ר"מ בישיבה
ב"הדרן על מסכתות בני"ך" [ברכות נזיר יבמות כריתות] (נדפס בס' תורת מנחם - הדרנים על הרמב"ם וש"ס ע' שי"ז) בסעי' יא כתב וז"ל: "...ובטעם חיוב הברכות - איתא במסכת ברכות (לה סע"א ואילך): "אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה, וכל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה מעל . . כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו מעל בקדשי שמים, שנאמר לה' הארץ ומלואה . . כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם . . כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה" (לאחר ברכה הרי היא לבני אדם, רש"י). וצריך להבין: מהי פעולת הברכה להתיר ההנאה מעניני העוה"ז שהם "קדשי שמים" - הרי לא יתכן לומר שהברכה מפקיעה הקדושה ד"קדשי שמים"?! ויש לומר הביאור בזה - שבאמירת הברכה מודגשת ההכרה שהקב"ה הוא בעה"ב על העולם כולו ועל האדם ("אלקינו מלך העולם"), שזהו"ע קבלת עול מלכות שמים, היינו, שהאדם האומר הברכה הוא עבדו של הקב"ה, ולכן מותר לו לאכול (להנות מ) "קדשי שמים", שהרי "המורם נאכל לכהנים . . ולעבדיהם", ומזה מובן שה"שלום בעולם" שב"ברכות" עיקרו מצד גדרי הנותן - הדגשת בעלותו של הקב"ה בעולם, "לה' הארץ ומלואה", שלכן כל עניני עוה"ז הם "קדשי שמים", והנאת האדם מהם אפשרית רק לאחר הדגשת עובדת היותו עבדו של הקב"ה". עכ"ל. וראה עד"ז ב'רשימות' חוברת יב (עמ' 44).
וראה גם 'רשימות' חוברת לה (ע' 4) וזלה"ק: "הענין: קודם ברכה כל העולם כולו קדשי שמים ולכן אמרז"ל הלשון מעילה (ברכות לה, א)" עכלה"ק. וראה לקו"ש חכ"ד פ' עקב א'.
ספק ברכות להקל בברכות הנהנין
והנה ידוע מ"ש המהרש"א (פסחים קב, א ברשב"ם ד"ה להודיעך כחו) דהא דאמרינן ספק ברכות להקל ה"ז רק בברכת המצוות, אבל בברכת הנהנין דאסור לאכול בלא ברכה דהוה כאילו מעל צריך להחמיר משום האיסור, וראה ברכות יב, א דנסתפקה הגמ' בנקיט כסא דשכרא בידיה וקסבר דחמרא הוא פתח ובריך אדעתא דחמרא וסיים בדשכרא מאי, בתר עיקר ברכה אזלינן [וכיון שנתכוון לבפה"ג לא יצא], או בתר חתימה אזלינן [וכיון שחתם בשהכל יצא], והתוס' שם בד"ה 'לא' כתבו, דכיון דלא אפשיטא בעיין פסק הרי"ף לקולא שלא יחזור לברך, ור"י הי' אומר לחומרא דצריך לברך פעם אחרת. ובגליון הש"ס להגרע"א שם ביאר דעת הר"י וז"ל: ולא שייך הכא לומר ספק ברכות לקולא [ובמג"א סי' רט ס"ק ג הקשה כן] דכבר כתב המהרש"א (הנ"ל) שלא שייך כן אלא בברכת המצוות דהברכות אינן מעכבות, אבל בברכת הנהנין אסור לאכול בלא ברכה ע"ש. ולא הוה כאן חשש ברכה לבטלה, דאם לא יברך יהא אסור לו לשתות, אח"ז ראיתי בספר אבן העוזר (סי' ריד) שכ"כ מסברא דנפשיה ולא הביא דברי המהרש"א עכ"ל, וראה גם בהגהות רע"א על המג"א שם (סי' רט סק"ג) בענין זה.
