ראיתי בתורת מנחם ח"ב (עמ' 252), ובכפר חב"ד (גליון 1033 עמ' 28) שמפלפל בשיטת כ"ק אדמו"ר זי"ע אי חתן מתענה בפורים קטן. ולא זכיתי להבין, שהרי מבואר בשו"ע סי' תרצו שאסור להתענות בפורים קטן מדינא דגמרא, כמבואר במגילה (ו, ב). וכ"כ הרמב"ם הל' מגילה פ"ב הי"ג: "ושני הימים אסורים בהפסד ותענית, באדר הראשון ובאדר השני". וכ"כ סמ"ג עשין ד"ס אות ד.

וכן מבואר ברמב"ם בפירוש המשניות מגילה צ, ב ומאירי שם וז"ל: "שיעור זאת המשנה כך: אין בין ארבעה עשר וחמשה עשר ימים של אדר ראשון לאדר שני אלא מקרא מגילה ומתנות לאביונים, אבל אלו ואלו אסורים בהספד ותענית". וכן פסקו הריא"ז וה'שלטי הגיבורים' מגילה שם. ומבואר בכוונת המשנה, שפורים קטן אסור מדין המשנה להתענות. וראה גם במג"א סי' תקסח סק"כ.

ועוד, שהרי המג"א סי' תקעג סק"א פסק שאין חתן מתענה בט"ו בשבט ובט"ו אב, כיון שמוזכר בגמרא, וכ"ש זה. ואין לומר דא"צ להחתן להתענות, אבל אם רצה רשאי להתענות, דעי' בשו"ע הרב סי' תכט סי"ז שכתב גבי תענית חתן באסרו חג המצות, "ואיסור זה אינו אלא מנהג, אבל מעיקר הדין אין איסור כלל להתענות בו, אלא שהמונע ה"ז משובח". עכ"ל. וכל זה באסרו חג המצות, שאיסור התענית הוא רק מטעם מנהג שאינו מדינא דגמ', אבל בפורים קטן שיסודו בגמרא, אסור לחתן להתענות. ואבקש מהקוראים לעיין בזה.

בשיחת פורים תשי"ט סנ"ד (י"ל ע"י ועד הנחות בלה"ק לש"פ פקודי, עמ' מז), אומר כ"ק אדמו"ר זי"ע: דברי הראשונים הם בשורות ספורות, ומיד לאחר השאלה באה התשובה שהפס"ד הוא כך וכך, וחותם שמו: "אני משה", וכיו"ב.

ברור שהכוונה להרמב"ם. והיה כדאי לצטט את לשון חתימת הרמב"ם בדיוק: "וכתב משה", ראה תשובות הרמב"ם (בלאו) ח"ד עמ' 23, 24 (פעמיים).

בתורת מנחם תשמ"ז ע' 228 מבאר דבז' מצוות ב"נ יש ב' סוגים: א) מצוות שנצטוו ב"נ, שקיומן צ"ל "מפני שצוה בהן הקב"ה וכו', ולא מפני הכרע הדעת. ב) חיובים שאינם בגדר מצוה, אלא חיובם מפני הכרע הדעת - ששכל אנושי מחייב להתנהג באופן המתאים לישובו של עולם, אף שאינם בגדר מצווה.

ועפי"ז מבאר מאחז"ל: "מאי דכתיב מלפנו (מלמדנו) מבהמות הארץ (איוב לה, יא), אלמלא ניתנה תורה, למדנו צניעות מחתול וגזל מנמלה, שנתן בהם חכמה להורות לנו (עירובין)".

אשר לכאורה אינו מובן, למאי נפק"מ מה הי' "אלמלא ניתנה תורה"? ועפ"י הנ"ל מובן, דגם לאחרי מ"ת ישנם ענינים שאף שאינם בכלל מצוות שנצטוו ב"נ, מ"מ יש חיוב ללמדם מבהמות הארץ ועוף השמים שנתן בהם חכמה להורות לנו. (ועיי"ש שהאריך שישנם חיובים לבני ישראל שהם ג"כ בגדר חיובים שכליים, אשר קיומם מוכרח מצד הכרח השכל, אף שאינם נכללים בחיוב התורה ומביא דוגמאות לזה).

ועל יסוד זה מסביר שם בהשיחה - דבנוגע לנדרים, דהגם דב"נ אינם בכלל המצוה דבל יחל, מ"מ מחוייבים לקיים דיבורם מצד הכרח השכל המחייב הנהגה ישרה (לא לרמות בדיבורו וכו').

