ר"מ בישיבה
בשיחת קודש דשמחת בית השואבה תשט"ז (שיצא לאור ז"ע) אות י"ג דיבר הרבי אודות ניסוך היין וניסוך המים שבחגה"ס, וביאר טעם החילוק שביניהם דבניסוך היין - אם ניסך בלילה שלפני הקרבת התמיד פסול, וצריך לחזור ולנסך אחר הקרבת התמיד, משא"כ בניסוך המים אם הקדים לזבח אפילו נסכן בלילה הראשון של חגה"ס יצא, (כמ"ש הרמב"ם בהל' תמידין ומוספין פ"י ה"ז) אף שב' דינים אלו נלמדים מכתוב אחד ומנחתם ונסכיהם אפילו בלילה כדאיתא בתמורה יד,א, ובכ"מ, ומ"מ בניסוך היין הרי זה כשר רק בלילה שלאחר הקרבת התמיד, ואילו בניסוך המים הרי זה כשר גם בלילה שלפני הקרבת הקרבן? ומבאר בזה דניסוך היין בא בגלל הזבח שהוא קשור עם הקרבת הקרבן תמיד של שחר, ולכן כאשר מרבינן לילה, הרי הכוונה היא ללילה שלאחריו השייך להיום דבקדשים הלילה הולך אחר היום, משא"כ ניסוך היין אינו חובת הקרבן אלא שזמנו הוא בעת הקרבת התמיד של שחר, אלא הוא חובת היום וכיון שבכל הענינים מלבד עניני קדשים, היום הולך אחר הלילה במילא כשמרבינן אפילו בלילה ה"ז מתייחס ללילה השייך ליום זה שהוא הלילה שלפני זה, ולכן גם אם ניסך בלילה שלפניו יצא, ובהמשך השיחה מבאר זה בעבודת האדם עיי"ש.
ויש להעיר בזה דאפילו לפי מה דאמרינן דניסוך המים אינו חובת הקרבן אלא חובת היום, אבל סוף סוף הרי החיוב הוא חיוב של קדשים כשאר עבודות במקדש וצריך להיות ע"י כהן דוקא וא"כ לכאורה גם בזה צ"ל שהלילה הולך אחר היום?
שו"ר בשיחת שמחת ביה"ש תשט"ו אות י' (שצויין בהערה 9) שג"כ תירץ כהנ"ל, אלא שהוסיף דאע"פ שגם ניסוך המים קשור עם הזבח שלכן איתא בתוספתא (סוכה פ"ג,ז) ששייך פיגול בניסוך המים, מ"מ אין זה קשור עם זמן הזבח, וראה גם בשיחת שמחת ביה"ש תשי"ג אות ל"ח בזה.
אבל ראה בשיחת ש"פ וישב ערב חנוכה תשמ"ו (הובא גם בס' שערי המועדים - חנוכה ע' נ"א) שתירץ קושיא הידועה שמקשים לדעת הרמב"ם דסב"ל דנצחון המלחמה הי' ביום כ"ה כסלו, נמצא שההדלקת הנרות הי' באו"ל כ"ו, וא"כ למה אנו מדליקים באור לכ"ה? ותירץ דהדלקת המנורה בביהמ"ק עם היותה אור ליום כ"ו, הרי מכיון שבקדשים הלילה הולך אחר היום שייכת הדלקה זו ליום כ"ה, אמנם ההדלקה של פתח ביתו מבחוץ מכיון שאינו בגדר קדשים הרי היום הולך אחר הלילה ולכן לא תיקנו להדליק אור ליום כ"ו שאז תחשב הדלקה זו ליום כ"ו, כי אם אור ליום כ"ה כדי שתחשב ליום כ"ה כמו בהדלקת המנורה בביהמ"ק היתה נחשבת ליום כ"ה עיי"ש, הרי הכא דלא מיירי בענין קרבנות כלל אלא בהדלקת המנורה שהוא עבודה בביהמ"ק מ"מ אמרינן ביה הכלל דבקדשים הלילה הולך אחר היום וא"כ גם הכא נימא כן?