ועי' גם בארחות חיים (הל' סעודה אות יט) בנסתפק לו אם בירך המוציא או לא כתב הרמב"ם שאינו חוזר ומברך שאין ברכה זו של תורה אבל בבהמ"ז חוזר ומברך, ובעלי התוס' כתבו שכיון שברכות הנהנין אסמכוה רבנן אקרא ד"קודש הלולים" כשאחז"ל אסור ליהנות מן העוה"ז בלא ברכה, ואמרו ג"כ שנהנה מקדשי שמים שנאמר "לה' הארץ ומלואה", לפיכך המסופק אם בירך או לאו ועדיין הוא אוכל חוזר ומברך מספק בכל דברי הנאה ואפילו בפחות מכזית ע"כ, ועי' 'מאירי' ברכות לה, א ד"ה כל, שכ"כ. וכ"כ ה'כל בו' בהל' ברכת הפירות סו"ס כד, ועי' גם בחי' הריטב"א (שבת כג, א) בד"ה אמר אביי לאחר שהביא הדין דספק ברכות להקל בברכת המצוות ובברכת הנהנין כתב וז"ל: "ומיהו תמהני בברכת הנהנין לפניו האיך חוזר ואוכל בלא ברכה מפני ספק והרי מכניס עצמו בקום ועשה לאכול במה שהוא כנהנה מקדשי שמים כדאיתא בפ' כיצד מברכים והי' ראוי שיחזור ויברך על הספק או שלא יאכל יותר". עכ"ל.
אבל לדינא קיימ"ל כהרי"ף והרמב"ם הנ"ל דגם בברכת הנהנין אמרינן ספק ברכות להקל כדפסק המחבר בסי' קסז ס"ט במסופק אם בירך ברכת המוציא או לא אינו חוזר ומברך ורשאי לאכול, וכן בסי' קעד סעי' ד' וסי' רט ס"א וס"ב לענין פתח בחמרא וסיים בשכרא וכו' וברמ"א סי' רי ועוד, ועי' בחק יעקב סי' תעד סק"ב (שהקשה על המהרי"ל דסב"ל כנ"ל) וביאר דכיון שמונע א"ע מלברך בספק משום ברכה לבטלה לא הוה בכלל האיסור שמועל בקדשי שמים עיי"ש, וראה בזה בשו"ת 'יביע אומר' ח"ד או"ח סי' ג אות יז וש"נ ובכ"מ.
האיסור דמעילה הוא סיבה לחיוב ברכה או מסובב
ובביאור פלוגתתם י"ל שיש מקום לבאר החיוב דברכות הנהנין בב' אופנים: א) הסיבה וההתחלה הוא החיוב ברכה, וע"ד שכתב רש"י ברכות שם דסברא הוא כיון שנהנה צריך להודות למי שבראם, ומחמת זה אמרו רז"ל דאם אינו מברך מעל, והיינו דהאיסור מעילה הוא מסובב עי"ז שלא קיים חיובו וכ"כ בשו"ת אבני נזר סי' ל"ז אות ח' דהברכה הוא חיוב גברא וממילא כשנהנה בלא ברכה מעל, לא שעיקר הטעם הוא משום מעילה, והביא ראי' לזה מבעל קרי שאוכל בלא ברכה ואי הוי משום איסור מעילה אף מדרבנן יהא אסור לאכול עד שיטבול, וכמו שאר איסורי אכילה מדרבנן שאסורין אפילו לחולה שאין בו סכנה, אלא וודאי מצוה בעלמא לברך וכשאסור לברך לא רמיא חיובא עלי' עיי"ש, וראה גם בס' 'עמק ברכה' ערך ברכת הנהנין, וכ"כ בשו"ת מנחת שלמה ח"א סי' יח אות ח דאין כוונת הגמ' שיש איסור מעילה וגזל בעצם ובא להתיר איסור זה בברכתו, אלא אדרבה עיקר האיסור נובע מהחיוב ברכה שהחיוב ברכה היא שגורמת איסור להנות קודם הברכה דומיא דאיסור אכילה קודם קידוש וכדומה שאין הקידוש וההבדלה מתירין האכילה אלא שאסור לאכול מחמת עצם החיוב דקידוש והבדלה, אלא דבברכת הנהנין אלמוה רבנן לאיסור זה משום חומרת הברכה דהו"ל כגזל ומעילה עיי"ש.
ב) שהסיבה וההתחלה היא האיסור דמעילה, דמשום זה יש חיוב ברכה, דלפי"ז נמצא שהברכה היא היא המתירה איסור זה, (ומצינו כעי"ז בלקו"ש חי"ז פ' צו ב' בנוגע לשתי הלחם בחגה"ש בתבואה חדשה, ורק אח"כ מותר להביא מנחות מתבואה חדשה, דיש להסתפק מהי הסיבה ומהו המסובב, אם הסיבה היא האיסור להביא מנחה חדשה בלי מתיר ולכן בתור מסובב בא שתי הלחם להתיר איסור זה, או שהסיבה היא ששתי הלחם צ"ל תבואה חדשה ובתור מסובב אסור להביא מנחה מתבואה חדשה לפני זה, ועד"ז איתא בלקו"ש חל"ב פ' אמור ב' עיי"ש, וכן י"ל בהנ"ל אם הסיבה היא האיסור והמסובב הוא הברכה להתיר האיסור, או שהסיבה היא שצריך ברכה ואם לא בירך מעל), וראה בחי' ר' ארי' לייב ח"א סי' ב, ובס' נזר הראש סוס"י טו ועוד.
