מצינו בספרות התורנית מי שנזקק לביטוי 'לשון אידיש' קודם לשנת תר"צ בערך.

והרי גם רבינו בעצמו משתמש בביטוי 'לשון אשכנז' כשהכוונה היא בבירור ללשון אידיש (ולא לאשכנזית-גרמנית), ראה אג"ק (ז, עמ' לז): ההפסק בזמן, ובלשון אשכנז "די אפגעריסענקייט". וראה עוד שם (י, עמ' כו) ש'לשון התנ"ך' ו'לשון אשכנז' הם המקבילים ל'לשון הקודש' ו'אידית'. (צירוף המלים 'לשון אידיש' מופיע גם הוא באג"ק כ, עמ' מד).

הבדיקה במחשב מעלה כעשרה מקומות בשו"ע אדמו"ר שבהם מופיע הביטוי 'לשון אשכנז', וביניהם כאלו שבהם הכוונה בוודאי לאידיש (ולא לאשכנזית-גרמנית). כגון בסי' קצב, ז: בלשון אשכנז רבותי מיר וועלין בענטשין. ובסי' תסט, ג: על פסח [אויף פסח].

וראה בסי' קסח, יז: ורימזלי"ך בל"א, ובסי' תצה, ו: וורימזלי"ן בל' אשכנז (הרי ש'ל"א' ו'לשון אשכנז' היינו הך).

ובסי' תלג, כג: אלמע"ר או שאפ"ע בל"א - ששניהם באידיש ולא באשכנזית-גרמנית. ועד"ז בלקו"ת נשא (כה, ב): בל"א עש איז גילערינט גיווארין - שהוא באידיש ולא באשכנזית-גרמנית (כלומר, אם הפענוח הוא 'בלשון אשכנז', הרי שהכוונה לאידיש).

כמו"כ מעלה הבדיקה במחשב עשרות פעמים שהצ"צ משתמש בביטוי 'לשון אשכנז', כשהכוונה היא בפירוש ל'אידיש' (כגון בשו"ת אהע"ז פב, א: בל' אשכנז ארום פערציג יאר אלט; אהע"ז קצו, א: בל' אשכנז אידען).

ועוד שם באהע"ז קפו, א: וידוע שלשון מדוברת שלנו הוא לשון אשכנז.

ועוד שם רכא, א - שאין אנו מדברים לשון אשכנז צחה, וצחות ל' אשכנז היא כמ"ש בטייטש לתנ"ך! (שבעצם גם הוא 'אידיש', אלא שהיא צחה יותר מהלשון המדוברת). ועוד באותו סימן (אות ד), שבמדינת אשכנז מדברים לשון אשכנזית צחה, אבל לשוננו בליטא ובבייעלא-רוסיא היא שפה שנתרחקה מעצם לשון אשכנז, עד שהיא כשפה אחרת ממש, ואין להעמידה על דקדוק השפה האשכנזית (וראה גם בסי' רנא, ד) [אבל כמובן שאין בזה כדי לשלול את כינויה 'לשון אשכנז'].

ועוד שם (רסט, א), על "כל חמירא" הנדפס בל' אשכנז (והכוונה כמובן לל' אידיש), ועוד יותר בהמשך שם: העו"א [=העשרים-וארבעה - כינוי לתנ"ך] הנדפס בסלאוויטא בשנת תקע"ט, וכתב שם בפתיחה שהלשון אשכנז הוא לשון מדוברת הנהוג בינינו. עכ"ל. מפורש יוצא שאין לחלק בין 'לשון אידיש' לבין 'לשון אשכנז'.

וראה גם בס' דרך מצוותיך (קלב, ב): ונק' געטליך בלשון אשכנז.

המורם מכל האמור, שהביטוי השגור הוא 'לשון אשכנז' שכוונתו ללשון המדוברת (אידיש), אבל את הביטוי 'לשון אידיש' לא מצינו בדורו של אדמו"ר הזקן וגם לא בדורות הסמוכים לו, אפילו פעם אחת!

בצורה זו - 'לשון אשכנז' - פענח גם רבינו את הר"ת 'ל"א' ברוב השנים, ואם מצינו שבמקום אחד פירש 'לשון אידיש' - אין זה בגדר "משנה אחרונה" ואין מקום בודד זה דוחה את כל המקומות האחרים. וי"ל (ע"ד לשונו של אדמו"ר הצ"צ על דבר הנאמר מפי אדמו"ר הזקן - אוה"ת פ' נח עמ' תרד) שהי' זה להוראת שעה בלבד. וכדמוכח מהשיחה, שהוא בדרך לימוד זכות על ישראל שמהפכין את הלע"ז לקדושה וכו'*.

*) לכאו' זה דוחק לומר שהי' כ'הוראת שעה בלבד', דלא משמע הל' כן בהערה בשוה"ג להשיחה שם, ואדרבה - דהרי נדפס כהערה לשיחה מוגהת, ולכאו' כהוראה לדורות. ועכצ"ל דכוונת כ"ק אדמו"ר היא שאעפ"כ יש לנו לפענח הר"ת "בלשון אידיש" משום שזה "...מורה על הפיכת לשון זו ללשון יהודית" (-לשון כ"ק אדמו"ר בהערה שם). ולכן לכאו' צדקו עורכי השיחה דיו"ד שבט כשפיענחו כן (אף שלכאו' - מאחר וכתבו כבמעין ציטוט - הי' מקום להשאירו בר"ת כבתניא, והקורא יפענח לעצמו "בלשון אידיש" כהוראת כ"ק אדמו"ר). המערכת.