בקדשים הלילה הולך אחר היום אם הוא רק בקרבנות
ובס' מקראי קודש (פסח ח"א סי' א') להגרצ"פ פראנק נסתפק בזה אם הכלל דבקדשים הלילה הולך אחר היום הוא רק לגבי הקרבת ואכילת קרבנות או שהוא כלל בכל הדברים שבקדשים שהזמן דלילה הוא בהמשך להיום.
ומביא ראי' דכלל זה הוא בכל עניני קדשים ממ"ש בשו"ת חת"ס (יו"ד סי' י"ז) מהך דרבי אפוטריקי (זבחים יב,א) דרמי קראי כתיב והי' שבעת ימים תחת אמו הא לילה חזי, וכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה הא לילה לא חזי, וקשה דלמה לא הקשה מלעיל מיני' בפ' משפטים (כב,כט) דאיירי לענין בכור בהמה דכתיב ג"כ שבעת ימים יהי' עם אמו ביום השמיני תתנו לי? (ושם לא שייך תירוצו לילה לקדושה שהרי בכור קדוש מרחם).
ותירץ החת"ס דמבכור מעיקרא לא קשה מידי כיון דקיימ"ל דבקדשים הלילה הולך אחר היום נמצא דבבכור דמרחם קדוש מתחיל יום ח' שלו מעמוד השחר דשמיני, כיון שהלילה שייך ליום ז', ולא קשה מידי קראי אהדדי דשבעת ימים יהי' עם אמו כלים בעמוד השחר דיום ח' ומאז והלאה תתנו לי, אבל קושייתו רק אקרא דפ' אמור דאיירי בבהמת חולין שרוצה להקדישה ובחולין היום הולך אחר הלילה וכלים הז' ימים עם צאת הכוכבים נגהי דח' עיי"ש, ועי' גם בחי' החת"ס חולין פא,א שתירץ כן, (וראה שו"ת שם סי' שמ"ג ד"ה מיהו) הרי משמע מהחת"ס דסב"ל דדין זה דבקדשים הלילה הולך אחר היום אינו רק בנוגע להקרבה ואכילה אלא בכל דיני קדשים.
וראה גם בס' משאת משה פסחים סי' קמ"ב שהביא ראי' מהך דחולין שם דתנן: יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה, את זו דרש ר"ש בן זומא לפי שכל הענין כולו אינו מדבר אלא בקדשים ובקדשים הלילה הולך אחר היום יכול אף זה כן, נאמר כאן יום אחד ונאמר במעשה בראשית יום אחד, מה יום אחד האמור במעשה בראשית היום הולך אחר הלילה אף יום אחד האמור באותו ואת בנו היום הולך אחר הלילה, והיינו דכיון שקרא דאותו ואת בנו כתיבא סמוך לפ' קדשים הו"א דגם בזה הלילה הולך אחר היום ואם שחט את האם ביום אסור לשחוט את הבן בלילה קמ"ל דאינו כן, ואי נימא דבקדשים הלילה הולך אחר היום הוא דין רק באכילת קרבנות וכו', מהו בכלל הו"א דבאותו ואת בנו שאינו ענין של אכילה נימא דהלילה הולך אחר היום, הרי מוכח מזה שהוא כלל בכל דיני קדשים שכן הוא סדר הזמן דהלילה הולך אחר היום.
הטעם דבקדשים הלילה הולך אחר היום
אבל ראה בשיחת ש"פ ויצא תשמ"ז בהערה 11 שכתב וז"ל: ובפרט אשר בקדשים הלילה הולך אחר היום.. ולהעיר מהקשר ליעקב שתיקן תפלת ערבית.. עפ"י המבואר המבואר באור התורה (כרך ה' סוף פרשתנו) שתפלת ערבית שתיקן יעקב היינו ודאי בלילה שאחר היום שהי' בו תפלת שחרית ומנחה דאברהם ויצחק... בקרבנות ובתפלות שהוא בחי' אתעדל"ת הלילה הולך אחר היום כי א"א שיהי' אתעדל"ת בלתי שיהי' אתעדל"ע לעורר אתעדל"ת, והרי זמן גילוי בחי' אתעדל"ע זה לעורר אתעדל"ת הוא כמ"ש וישכם לבן בבקר שאז התגלות החסד עליוון ורב חסד עכ"ל. הנה כאן מבואר דכלל זה דהלילה הולך אחר היום הוא רק בנוגע לקרבנות בלבד, דבקרבנות שהוא אתעדל"ת מתחיל היום מהבוקר דאז שייך אתעדל"ע שלפני אתעדל"ת.