ולפי"ז לכאורה י"ל דהרי"ף והרמב"ם סב"ל כאופן הא' וכיון דמצד הל' ברכות אמרינן דספק ברכות להקל אינו מחוייב לברך ובמילא שוב ליכא הך איסורא כלל, אבל המהרש"א וכו' סב"ל כאופן הב' שהחיוב ברכה הוא מסובב מהאיסור, וכיון שמצד האיסור צריך לברך לכן לא שייך בזה הכלל דספק ברכות להקל כיון דדנים מצד האיסור ולא מצד הברכה.
דעת אדה"ז וביאור הרבי
והנה ממה שמבואר לעיל בההדרן וכן בהרשימה, משמע יותר כאופן הב' שיש בעצם איסור מעילה כיון שבעצם ה"ז קדשי שמים, והברכה מתירה אותו באכילה.
ועי' שו"ע אדה"ז סי' קסז סעי' יב וז"ל: "אם הוא מסופק אם בירך ברכת המוציא אם לאו אינו חוזר ומברך כי ברכת המוציא מדברי סופרים וספק דברי סופרים להקל ואינו רשאי להחמיר ע"ע אלא שלא לאכול, אבל לא לברך שלא ליכנס לספק ברכה לבטלה". עכ"ל. וזהו כדעת הרי"ף והרמב"ם, והרי נתבאר לעיל דסבירא להו כאופן הא'?
אבל ממ"ש אדה"ז הטעם דספק דברי סופרים להקל הלא טעם זה שייך גם לגבי איסורים דספק איסור בדרבנן לקולא, נמצא דאפילו לפי אופן הב' דדנים איך שהוא מצד האיסור ג"כ צ"ל דספק ברכות להקל בברכת הנהנין דאין זה שאני משאר איסורי דרבנן דמותר להקל, וכיון דליכא חיוב להחמיר לכן אסור לברך משום חשש ברכה לבטלה.
ספיקא דרבנן לקולא וספק ברכות להקל
ועפי"ז מובן דאין להקשות דלמה צריך בכלל הדין ד"ספק ברכות להקל", תיפוק ליה בפשיטות משום דספיקא דרבנן לקולא? די"ל דאי משום ספיקא דרבנן לקולא הרי רשאי לו להחמיר ע"ע, משא"כ הכא כיון דספיקא דרבנן לקולא ואי"צ להחמיר לכן בספק ברכות צריך להקל ואסור לו לברך משום ספק ברכה לבטלה, וראה ב"י סי' סז בשם ה"ר מנוח, וכ"כ בשו"ת מכתם לדוד להר"ד פארדו או"ח סי' ג ובשו"ת מכתב לחזקיהו סי' י ויא ועוד וראה בס' מאור ישראל ברכות יב, א, בתוד"ה לא בארוכה וש"נ, וכדמשמע מדברי אדה"ז הנ"ל, וראה ברשימות (מ"מ הערות והגהות) על אגרת התשובה פי"א דאדה"ז ביאר הטעם דספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה, והקשה הרבי שם הלא הטעם דספק ברכות להקל הוא משום שברכות אינם אלא מדרבנן שלכן בברכת המזון שהיא מן התורה הוא להחמיר עיי"ש, ובאגה"ת (בצירוף מ"מ) ע' תיא הובא שיחת הרבי שתירץ הקושיא, דאדה"ז ר"ל דלא רק דליכא חיוב לברך עוד הפעם משום ספיקא דרבנן לקולא, אלא שצריך להקל משום חשש ברכה לבטלה, וא"כ מזה שמברכים בכל תפלת י"ח בא"י חנון המרבה לסלוח וכו', ואין כאן איסור משום חשש ברכה לבטלה מוכח שכן הוא באמת.