והנה בתוס' ד"ה "מניין למחוסר איבר" בע"ז ה, ב, הקשו שם על דברי הש"ס שם, דב"נ אסור להקריב קרבן המחוסר אבר, דאמאי לא קחשיב בכלל מצוות ב"נ. ותי', דבאמת אין איסור בעצם ההקרבה, אלא דכיון דב"נ יכול להקדיש קרבן (כדילפי' מאיש איש), הרי כשהקריב מחוסר אבר, הרי"ז כאילו לא קיים נדרו, ואומרים לו הבא אחר במקומו, וממילא הרי"ז מצוה בקום ועשה, וקום ועשה לא קחשיב בז' מצוות שלהם, עיי"ש.

אך לפימ"ש בהשיחה, היו יכולים לתרץ בפשיטות, דב"נ מחוייבים לקיים נדרם מצד הכרח השכל, ולכן לאחר דילפי' מכל החי דמחוסר אבר פסול לב"נ, ממילא ידעי' דמחוייב להביא אחר מצד הכרח שכלי (לא בתורת בל יחל), ולכן פשוט למה חיוב זה לא נכלל במצוות ב"נ*.

וב'גליון הש"ס שם', וכן ב'משנה למלך' ה' מלכים פ"י הקשו באמת על התוס', דמשמע מדבריהם דב"נ מחוייב להביא קרבן ולקיים נדרו מצד ציווי דבל יחל, והקשו דמֵאַיִן להתוס' דב"נ מחוייב בבל יחל (ובמ"ל הביא מתוס' נזיר סב, דמפורש דליתייהו בבל יחל, וכן מבואר מכ"מ). אך באם נאמר דהחיוב הוא מצד הכרח שכלי ולא מצד בל יחל, סרה קושייתם.

ובשו"ת 'אבני נזר' יו"ד ח"ב סי' שו כתב בדומה לדברי השיחה, ותמצית דבריו דמי שמחייב עצמו לאחר (דהיינו שנשבע לו וכו), מחוייב לקיים מצד הכרח השכל, אך כשמישהוא מתחייב בינו לבין עצמו (כגון נשבע שלא לאכול וכו'), ע"ז אין סברא שיהא מחויב לקיים, וע"ז צריך קרא דבל יחל.

ועפי"ז מתרץ שם באנ"ז קושיית המ"ל, אמה דמצינו לפני מ"ת ענין השבועה, כמו שבועת משה רבינו ליתרו, או שבועת יוסף לפרעה וכו', ולכאורה מאין החיוב לקיים השבועה לפני מ"ת. וע"ז מתרץ באבנ"ז דזה מצד הכרח שכלי. אך דעת כ"ק אדמו"ר בהשיחה שם נראה - דאין לחלק בין שבועה לאחר או בינו לבין עצמו, עיי"ש.

אך לעיין בכללות הענין שישנם חיובים מצד הכרח שכלי, והרי אין לנו אלא התורה הזאת והיכן מצינו חלות חיוב בלי קשר לציווי התורה? וצ"ל דזה גופא הוא עפ"י תורה, ויסודו מפסוק דאיוב ("מלפני מבהמות הארץ") ומסורת חז"ל (דאלמלא ניתנה תורה), דהיינו שרצון הקב"ה הוא שנתנהג באופן אנושי והמדות והנהגות עדינות, ולא להיות גרוע מבהמה וכו'.

ועי' ב'שערי ישר' ח"ב בהתחלה, שכל הדין דבעלות אינו תוצאה מאיסור לא תגזול, אלא הוא ענין משפטי ושכלי, ואיסור לא תגזול הוא תוצאה מהמציאות המשפטית דבעלות, עיי"ש בארוכה.

וצ"ל דזה גופא הוא דין תורה, ויסודו מדין ד"ושפטתם צדק", דבי"ד צריך לדון לפי ראות עיני שכלם (כמבואר ברמב"ם ה' סנהדרין). ואולי זהו יסוד דיני מיגו וחזקה, שהם דינים הגיוניים (עי' שו"ת חת"ס אב"ע סי' 33).

אך עדיין יש לעיין במה דפריך הש"ס בכ"מ בדין המוציא מחבירו עליו הראי', דלמה לי קרא ע"ז, והרי סברא היא (כתובות כב, א ועוד), דלכאורה אין לדמות דין שהוא מיוסד על פסוק מפורש, לדין שהוא תוצאה מהכרח שכלו. וכמו בחיובי ב"נ, הרי ברור שיש הבדל בין חיובים שהם בגדר מצוות שלהם, לחיובים שכליים. דחיובים שכליים הגם שהם בכללות לפי רצון ה', הרי אין על החיובים פרטיים תוקף של מצוה וכו', אלא שרצון ה' הוא שיתנהגו בכללות בדרך הצדק והיושר. וא"כ ה"ה בדין הממע"ה, הרי יש הבדל באם הוא מיוסד על סברא שכלית, או שיש ע"ז פסוק מיוחד.