E. haoros@haoros.com

F. (718) 247-6016

Haoros UBiurim - הערות וביאורים
ש"פ משפטים - שבת שקלים - תשס"ב
שיחות
"גדול מצווה ועושה"
הרב ישראל שמעון קלמנסון
חבר "ועד הנחות בלה"ק"

בשיחת ש"פ תצוה, פ' זכור תשט"ז ס"ד (שיחות-קודש ע' 171) וזלה"ק: "וע"ד מ"ש התוספות ביאור הגמרא גדול מצווה ועושה, אז וויבאלד ער איז מצווה, איז דער יצר הרע מער מנגד, במילא דארף ער האבן א גרעסערער עבודה, ולפום צערא אגרא, אז מען גיט אים - המצווה ועושה - מערער שכר". עכלה"ק.

ויל"ע ולחפש איו מקומו של התוספות, דהנה בקידושין לא, א (ד"ה גדול) מבאר התוס', וז"ל: "נראה דהיינו טעמא דמי שמצווה ועושה עדיף לפי שדואג ומצטער יותר פן יעבור ממי שאין מצווה שיש לו פת בסלו שאם ירצה יניח",

ובע"ז ג, א (ד"ה גדול) כותב, וז"ל: "פי' מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצות בוראו",

אבל גם כאן לא נאמר שבגלל הציווי מנגד היצה"ר יותר כמ"ש בשיחה?

שוב מצאתי באוה"ת מסעי ע' א'תיג [וכן צ"ל בלקו"ש חט"ז ע' 212 בשוה"ג הא'] וזלה"ק: "גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה . . פ"ק דעכומ"ז ד"ג וכ' התוס' וז"ל משום דהמצווה יש בידו שכר קבלת הציווי ושכר עשיית המצוה ועוד כי יצה"ר מתגבר על המצווה להחטיאו עכ"ל". עכלה"ק.

וצ"ע כנ"ל איפוא נמצא כלשון הזה בתוספות*?


*) וראה בחי' הריטב"א קידושין שם וז"ל "פי' רבותי' ז"ל טעם הדבר שזה שטן מקטרג כשהוא מצווה, וזה אין שטן מקטרגו, ולפום צערא אגרא". עכ"ל. המערכת.

שיחות
'זדונות כזכיות' לפני מתן תורה
הרב יוסף שמחה גינזבורג
רב אזורי - עומר

בשיחת ש"פ נח תשמ"ה (תורת מנחם - התוועדויות ח"א עמ' 510) מבואר, שמה שנאמר בתחילת המבול (נח ז, יב) "ויהי הגשם על הארץ", ופירש"י "הורידן ברחמים, שאם יחזרו יהיו גשמי ברכה", פירושו, "שאפילו ברגע האחרון עדיין היה נח יכול לפעול בהם שיחזרו בתשובה בשעתא חדא ובריגעא חדא. ואז לא זו בלבד שלא היה עונש המבול, אלא עוד זאת, גשמי המבול היו מתהפכים ל"גשמי ברכה" על-דרך ובדוגמת העניין ד"זדונות נעשו לו כזכיות" שבעבודת התשובה", עכ"ל.

ולהעיר מלקוטי שיחות כרך ג עמ' 981 בפנים ובהערה 10, שתשובה מאהבה מועילה למפרע, מפני שהיא מגלה את האמת ולא מחדשת דבר. משא"כ באו"ה דאינה אמיתית ענין התשובה (מלשון השבה) ומועלת רק מכאן ולהבא, וציין מקורות לזה.

ובכרך ו עמ' 55 מבאר שבבני נח לאחרי מתן תורה, אין התשובה מבטלת אלא את הפועל של העונש, ולא את עצם מציאותו. אבל לפני מתן תורה יש סברא לומר שאז גם תשובה שלהם יכולה לבטל לגמרי את מציאות הרע (אבל לא מזכיר שזדונות יהפכו לזכיות).

ואולי מצד נתינת כח מיוחדת מלמעלה (שמראש ירד כ"גשם"), או מצד גודל עבודתו של נח - ניתן הכח גם לזה.