אלא דלפי"ז יש להקשות לאידך גיסא, דלמה סב"ל להמהרש"א דבברכת הנהנין לא אמרינן ספק ברכות להקל כיון שיש איסור, הלא גם מצד האיסור צ"ל דספיקא דרבנן לקולא, וא"כ למה צריך לברך? ואפ"ל עפ"י מ"ש הפמ"ג סי' סז מש"ז סק"א (לבאר דברי הר' מנוח הנ"ל) דבמקום שבקל יכול להסתלק מן הספק לא אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, ולכן מצד האי כללא הי' צריך לחזור ולברך, אלא משום דספק ברכות להקל משום ברכה לבטלה לא יברך עיי"ש, וא"כ אפ"ל שכן סב"ל להמהרש"א דבכה"ג לא אמרינן הכלל דספיקא דרבנן לקולא כיון שיכול לברך בקל וא"כ צריך להחמיר מצד האיסור דמעילה, ולכן בכה"ג לא אמרינן ספק ברכות להקל.
אבל אדה"ז סב"ל כנ"ל דלעולם אמרינן ספיקא דרבנן לקולא, ולכן סב"ל דאפילו בברכת הנהנין אמרינן ספק ברכות להקל, משום חשש ברכה לבטלה, כיון דגם מצד האיסור ליכא חיוב.
(מיהו מתחילת דברי הארחות חיים (והמאירי הנ"ל) משמע גם שהוא משום דאסמכוה אקרא ד"קודש הלולים וגו'" ה"ז כעין דאורייתא.)
ולפי"ז אפ"ל דגם אדה"ז סב"ל כאופן הב' כדמשמע בההדרן וכו', ועפי"ז מובן יותר מ"ש אדה"ז בסי' קסח סעי' ז דשיעורי כזית הוא רק בברכות אחרונות אבל ברכה ראשונה הוא אפילו במשהו מצד שאסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה, כיון שהאיסור הוא הסיבה להברכה לכן דנים איך הוא מצד האיסור עצמו, וכן בעוד כמה מקומות כפי שצויין בשו"ע אדה"ז בהוצאה החדשה ר"ס קסז הערה ח'
שו"ר בס' ציונים לתורה כלל ז' שהביא דברי המהרש"א, והקשה כנ"ל דהלא גם מצד האיסור צריך לומר דספיקא דרבנן לקולא וא"כ למה יברך? ומתרץ עפ"י מה שכתבו הפוסקים דאסור לעשות ספיקא דרבנן לכתחילה, ולכן כשהולך לאכול בספק ברכה הרי הוא עושה ספק דרבנן לכתחילה כיון שהאכילה בספק הוי מעשה ספק איסור דרבנן, אלא דאם לא הי' עצה לברך שנית הי' נחשב בדיעבד, אבל כיון שאפשר לחזור ולברך א"כ הוא עושה ספיקא דרבנן לכתחילה וזה אסור לעשות, וא"כ מוכרח לברך שנית ושוב לא הוי לבטלה כיון דלולי האיסור דהוצאת ש"ש לבטלה מוכרח לברך שוב אינו לבטלה ושפיר שרי, משא"כ בברכת המצוות דאין שום איסור בקיום מצוה בלי ברכה א"כ אינו עושה ספק איסור דרבנן לכתחילה, ולכן מספק לא יברך עיי"ש (וכן משמע מהריטב"א הנ"ל).
ועי' שו"ע אדה"ז או"ח סי' י' סעי' טז שכתב: "ולא אמרו ספק דבריהם להקל, אלא כשכבר נעשה הספק איסור, אבל אסור לעשות ספק איסור לכתחילה" (ולכן אסור לצאת בשבת בבגד שיש בו ספק אם חייב בציצית אפילו בכרמלית) וראה גם קו"א או"ח סי' רנב ס"ק יד, וקו"א יו"ד סי' א ס"ק ז, ולפי"ז משמע לכאורה לא כפי שנתבאר, ואולי סב"ל דכאן שאני דחשיב כבדיעבד. ואכתי יל"ע דאולי אפ"ל כ"ז גם לפי אופן הא', ועוד חזון למועד.
חבר "ועד הנחות בלה"ק"
בשיחת פורים תשח"י (שיחות-קודש ע' קעח) וזלה"ק: דער פתגם וואָס ווערט געבראַכט אין חסידות, און אין ספרים שלפני התגלות תורת החסידות, אַז "ידיעת המחלה" איז דאָס אַ "חצי רפואה". עכלה"ק.
ובמכתב י"ז טבת תשי"ז (אגרות-קודש חי"ד ע' רפד): "וכמובא פתגם החכם, שידיעת המחלה חצי רפואה". ויל"ע ולחפש המקור דפתגם הנ"ל במקורות הקודמים.
Download PDF