ועי' גם במלבי"ם (התוהמ"צ פ' צו ז') שכתב שבכל הדברים דרך לחשוב היום מערב עד ערב כמעשה בראשית, אבל בקדשים הלילה הולך אחר היום כי בקדשים אין הקרבה בלילה לכן חשבינן להו המע"ל מן היום עד המחרת עיי"ש, נמצא ג"כ לפי דבריו שהוא דין רק בקרבנות ששם אין הקרבה בלילה.
ועי' ירושלמי יומא פ"א ה"א שנסתפק בהא דכתיב במילואים ומפתח אוהל מועד תשבו שבעת ימים יום ולילה, אם למדו מקרבנות או ממעשה בראשית, היינו אם הוצרכו לישב שם בלילה הראשונה כמעשה בראשית או בליל השמיני כקרבנות, וי"ל דזה גופא היא ספיקת הירושלמי אם הכלל דבקדשים הלילה הולך אחר היום הוא רק בקרבנות לענין אכילה והקטרה או שהוא כן בכל דיני קדשים.
וראה לקו"ש חל"ה פ' ויצא ב' שמבאר שם בענין התפלה שיש שם ב' גדרים: עבודה שבלב דביקות בה', והענין דבקשת צרכיו, ומבאר דמשום זה ישנם גם ב' סדרים בתפלה דמצד הענין דעבודה שבלב ה"ז כמו קדשים דהלילה הולך אחר היום, ומצד הענין דבקשת צרכיו ה"ז כמעשה בראשית דהיום הולך אחר הלילה עיי"ש, ומבאר שם (בסעי' ד') הטעם דבקדשים הלילה הולך אחר היום דכיון שהוא עסוק בקדושה הרי מעלין בקודש ומתחיל בעבודה ביום שהוא אור וגילוי ואח"כ מגיע לאור עליון יותר שהוא אור סתום הנקרא בשם חושך עיי"ש, דמשמע שם דהכלל דבקדשים הלילה הולך אחר היום הוא בכל עניני קדשים.
ולפי כל זה י"ל דכיון שישנם דעות בענין זה אם הכלל דבקדשים הלילה הולך אחר היום הוא בכל קדשים או רק בקרבנות, אפ"ל שהביאור בשיחות הנ"ל דבית השואבה קאי לפי הדעה שהוא רק בקרבנות בלבד ולא בשאר עניני קדשים, והביאור דהדלקת נרות חנוכה הנ"ל ובענין התפלה בלקו"ש קאי להדעה שהוא בכל עניני קדשים.
רב אזורי - עומר
כבר העיר הרבי (שיחת ש"פ בהעלותך תשכ"ט, הנחת הת' בלתי מוגה סו"ס ו') עה"פ (פ' בהעלותך י, לה) "קומה ה' ויפוצו אויביך" שתרגם אונקלוס "אויביך=סנאך" ו"משנאיך=בעלי-דבבך", היפך הרגיל בכ"מ, ועה"פ (פ' ויחי מג, ח) "ידך בעורף אויביך" הביא את שני הלשונות, והניח למעיינים לחפש מה הביאור לכ"ז. ע"כ.
ולכאורה הפירוש הרגיל הוא כדברי רבינו בחיי (פ' ניצבים ל, ז) שאיבת האוייב היא איבה עולמית וגדולה משנאת השונא, עיי"ש ומה שהביא בהערות הרב שעוועל ע"ז. אך במגילת אסתר (ט, טז) מדובר במפורש על מצב שהשונא גרוע מן האוייב "ונוח מאויביהם, והרוג בשונאיהם" ובכל זאת התרגום הוא כרגיל.
וכבר העירו מפ' האזינו, וכן משירת דוד המלך ע"ה (תהילים ח"י, ובמקביל בש"ב כב) שם יש כו"כ מקומות שהתרגום להיפך.
Download PDF