שיחות
ההיתר דאיסור מעילה בברכת הנהנין [גליון]
הרב אברהם יצחק ברוך גערליצקי
ר"מ בישיבה

בגליון תתל (ע' 24) הבאתי מ"ש ב"הדרן על מסכתות בני"ך" (נדפס בס' 'תורת מנחם' - הדרנים על הרמב"ם וש"ס ע' שיז) סעי' יא וז"ל: "ובטעם חיוב הברכות - איתא במסכת ברכות: (לה סע"א ואילך) "אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה, וכל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה מעל . . כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו מעל בקדשי שמים, שנאמר לה' הארץ ומלואה . . כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם . . כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה" (לאחר ברכה הרי היא לבני אדם, רש"י).

"וצריך להבין: מהי פעולת הברכה להתיר ההנאה מעניני העוה"ז שהם "קדשי שמים" - הרי לא יתכן לומר שהברכה מפקיעה הקדושה דקדשי שמים? ויש לומר הביאור בזה - שבאמירת הברכה מודגשת ההכרה שהקב"ה הוא בעה"ב על העולם כולו ועל האדם ("אלקינו מלך העולם"), שזהו"ע קבלת עול מלכות שמים, היינו, שהאדם האומר הברכה הוא עבדו של הקב"ה, ולכן מותר לו לאכול (להנות מ)"קדשי שמים", שהרי "המורם נאכל לכהנים . . ולעבדיהם", עכ"ל.

ובגליון הקודם (גליון ט' ע' 32) כתב ע"ז הרה"ג ר' גבריאל ציננער שליט"א, מה שאמר פעם בשיעור, דאיתא בברכות (לה, א) "הנהנה מעולם הזה בלא ברכה מעל . . כאילו נהנה מקדשי שמים", ולאחר הברכה נתן השי"ת הארץ לבני אדם. והקשה המהר"ל בספרו 'נתיבות עולם' ('נתיב העבודה' פ"ד) איך הברכה מוציאה הפרי לחולין ע"י פדיון, ומה פדיון הוא זה, שבכל הקדש היוצא לחולין הפדיון עושה שחלה קדושה על דמי פדיונו, ובברכה לא שייך זה ע"ש. ואפשר לומר, שהברכה אינה בגדר פדיון, דאין הברכה פועלת על המאכל להוציאו מרשות גבוה, אלא שהברכה פועלת היתר על הגברא דהותר לו ליהנות משל הקדש, וע"ד "כהנים משלחן גבוה קא זכו", שהברכה מתירה לאדם ליהנות משלחן גבוה, ואין הברכה פועלת על החפצא, עת"ד.

ויש להוסיף ע"ז במ"ש בחי' החת"ס על מסכת ברכות שם (קטע מחי' חת"ס ע"ז נב, ב, בד"ה "ויש להמתיק") וז"ל: "אמר רב יהודא אמר שמואל כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר לה' הארץ ומלואה, ר' לוי רמי כתיב לה' הארץ ומלואה, וכתיב "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם", לא קשיא כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, וצריך להבין מה חידש לוי, דהא לשמואל נמי עכצ"ל ד"הארץ נתן לבני אדם" היינו לאחר ברכה? וי"ל דהנה יש כאן ב' פנים, או שנאמר דהמברך מוציא המאכל לחולין ע"י ברכתו, כעין פדיון הקדש וזהו דעת לוי דמוקי קרא ד"והארץ נתן לבני אדם" אחר ברכה שהברכה הוציאתו לחולין. או שנאמר דהמאכל לעולם בקידושו קיימא ולא מצינו פדיון כזה, אלא שע"י הברכה נתקדש המברך ונעשה גם הוא קודש לה' וזכה משלחן גבוה ככהנים הזוכים בבשר אחר זריקה (כקידושין נב, ב) והבעלים באכילת שלמים. וע"ד שאמרו חז"ל (שם נה, א) שולחנו של אדם מכפר עליו, ולעולם לה' הארץ ומלואה גם אחר ברכה, אלא שהמברך מתברך גם הוא להתקדש לאכול קדשי שמים בהיתר, וזהו דעת רב יהודא אמר שמואל דלא מייתי קרא והארץ נתן לבני אדם ולא מוקי ליה אחר ברכה, דלעולם לה' הארץ ומלואה אלא שהאדם מתקדש", עכ"ל. ודברי הרב הנ"ל הם כאופן הב' של החת"ס. ולכאורה ביאורו הנ"ל של הרבי בטעם ההיתר דאיסור מעילה שע"י הברכה הוא ג"כ כביאור זה הב' של החת"ס.

