בתורת מנחם חלק יא (ע' 93-94) איתא בשיחת ש"פ משפטים ה'תשי"ד: "ישנו סיפור שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר בשם אביו אדמו"ר מהורש"ב נ"ע [שיחת יום שמח"ת תרח"צ]:

"בגלל ענין מסויים שפעל אדמו"ר מהורש"ב, לקח אותו אביו, אדמו"ר מהר"ש נ"ע, להיכלות העליונים, עד למקום מסויים, עד שם הי' באפשרותו של אדמו"ר נ"ע להצטרף לאדמו"ר מהר"ש, ומשם המשיך אדמו"ר מהר"ש ללכת בעצמו. בינתיים, הבחין אדמו"ר נ"ע בהיכל מואר ביותר, שבו ישב יהודי שמצד מדריגתו לא הי' שייך לכאורה להמצא בהיכל זה. כשחזר אדמו"ר מהר"ש, שאלו אדמו"ר נ"ע: כיצד מגיע יהודי זה לאותו היכל? והשיב לו אדמו"ר מהר"ש, שהוא אמנם יהודי פשוט, אלא שהי' בקי בתניא ונהג תמיד לחזור תניא בע"פ.

"וההוראה מסיפור זה - שגם בשעה שחסר בענין ההבנה וההשגה בכל זאת מאיר אור, נמצאים בהיכל מואר כו'.

"אבל, כדי שלא לישב שם "בעינים קשורות", היינו, שרואים ולא יודעים מה רואים, שומעים ולא מבינים מה שומעים - יש צורך ללמוד ולהבין בהבנה והשגה, ואז נמצאים במעמד ומצב של עיניים ואזניים פקוחות.

"והדרך להבנה והשגה - היא לכל לראש ע"י ענין היגיעה, היינו, להתייגע בפשטות בלימוד תורת החסידות, שהרי "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין".

"ונוסף לזה ישנה גם העצה של נתינת הצדקה, צדקה בגשמיות, ומכל-שכן צדקה ברוחניות, שעי"ז "נעשה מוחו ולבו זכים אלף פעמים ככה". עכ"ל.

ויש להבין, ע"פ מ"ש אדמו"ר הזקן בהל' תלמוד תורה פ"ב הי"ג: "תורה שבע"פ אם אינו מבין הפירוש, אינו נחשב לימוד כלל. ואף על פי כן יש לאדם לעסוק בכל התורה גם בדברים שלא יוכל להבין, ולעתיד לבא (זוהר וישב ד' קפה) יזכה להבין ולהשיג כל התורה שעסק בה בעוה"ז ולא השיגה מקוצר דעתו". עכ"ל.

והנה ב'הערות וציונים על הלכות תלמוד תורה' (להגאון ר' מרדכי שמואל אשכנזי שליט"א) חלק ג פ"ב (ע' 593) מביא (בהערה 9) עמ"ש רבינו הזקן: "יזכה להבין ולהשיג כל התורה וכו': מצוין לזהר וישב ד' קפה: "וכל מלין מתתקנן יתיר מכמה דהוו בקדמיתא, דהא כל אינון מלין דאיהו לא יכיל לאדבקא לון בדקא יאות ואיהו אשתדל בהו ולא אתדבק בהו כלהו עאלין במעוי מתתקנן ואורייתא תמלל ביה הה"ד והקיצות היא תשיחך". ובנצוצי אור שם: ר"ל תשיח אותך שתוכל לשיח בתורה מה שלא יכלת מקדם.

"[ע"ע זהר ה"ג פה, ב: מאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף לי', והוא ברחימותא דאו' לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע כל מלה ומלה סלקא וקב"ה חדי בההיא מלה וקיל לה ונטע לה וכו'. עוד מבואר שם: מבעי לי' לבר נש למילף מלי דאו' מכל בר נש אפי' ממאן דלא ידע בגין דעל דא יתער באו' וייתי למילף ממאן דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באו' בארח קשוט].