אמנם, כשמעיינים בלשון ההדרן רואים, שהדגשת הרבי היא דע"י הברכה נעשה לעבדו של הקב"ה, וחל עליו ההיתר דהמורם נאכל לעבדיהם, דאין זה הענין דכהנים משלחן גבוה קא זכו. וצריך ביאור למה לא ניחא ליה לומר כנ"ל שהו"ע שכהנים משלחן גבוה קא זכו, אלא מצד שנעשה עבדו של הקב"ה?

גדר ההיתר של עבד כהן בתרומה

ונראה לבאר בזה, דהנה כתב הרמב"ם בפיהמ"ש במשנה דגיטין יא, ב, בביאור דעת חכמים שאמרו דהא דעבד כהן אוכל בתרומה ה"ז "מפני שהוא קנינו", ולכן אין זה חובה להעבד שיוצא לחירות, וז"ל: "ר"ל שזה העבד באכילת תרומה . . לא הוסיף בעצמו מעלה עד שתאמר שחובה הוא לו כשיוצא לחירות, ואמנם זה כמו שתאכל בהמת כהן מפני שהיא קנין כספו, לפיכך אין אצלו מעלה שיפסידנו", עכ"ל. וכוונתו, דדין זה שעבד כהן אוכל בתרומה אין זה דין שחל בגוף העבד, אלא הוא דין בהאדון שיכול להאכיל קנין כספו בתרומה כמו בבהמת כהן, שאין הפי' שחל היתר בגוף הבהמה לאכול כרשיני תרומה, אלא הוא דין שחל על הכהן, ולכן כשהעבד משתחרר ונפסל מלאכול בתרומה אין זה חוב אצלו, כיון דגם מעיקרא לא היה ההיתר לגביו אלא מצד האדון.

וראה ב'קובץ הערות' נו, ב, שהאריך לבאר נקודה זו, דלכן לא שייך לדון על העבד שיש לו חזקת היתר של תרומה במקום ספק, כיון דעל העבד עצמו לא חל שום היתר, וכן ביאר בזה למה שפחת כהן מותרת בתרומה אף דסתם שפחה היא זונה וזונה אסורה בתרומה? וכדהקשה בס' 'בשמים ראש' סי' ש"מ. דלהנ"ל ניחא דרק באשתו של כהן וכו' שחל ההיתר בגופה לאכול בתרומה, שייך לומר שנפסלה מצד איסור זונה, אבל בשפחת כהן שאין ההיתר מצדה כלל, רק מצד האדון שהוא מאכיל קנין כספו לכן לא איכפת לן מצבה של שפחה ומותרת, עיי"ש בארוכה.

ועי' גם בס' 'שיעורי ר"ש' יבמות אות של"ד, שג"כ הוכיח שיש הפרש בין אכילת אשת כהן לעבד כהן, דבתרומות פ"ו מ"ב תנן "בת ישראל שאכלה תרומה ואח"כ נשאת משלמת קרן וחומש לעצמה", הרי מוכח מזה שיש לאשת כהן גם דין היתר בתרומה מצ"ע, שיש לה דין מסויים של קדושת כהונה דסגי לאכילת תרומה, ולכן מקיימים מצוות נתינה באשת כהן. משא"כ לגבי עבד כהנים תנן (שם צט, ב) לגבי כהנת שנתערב בנה בולד שפחתה דחולקים להם רק חלק אחד בגורן, משום דאין מקיימים מצות נתינה בעבד כהן, כיון שכל אכילתו אינו מצ"ע, אלא משום שהוא כספו של האדון עיי"ש עוד ובכ"מ. ואכמ"ל.