"ובלקוטי מהרי"ח סדר קביעות עתים לתורה הביא מ'מעבר יעבק' מאמר 'שפתי רננות' פ' כו, דאם טורח בעוה"ז אע"פ שאין לו להבין עתה, יהי' לו לב במתיבתא דרקיע, והוא מזהר פ' וישב. ופי' כן הגמ' שבת סג, א [עי' לעיל ס"א]: ליגריס אינש בעוה"ז והדר ליסבר בעוה"ב, ועד"ז בע"ז יט, א [עי' לעיל הע' 2/ג] לעולם ליגרס ואע"ג דלא ידע מאי קאמר, כי עתיד להבין, וסיים שע"כ טוב לגרוס זהר ותיקונים ורע"מ וכדו' גם שלא יבין אותם. עי' לעיל הע' 2/ה.

"ב. ובממו"צ ציין ל'ספר חסידים' סי' תתשסד וז"ל: "דע כי אם הי' לב האדם כלב שלמה המלך, ולא רצה לעסוק כדאיבעי ליה, והיה יכול לעסוק בתורה בחייו ולא שימש כל צרכו בפשיעתו שהיה לו ללמוד לפני חכם ולא למד כשמתוכחין עמו באותו עולם לא יכוין לומר אמת ושיודו לו ישיבה של מעלה ולא יבוא ביניהם".

"ג. עוד ציין ללקו"ת ויקרא כה, ב. וז"ל: "וזהו שארז"ל ספ"ק דע"ז לעולם ליגרס אינש ואע"ג דמשכח, ואע"ג דלא ידע מאי קאמר, שנאמר גרסה נפשי לתאבה. והיינו משום שעיקר העבודה לעשות כלים רבים לגילוי והמשכת האור, והם האותיות של התורה שיגרוס וילמוד כו', ואז ממילא יומשך ויתקיים האור". ועי' לעיל ס"ח הע' 1/ב או' ג'.

"ד. עוד ציין לשל"ה בית אחרון בהגה"ה וז"ל: "וראיתי וקבלתי אף מי שהוא עם הארץ גמור מצטער מאד על מיעוט הבנתו ואינו מבין שום דבר וקורא בכל לבו שמות של תורה שבכתב ותשבע"פ, כגון המזכיר שמות חמשה חומשי תורה חומש בראשית שמות וכו', ואח"כ מזכיר שמות כל פרשה ופרשה מהחומש בראשית נח וכו', ואח"כ שמות נביאים וכו', ואח"כ שמות שיתא סדרי משנה זרעים מועד וכו', ושמות כל המסכתות ופרקיהן כאשר הם נדפסין בסוף הסמ"ג, ואח"כ שמות מדרשי רז"ל כגון רבות ותנחומא ספרא ספרי מכילתא תו"כ מדרש משלי אבכיר ילקוט ועוד הרבה כיו"ב, וכן מדרשים המדברים מסודות וכו' זוהר ותקו"ז ובהיר ופרקי מרכבה ופליאי זקנה וכיו"ב, והוא קורא אלו השמות ונפשו חשקה בהן ובוכה על שאינו מבינם, אז הוא מרוצה להשי"ת ויזכה לזה לעת"ל, ובתנאי שיסייע בכל כחו לעזור לאותן המבינים בהם. ע"כ יעשה כל אחד לוח שירשום כל השמות ויקרא אותם ויהי' שגורים בפיו, כי אף מי שאינו עם הארץ, מ"מ ראיתי בני עלייה והנה מועטים הזוכים ללמוד כולם, וקריאת השמות תועיל להיות נחשב כאילו עיין ולמד כולם, ובתנאי כשעושה כל המוטל עליו ובכל יכלתו וישמע חכם ויוסף לקח"". עכ"ל בהערות וציונים.