החידוש של הרבי בברכת הנהנין

ולפי"ז נמצא דלפי הביאור שבההדרן דע"י הברכה נעשה לעבדו של הקב"ה, והוה כמו שהמורם נאכל לעבדיהם כו', נמצא דליכא חלות היתר על גוף המברך מצ"ע, אלא דאז הקב"ה מאכילו כמו שכהן מאכיל קנין כספו. משא"כ לפי הביאור שהמברך מתקדש וזוכה משלחן גבוה ככהן שזוכה לאחר זריקה, דבפשטות ה"ז דין שחל בגוף הכהן מצ"ע שמותר לו לזכות ולאכול משלחן גבוה (וראה אתוון דאורייתא כלל ב' וב'יוסף אומץ' שם הביא משאר ספרי הגר"י ענגל הדנים בענין זה דמשלחן גבוה קא זכי), ונמצא דע"י הברכה חל עליו היתר ליהנות מקדשי שמים.

וכיון שתוכן הביאור בההדרן שם הוא להוכיח כמבואר בההמשך שם, וז"ל: "ומזה מובן שה"שלום בעולם" ש"בברכות" עיקרו מצד גדרי הנותן - הדגשת בעלותו של הקב"ה בעולם, "לה' הארץ ומלואה", שלכן כל עניני העוה"ז הם "קדשי שמים" והנאת האדם מהם אפשרית רק לאחר הדגשת עובדת היותו עבדו של הקב"ה" עכ"ל. לכן בהתאם לזה נתבאר שע"י הברכה נעשה לעבדו של הקב"ה דוקא, ז.א. שאין כאן כלל מציאות של מקבל - שע"י שנתקדש חל עליו היתר מצד עצמו, אלא יש כאן "נותן" בלבד, כמו שכהן מאכיל לעבדו כיון שהוא קנין כספו.

ברכת הנהנין בב"נ

וראה בס' 'פרדס יוסף' (בשלח טז, ד) בהערת כ"ק האדמו"ר רא"מ מגור זצ"ל להמחבר (נדפס גם בס' 'מכתבי תורה' סי' ס"ה, ובס' 'פסקי תשובה' בהנדפס מחדש סי' רפ"א), שהקשה דכיון דאיתא בברכות דהאוכל בלא ברכה הווה כגוזל ומעל, א"כ גם בני נח יהיו מחוייבים בברכת הנהנין כיון דגזל הווה מז' מצוות, וגם יהי' אסור לכבד לנכרי לאכול מצד 'לפני עור', וזה לא מצינו בשום מקום? עיי"ש מה שתירץ.

ולפי ביאור הרבי אפ"ל דרק בישראל ששייך שיהי' עבדו של הקב"ה ע"י קיום תרי"ג מצוות וכו', במילא צריך לברכה, כיון דההיתר שלו הוא רק מצד עבד. אבל בב"נ לא שייך כלל שיהי' עבדו של הקב"ה דאף שמחוייבים בז' מצוות, הרי מבואר בכ"מ בלקו"ש (ח"ה ע' 159 ואילך, וחט"ו ע' 150 ועוד בכ"מ) שכל הקיום דז' מצוות שלהם אין המכוון בהם מצ"ע, אלא בשביל ישראל בכדי שהעולם יהי' במצב של "לשבת יצרה" שישראל יוכלו לעשות העולם דירה לו ית', ולכן ב"נ שעובר על ז"מ חייב מיתה, כיון שאין הכוונה בהם עצמם. וראה גם לקו"ש ח"ז ע' 33 דב"נ אין להם שייכות כלל לרצון הבורא אפילו בדרך שלילית דלא שייך לומר שעושים היפך הרצון, ובהערה 18 כתב שלכן קיומם אי"צ לקדימת קבלת מלכותו ית' עיי"ש, ולפ"ז י"ל שהאכילה אצלם היא רק בדוגמת שורו וחמורו של כהן, שהכהן מאכיל אותם ג"כ מפני שהוא קנין כספו, ורק בישראל ששייך בהם מדריגת עבד אמרינן דרק ע"י ברכה הם מותרים לאכול. וראה גם בגליון תקעז בענין זה.