ובס"י כותב רבנו הזקן: "ואם אחר שהוא בקי היטב בכל לימודו המביא לידי מעשה וחוזר עליו לעולם, יוכל לקבוע לו בכל יום שעה קטנה ללימוד אחר, ויספיק לו שאר היום והלילה לחזור כראוי על לימודו המביא לידי מעשה, שלא ישכח ממנו לעולם ויהיה ברור לו כאחותו, כמשנ"ת למעלה. אזי נכון הדבר ע"ד הקבלה לקבוע לימודו בשעה קטנה זו שבכל יום, ללמוד פעם אחת כסדר כל התלמוד בבלי וירושלמי ומכילתא וסיפרא וסיפרי ותוספתות וכל המדרשים מתנאי' ואמוראים, שכל דבריהם היא תורה שבעל פה שניתנה למשה מסיני, כמו רבות ותנחומא ופסיקתות וכיוצא בהן, ומדרשי רשב"י על כולן, כדי שיכול לגמור כל התורה שבעל פה כולה פעם אחד בחייו לקיים מצות שמור תשמרון את כל המצוה וגו', כמשנ"ת למעלה. ואף שישכח הכל (פרי ע"ח), הרי לעתיד לבוא יזכירוהו כל לימודו ששכח מחמת אנסו, שאי אפשר לו לחזור כ"כ שלא ישכח לימוד זה שלומד רק שעה קטנה בכל יום. כי שאר היום והלילה צריך לו לחזור על לימוד המביא לידי מעשה, והשוכח מחמת אונס אינו עובד כמשנ"ת למעלה. וגם עתה הנה זאת התורה היא העולה למעלה עד כסא הכבוד ועד בכלל, אך לא למעלה מהכסא כמ"ש כי אין שכחה לפני כסא כבודך, שהוא למעלה מהכסא עולם הזכרון והזכר המשפיע (כי השכחה באה מצד הקליפה, ואינה מגעת לינק אלא עד הכסא כמ"ש שאין הכסא שלם כו')". עכ"ל.

"ועי' ב'ספר המצות' (להרה"ק רבי נחמן מברסלב נ"ע) ערך 'לימוד' סח (ע' רנא) שכתב: "כל מה שלמד אדם בעוה"ז והיה נמנע אצלו לעמוד על אמיתת כונת הלימוד בשלימות, יזכה להבין על אמיתתה בעולם הבא". עכ"ל.

וראה 'מדרש משלי' (פ"י) עה"פ "לא ירעיב ה' נפש צדיק", זה ת"ח שכל זמן שהוא מתעסק בתורה בחיים, אם נתעלם ממנו פרק א' או דבר מתלמודו, אינו נפטר מן העולם, עד שבאין מלאכי השרת וסודרין לפניו, שלא יהי' לו בושת פנים לפני הקב"ה לעת"ל. ע"ש. - וכ"ה ב'ילקוט שמעוני' על משלי שם, רמז תתקמה.

והנה ה'בן יהוידע' כותב בחידושיו לגמ' חגיגה (ג, א) וז"ל: "נשים באים לשמוע, טף למה באים, קשא ממ"נ, אם נשים מבינים הדרשה, נמצא הם בכלל האנשים שבאין ללמוד, ואם אינם מבינים, א"כ גם על הנשים יש לשאול למה באים, דשמיעה בלי הבנה מה תועלת יש בה. ונ"ל בס"ד, דשמיעה לנשים אע"פ שאינם מבינים הדברים יש להם בה תועלת, דאיתא בזוה"ק פרשת שלח לך, שראה אותו צדיק היכלות בג"ע שיושבים שם הנשים דוקא, ושם משתדלין הנשים בפקודי אורייתא ובטעמייהו, וחקרנו שם מנין לנשים בג"ע השגה בעסק התורה, מאחר שבעוה"ז אין עוסקים בתורה כלל, וביארנו שם, כי בהיותם בעוה"ז ששומעין דברי תורה מאנשים הלומדין או מחכם הדורש בציבור, אע"פ שאין מבינים נשמתם קולטת אותם דברי תורה, ואז בכח אותה הקליטה שקלטה נפשם, אז כשילכו לג"ע ששם נפשם מתלבשת בגוף רוחני בדיוקנא דהוו בהאי עלמא כנז', אז יתעורר כח אותה הקליטה בד"ת בנפשם, ויעסקו בד"ת בג"ע, ונמצא השמועה בד"ת בעוה"ז אע"פ שאין מבינים בדברים, יש בה תועלת, שתקלוט הנפש אותם דברי תורה, וכשיהיו בג"ע יצאו אותם דברי תורה מן הכח לפועל, וילמדו שם בד"ת לימוד גלוי, וכל זה התועלת היא בנשים שמטים אזנם לד"ת ששומעין בעוה"ז, אך הטף הבאים לדרשה אין מטין אוזן לד"ת, אלא דעתם ולבם פונה לדברים חיצונים, כאשר יזדמן בראייתם שרואין בהיותם שם, ועי"כ אין נפשם קולטת מד"ת כלום, ולכן שואל למה באים, ואמר ליתן שכר למביאיהם:

"ובזה יובן בס"ד, לתרץ דקדוק אחר במאמר זה, כמ"ש רבי יהושע מרגלית אחת היתה לי בידכם, דמשמע יש בדרשה זו דבר הנוגע אליו, וקשא מה שייכות יש לרבי יהושע בדרשא זו, דקאמר היתה לי, דהגרסא בעין יעקב שהיא גרסא דתלמוד כ"י גריס לי, ואפילו לספרים דלא גרסי לי, ג"כ קשא, דמשמע שראה בדבר זה דבר חידוש שהוא יקר מאד אצלו יותר, וקשא מה מצא בדרשה זו חידוש שראה בו נחת רוח ושמח בו. ולפי האמור ניחא, דהא איתא במשנה דאבות בשבח תלמידים של ריב"ז, שאמר על רבי יהושע אשרי יולדתו, ופירש רבינו עובדיה הכונה, דמיום שנולד לא הוציאתו אמו מבית המדרש, כדי שלא יכנסו באזניו אלא דברי תורה, ע"ש. וקשא מה תועלת הגיע לרבי יהושע מאותם דברי תורה שנכנסו באזניו אחר שנולד, דעודנו קטן הרבה ואינו מרגיש בשום דבר, וראוי לומר בחנם טרחה אמו להביא עריסתו לבהמ"ד מעת שנולד, אך כפי הדרשא זו שדרש ראב"ע דנשים באים לשמוע דיש להם תועלת, דאע"פ שאינם מבינים בדברים, עכ"ז כיון דד"ת נכנסים באזנם נשמתם קולטת הדברים הקדושים, ורק הטף שמפנים דעתם בדברים חיצונים אין להם תועלת זו של קליטה, על כן נמצא גם ריב"ח כשהיה בבהמ"ד אחר שנולד, היה לו תועלת מאותם דברי תורה שנכנסו באזניו שקלטה אותם נשמתו, יען כי הוא באותו זמן לא היה לו הרגשה בדברים חיצונים, כי מצד גופו אין לו הרגשה בשום דבר, ולכך נפשו ודאי קולטת, דאינו כמו הטף שיש בהם דעת שלבם פונה אנה ואנה. ולכן א"ל ריב"ח מרגלית אחת היתה לי בידכם דדרשה זו של ראב"ע נוגעת לי. וגם לספרים דלא גרסי לי, ג"כ יבא נכון, דהשביח דרשתו וקראה מרגלית, ושמח בה מפני שנוגעת אליו, דבזה נודע שיפה עשתה אמו בדבר זה ולא טרחה בחנם, אלא היה לו תועלת בודאי ממה שנכנסו ד"ת באזניו, אע"פ שלא היה לו עדיין שום הרגשה מצד גופו. ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו פירש, אנשים באים ללמוד הלכות ודרשות וטעמי תורה, נשים שאין להם השגה בזה הלימוד באים לשמוע דברי מוסר ויראה, שעל זה לא יפול לשון לימוד אלא שמיעה, עכ"ד נר"ו". עכ"ל.

ולפי כ"ז יש לבאר מענה אדמו"ר מהר"ש לשאלת אדמו"ר הרש"ב נ"ע: "כיצד מגיע יהודי זה לאותו היכל"?: "שהוא אמנם יהודי פשוט, אלא שהיה בקי בתניא ונהג תמיד לחזור תניא בע"פ", - ולכן אע"פ שבהיותו בעוה"ז לא היה יכול להבין עומק הדברים. מ"מ כשעלה בהיכל שבגן עדן, אזי זכה "להבין ולהשיג כל התורה שעסק בה בעוה"ז, ולא השיגה מקוצר דעתו", וכמו שמבאר ה'בן יהוידע' את דברי הזהר, שראה אותו צדיק היכלות בגן עדן שיושבים שם הנשים דוקא, ושם משתדלין הנשים בפקודי אורייתא ובטעמייהו, מפני שבהיותם בעוה"ז היו שומעין דברי תורה מאנשים הלומדין או מחכם הדורש בציבור, אע"פ שלא היו מבינים וכו'. וא"ש.

ויל"ע, למה נקט בהשיחה "שגם בשעה שחסר בענין ההבנה וההשגה, בכל זאת מאיר אור, נמצאים בהיכל מואר וכו', אבל כדי שלא לישב שם "בעיניים קשורות", היינו שרואים ולא יודעים מה רואים, שומעים ולא מבינים מה שומעים - יש צורך ללמוד ולהבין בהבנה והשגה, ואז נמצאים במעמד ומצב של עיניים ואזניים פקוחות", - דלכאו' לפי הנ"ל אפילו שלא יודעים ומבינים בעוה"ז, אעפ"כ למעלה בגן עדן "יזכה להבין ולהשיג כל התורה שעסק בה בעוה"ז, ולא השיגה מקוצר דעתו", ולא ישב שם "בעיניים קשורות".

וזה לכאו' היה עם היהודי הפשוט הנ"ל, שהיה שם "בעיניים ואזניים פקוחות".

בהתוועדויות תשמ"ז כרך ב' עמ' 114: "וכפי שהיה נהוג בעיירה הקטנה, שהשמש היה מקיש על התריס ומכריז: "קומו לעבודת הבורא" . . ואז היה בעל-הבית מוכרח לקום משנתו . . הלואי היו חוזרים וקובעים מנהג זה . . גם בערים הגדולות!"

והנה, מנהג זה הובא בשו"ע אדמו"ר הזקן סי' שלח סעי' א (בנוגע לשבת) - ושם הובאו ג' דיעות: א) "אם מקיש בחוזק כדי שיקץ הישן מותר . . שאינו דרך שיר, מותר להשמיעו". ב) "ויש-אומרים שאעפ"כ אסור להשמיעו בכלי המיוחד לכך, גזרה שמא יתקנו כגון להקיש על הדלת בטבעת הקבועה בה, אף שאינו מכוין לקול של שיר, ולכן אסור לשמש להכות על הדלת לקרוא לביהכ"נ ע"י כלי המיוחד, אלא מכה בידו על הדלת וכן נוהגין". ג) "ויש מקומות נוהגין שמכה בשבת בכלי אחר שאינו מיוחד לכך".

וכבר בראשונים ('מרדכי' עמ"ס ביצה סתרצ"ו) פירשו את דברי האמורא רב שמואל בר רב יצחק, שהעיד על זקנו שהיה "אקושיא דבי כנשתא" (ירושלמי ביצה) - "חזן הדופק לבית הכנסת כניהוג השמש בימינו".

[ובספר מנהגים דק"ק (ראה בס' 'לקט ישר' - לתלמיד בעל תרוה"ד), נזכר שהיה בזה סדר מיוחד של אופן הכאת השמש: הקשה ד' פעמים = אחת, ב' פעמים (ושוב) אחת = כמנין א' ב' א', ומנהג ריינס - ג' הכאות. ועוד].

ומה שהזכיר כ"ק "בעיירה הקטנה", הכוונה שמנהג זה נשמר יחסית גם בתקופות מאוחרות יותר. בעיירה הקטנה שבה התנהלו חיי בנ"י כמו בימים היותר קדומים, משא"כ בערים הגדולות שקשה היה יותר לשמור כנ"ל, וק"ל.

בגליון האחרון - תתלח (עמ' 26), העיר הרי"ש קלמנסון שיחי', דבשיחת ש"פ שלח תשט"ז ס"ח (שיחות קודש עמ' 283): "דערפאר שטייט אז די אבות האבן מתקן געווען דעם חטא עה"ד פון אדה"ר, און עס ווערט אויפגערעכנט בפרטיות וואס פאר א ענין האט יעדער איינער פון די אבות מתקן געווען". ויש לעיין המקור ע"ז בספרים.

והנה, אולי הכוונה למש"כ בהמשך תער"ב עמ' קצט, וזלה"ק: "ובתחילה היה זה בהאבות שהם עשו הכנה למ"ת, דאאע"ה עי' שנתנסה בהנסיונות נמרק חלק רב מזוהמת הנחש" כו'. וראה שם שמפרט באריכות כל עניני התיקון של האבות בהכנה למ"ת, את זוהמת הנחש הקדמון שקאי בפשטות על חטא עה"ד, ולא באתי אלא להעיר.

בגליון תתלז (עמ' 36 ואילך), העיר הרב מ"מ שי' לאופר אהא דכתיב בהתוועדות מיום ב' דחגה"ש תשי"ג (בתורת מנחם - התוועדויות תשי"ג ח"ב) בזה"ל: "דכיון שלפני מ"ת היתה שחיטת בנ"א שנהגו בשחיטה גם קודם מ"ת, שחיטה כשרה, חל על בשר זה דין בשר שחוטה, וממילא, גם לאחרי מ"ת (שאז לא מהני שחיטה של זה שאינו בר זביחה) היו יכולים לאכול בשר זה (שנשחט לפני מ"ת), שכבר חל עליו דין בשר שחוטה". ע"כ.