שיחות
החיוב דברכת הנהנין [גליון]
הרב יצחק אייזיק הלוי פישער
ברוקלין, נ.י.

כהמשך למש"כ הראי"ב שי' גערליצקי בגליון תתל (עמ' 24 ואילך), בהגדר של ברכת הנהנין, שיל"פ בב' אופנים, א) דהברכה היא חובת גברא, והאיסור מעילה המבואר בגמ' ד"כל הנהנה מן העוה"ז בלא ברכה כאילו מעל...". היא תוצאה מהחיוב ברכה, אבל אין הברכה בגדר מתירה להאיסור מעילה ב) דהברכה מתירה להאיסור מעילה, ולפי"ז החיוב ברכה נובע מהאיסור מעילה. והוכיח מכ"מ מההדרן רשימות וכו', דדעת כ"ק אדמו"ר כאופן הב'.

א) ויש לציין ג"כ ללקו"ש חל"ד ע' 108 ואילך, שמבאר שם מדוע תיקנו ברכה רק על הנאת אכילה ולא על הנאת ממון, והרי בשניהם האדם נהנה בלא ברכה? ומבאר, דבנוגע לנפשו וגופו של אדם שהם קנין הקב"ה באופן שאין לאדם בעלות עליהם, הרי גם הנאות שלהם הן כמותם - קניינו של הקב"ה, ולכן הם קדשי שמים שאסור ליהנות מהם בלא ברכה, משא"כ נכסי האדם וממונו מלכתחילה אינם בגדר קדשי שמים, כי נמסרו לבעלותו של האדם, ולכן אין צריך ברכה להתיר הנאת ממון. יעוש"ב. הרי מבואר מזה ג"כ - דהברכה היא בגדר מתיר להאיסור מעילה.

וילה"ע ממש"כ האמרי אמת (נדפס ב'פרדס יוסף' לפ' בשלח ע' רעג), דבברכות דף לה, א מבואר דבלא ברכה הוי כגוזל ומועל, וקשה ע"ז דא"כ יהי' בן נח חייב בברכת הנהנין, דהרי על גזל בן נח חייב מיתה, וגם יהיה אסור לכבד נכרי מצד לפני עוור, וזה לא מצינו בשום מקום?

ומתרץ, דבאמת כתיב באדה"ר "הנה נתתי לאכלה וגו'", ועד"ז כתיב בנח (ט, ג) "כל רמש . . לאכלה". רק דאיתא במדרש "דבשעת מ"ת נתבטלה הגזירה של "והארץ נתן לבני אדם", משל למלך שגזר שבני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא ירדו לרומי, וכיון שהשיא את בתו התיר, כך עד שלא נתנה תורה, השמים שמים לד' והארץ נתן לבנ"א, ומשנתנה תורה וכו'". וזה רק לבני ישראל, ולכן בנ"י צריכים לברכה - כיון שאצלם נתבטלה הגזירה. משא"כ בני נח דלא נתבטלה אצלם הגזירה מותר להם ליהנות בלא ברכה כמו קודם מ"ת - ולכאו' זה תלוי בב' האופנים בגדר ברכה דאי נימא דהחיוב ברכה הוי חיוב גברא,

והאיסור מעילה מסתעף מהחיוב גברא, כדנקט ה'אבני נזר', קושיא מעיקרא ליתא, דאיה"נ דמדרבנן איכא איסור מעילה, מ"מ כיון דהמחייב של הברכה הוא מכח החיוב ברכה של הגברא, בודאי ל"ש זה בבן נח, דכשם שפטור משאר חיובים, פטור מברכה ג"כ. אכן אם ננקוט דהברכה היא בגדר מתיר, והמחייב של הברכה בא מכח האיסור דמעילה, כדנקט בלקו"ש, בזה שפיר מקשה, כיון דמעילה היא מטעם גזל, וב"נ הרי מצווים על הגזל, יהא חייב ג"כ בברכה.

ב) בנוגע לכללות הענין יש להוסיף, דאפי' א"נ דהמחייב של הברכה הוא מחמת איסור מעילה, והברכה מתירה להאיסור מעילה, מ"מ בנוסף לזה איכא חובת גברא לברך. דהנה בברכות דף מח, ב כתוב "אין לי אלא לאחריו לפניו מנין, (ומת') כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כש"כ", הרי מבואר מזה דנוסף להחיוב ברכה הבאה להתיר האיסור מעילה דמבואר בדף לה, א, יש עוד מחייב להברכה והוא מטעם ק"ו מברכת המזון.

ויעוי' ברמב"ם בריש הלכות ברכות פ"א ה"ב שכתב "ומדברי סופרים לברך על כל מאכל תחלה ואח"כ יהנה ממנו . . וכל הנהנה בלא ברכה מעל...".

ויל"ד בסדר הרמב"ם, דבתחילה כתב דחייב לברך (סתם ולא פירש). ורק לבסוף מסיק ד'הנהנה בלא ברכה מעל', וא"נ דכל המחייב של הברכה הוא מטעם מעילה. אמאי הקדים החיוב ברכה וסתם דבריו, בלי להזכיר כלום מהאיסור מעילה.

ועפ"י הנ"ל י"ל, דהא דכתב הרמב"ם "ומדברי סופרים לברך" היא מכח הק"ו של הגמ' בדף מח דלעיל, דכשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כש"כ", וע"ז מוסיף דישנו טעם נוסף לברכה הראשונה - דהנהנה בלא ברכה מעל .

ועי' בשוע"ר ריש סי' קס"ז שכ' וז"ל "...ומד"ס לברך לפני כל אכילה ושתיה, אמרו אם כשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כש"כ, וכל הנהנה מעוה"ז בלא ברכה כאילו נהנה מקדשי שמים שנאמר לה' הארץ ומלואה..." - הרי מבואר להדיא בדברי רבינו דיש מחייב של ברכה ראשונה מכח הק"ו, וישנו למחייב נוסף והוא מטעם מעילה.

וי"ל נפק"מ בזה אי החיוב ברכה הוא מכח הק"ו או מצד איסור מעילה, באם חייב לברך כשאוכל רק 'כל שהוא'. דבאם החיוב הוא משום ק"ו מברכה אחרונה, י"ל דלא עדיף ממנה, דצריך דוקא שיעור של כזית, וכשאוכל כ"ש פטור גם מברכה ראשונה. משא"כ א"נ דהמחייב הוא האיסור מעילה, י"ל דחייב בברכה אפי' אכ"ש, דגם ע"ז חל האיסור מעילה, והברכה מתירתו (וראה מזה ב'עמק ברכה' שנסתפק בזה). ומדויק כן בשוע"ר בסי' קסח ס"ז דכתב: "דברכת המוציא אין לה שיעור שאפי' אינו רוצה לאכול אלא פירור פחות מכזית צריך לברך המוציא ולא נתנו שיעור כזית אלא בברכת המזון ושאר ברכות אחרונות, אבל לא בברכה ראשונה, שאסור ליהנות מהעוה"ז אפי' משהו בלא ברכה".

ומדיוק לשונו דנקט דהא דחייב לברך אפי' אמשהו הוא מטעם 'דאסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה', (דבגמ' הרי מובא טעם זה כהמשך אחד להאיסור מעילה), ולא נקט הק"ו מברכה אחרונה כמש"כ בריש סי' קסז, הרי מוכח מזה דהמחייב לברך א'כ"ש', הוא האיסור מעילה.

ולפי"ז מדויק ג"כ מש"כ ב'ארחות חיים' (הל' סעודה אות ט, הובא בגליון הנ"ל), בנסתפק לו אם בירך המוציא, עיי"ש שמביא מחלוקת ראשונים בזה אי חוזר ומברך, ומביא מבעלי התוס' דס"ל דכיון דברכת הנהנין אסמכוה אקרא ד'קודש הילולים', ואסור ליהנות מעוה"ז בלא ברכה, ואמרו ג"כ שנהנה מקדשי שמים שנא' לה' הארץ ומלואה, לפיכך המסופק אם בירך או לא ועדיין הוא אוכל, חוזר ומברך מספק בכל דברי הנאה "אפי' פחות מכזית". עכת"ד. וצ"ב מה הכוונה במה שהוסיף דחוזר ומברך אפי' על פחות מכזית, הרי פשוט דאפי' פחות מכזית טעון ברכה.