ומתקשה בביאור הדברים, וכתב, "דדברים אלו הם חידוש גדול כמו שכ"ק אדמו"ר עורר שם לפני"ז, דכיון שלפני מ"ת לא היו מצווים על השחיטה, הרי הבשר ששחטו לפני מ"ת, חשוב לאחר מ"ת כמו בשר שנשחט ע"י עכו"ם, ששחיטתו נבילה, לפי שאינו בר זביחה", וע"ש מה שמנסה לבאר בזה.

ולכאורה כדאי לציין ולהוסיף, דבתורתו של רבינו המוגהת ע"י, וכן גם באגרת שנכתבה ע"י, חזינן דבאמת נקט בפשיטות דהשחיטה שלפני מ"ת לא נחשבת שנשחטה ע"י ברי זביחה.

ואלו הם הדברים: בלקו"ש חל"ג בהוספות לחגה"ש (עמ' 231), מודפס מכתב מתשכ"א בזה"ל: "...את"ל בדרך הצחות, יש לקשר ביחוד ענין מ"ת ושו"ב, ע"פ אחד הטעמים דאכילת מאכלי חלב בחגה"ש, מפני שבנתינת התורה נצטוו על השחיטה, והכל מודים שבשבת ניתנה תורה ואין שוחטין בשבת, והוכרחו לאכול מאכלי חלב כמובא בספרים. ואף דלכאורה עוד מקודם לזה נהגו בשחיטה וכדרז"ל עה"כ וטבוח טבח והכן (חולין צא, א. ובמדרש הובא בצרור המור דדייק בה' הל' שחיטה), מובן בפשיטות דבנ"י לפני קבלת התורה אינם בגדר בר זביחה שלאחרי מתן תורה". עכלה"ק. וכן גם בלקו"ש חח"י (בעמ' 366 שיחה לפ' מטות) מצינו כדברים האלה, דבהערה 28 שם נכתב בזה"ל: "אלא שאעפ"כ לא יכלו לאכול משחיטתם דלפני מ"ת, מכיון שאז לא היו ברי זביחא". ע"כ.

[וכדאי לציין, דשני מקומות אלו הם גם בגדר משנה אחרונה, כי הם משנים שלאחרי תשי"ג].

בגליון האחרון - תתלח (עמ' 27) שאל הרב י. ש. קלמנסון שי' היכן המקור להנאמר בשיחת ש"פ מטו"מ תשט"ז סי"ב, שהפסוק "זכרו תורת משה עבדי" קאי על "משנה תורה" ספר דברים. דאיתא שם בזה"ל: " אבער וואס עס טייטשט זיך אָפּ בפירוש, איז תורת משה עבדי, וואס דאס גייט אויף אלה הדברים דבר משה". עכ"ל.

הנה מקום [מקור] היה איתי מונח בזכרוני קדום יותר מאשר המקור דלקמן, אבל נשכח ממני איזהו מקומו בדיוק. אבל זאת מצאתי, שעל מה דאיתא במס' בבא בתרא (יד, ב) "משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב" מפרש ב'עיון יעקב' (בעהמ"ס 'חק יעקב' ושו"ת 'שבות יעקב') בזה"ל: "ונראה דדעת רש"י, דהא דמשה כתב ספרו - היינו ספר משנה תורה שזה נקרא ע"ש משה כדכתיב זכרו תורת משה, משא"כ שאר התורה קדמה אלפיים שנה". עכ"ל.

ומה שלכאו' דורש ביאור בשיחה הנ"ל, הוא, דמהלשון שם משמע דהפי' שמפורש על "זכרו תורת משה", הוא דקאי על משנה תורה, והפי' שקאי על כל התורה כולה הוא פשוט אבל אינו מפורש. ולכאורה כשמעיינים במפרשי הפסוק "זכרו תורת משה עבדי" אשר במלאכי (ג, כב), חזינן דמפורש בהם דפי' "תורת משה" קאי על כל התורה (ע"ש ב'אבן עזרא' וברד"ק ועוד), והרי זה שקאי על "משנה תורה" אינו מפורש כ"כ כנ"ל, וממילא הלשון אשר בשיחה (הבלתי-מוגה) הנ"ל צ"ע.