אמנם עפ"י הנ"ל י"ל, דהוספה זו באה כהמשך למש"כ לפני זה: דברכת הנהנין אסמכוה אקרא ולכן בספק חוזר ומברך, אבל אי משום הא היה מקום לומר דאם רוצה לאכול "כזית", אז חייב לברך מספק, כיון דהמחייב להברכה הוא מכח הק"ו. ואסמכוה ג"כ אקרא ד'קודש הילולים'. משא"כ אם אוכל פחות מכזית, יתכן לומר דא"צ ברכה. ולכן ממשיך דיש עוד מחייב להברכה והוא האיסור מעילה, דנהנה מקדשי שמים, וכיון שכן, שפיר חייב לברך אפי' על פחות מכזית, דגם על 'כ"ש' חל האיסור של מעילה.

והנה בשוע"ר סי' קסז סי"א מבואר דבשכח ואכל בלי ברכת המוציא, אם נזכר בתוך הסעודה, מברך על מה שיאכל מעתה, ואם לא נזכר עד שגמר סעודתו, אין מברך על מה שאכל, שאין מברכין אלא עובר לעשייתן ולא אח"כ, ויש מי שחולק וסובר שבברכת הנהנין יכול לברך אח"כ אם לא בירך לפניהם (והיא שיטת הראב"ד), ומסיק דאע"פ שהעיקר כדעה ראשונה, טוב לחוש לדבריו בברכת הנהנין שאפשר לו לאכול עוד מעט ויברך בתחילה ויוצא לד"ה.

והנה, הא דסובר הראב"ד דבברה"נ יכול לברך אח"כ, ע"כ כוונתו דבזה מתקן למפרע החיוב ברכה כיון ששכח לברך (דע"כ אין הכוונה אלהבא, דהא כבר גמר מלאכול ואינה אוכל עוד), וא"נ דהברכה מתקן להאיסור מעילה, צ"ב אי שייך לתקן האיסור מעילה למפרע, דהרי כבר עבר ע"ז בשעת ההנאה והאיך שייך לתקן זה, הרי חסר המתיר והיא הברכה, ומוכרח מזה דאיה"נ דאי משום איסור מעילה בודאי כבר עבר וע"ז ליכא תיקון לברך אח"כ, אבל כיון דישנו למחייב נוסף, והוא מטעם הק"ו דכשהוא שבע מברך, כשהוא רעב לא כ"ש, ובזה יתכן לומר דיכול לברך אח"כ.

ולפי"ז יש להסתפק לשיטת הראב"ד [ועד"ז לדידן דטוב לחוש לדבריו ולאכול עוד מעט], מה הדין אם שכח לברך ואכל פחות מכזית, האם יכול לברך אח"כ, דלפי משנ"ת לעיל יוצא, דא"א דהמחייב של הברכה הוא מטעם הק"ו מברכה אחרונה, אינו חייב לברך א'כ"ש', דבזה ליכא ק"ו, רק דבדרך כלל הרי יש מחייב נוסף לברך והוא מטעם מעילה ולכן חייב לברך אפי' א'כ"ש', משא"כ בנדו"ד דמטעם מעילה, לא יתקן כלום כיון שכבר נהנה בלא ברכה, וכל הנידון הוא לחזור לברך מטעם הק"ו, ועל פחות מכזית הא ליכא ק"ו וגם להראב"ד אינו מברך אח"כ.

אמנם מסתימת לשונו של אדה"ז משמע דבכל אופן יכול לברך אח"כ להראב"ד, ועדיין צ"ע בזה.

Download PDF
תוכן הענינים
לקוטי שיחות
שיחות
נגלה
חסידות
רמב"ם
הלכה ומנהג
פשוטו של מקרא
שונות