בה"הדרן על מסכת מגילה" (משיחת חג הפורים תשכ"ה) שיצא לאור ז"ע, הביא הגמ' שבסוף המסכת שמתחיל בלשון המשנה: "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל מצותן שיהיו קורין אותו כאו"א בזמנו", ומביא ע"ז ברייתא: "תנו רבנן משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג החג", והקשה הרבי למה לא נזכר גם אודות ר"ה ויוהכ"פ שהרי גם הם נכללים בהפרשה דוידבר ה' וגו'? ומתרץ הקושיא עפ"י לשון אדה"ז סי' תכט סעי' ד': "משה רבינו עליו השלום תיקן להם לישראל שיהי' כל חכם דורש לבני עירו בכל רגל בענינו של יום נס הנעשה בו ביום כגון בפסח ביצי"מ, ובעצרת במתן תורה ובחג בהיקף ענני כבוד וגם ידרוש לעם בכל רגל הלכות הצריכות לבו ביום שיודיע להם האסור והמותר בו ביום הלכות פסח בפסח וכו'", ומבאר, דמאדה"ז מוכח דיסוד ועיקר התקנה היא לדרוש אודות ה"נס" הנעשה בו ביום, אלא דלאחר שכבר התאספו בשביל עיקר התקנה צריכים לדרוש גם בההלכות (שלכן הקדים אדה"ז החיוב דרישה בהנס), וכיון שבר"ה ויוהכ"פ ליכא נס לדרוש בו שוב לא חל גם חיוב הב' לדרוש ההלכות, ואח"כ נסתפק בנוגע לב' התקנות של משה, הא' לקרות בתושב"כ במועד בענין המועד, והב' הלימוד בתושבע"פ בהלכות המועד אם הם ענין אחד שהקריאה בתושב"כ גוררת עמה גם הלימוד בתושבע"פ, או הם ב' ענינים שונים, ומוכיח מלשון הגמ' הנ"ל שהעתיק לפני הברייתא רק הפסוק דוידבר משה וגו' ולא העתיק גם לשון המשנה שלפני זה, ללמדנו שהם ענין אחד ותלויים זה בזה, דוידבר משה וגו' קאי על שניהם יחד הן על הקריאה דתושב"כ והן על הלימוד דתושבע"פ, ומבאר שם נפק"מ בנוגע לפורים שחל בשבת שקיום המצוות אינם ביום השבת אבל הקריאה דויבא עמלק הוא ביום השבת מתי חלה תקנת משה, דלפי הנ"ל מובן שצ"ל בשבת שאז יש חובת הקריאה בתושב"כ, עיי"ש.

ועפי"ז נראה לתרץ מ"ש הרמב"ם בהל' תפלה פי"ג ה"ח וז"ל: "ומשה תיקן להם לישראל שיהו קורין בכל מועד ענינו, ושואלין ודורשין בענינו של יום בכל מועד ומועד". עכ"ל. ולכאורה, בשלמא דין הא' שייך שם בדיני קריאת התורה, אבל מה שייך שם דין הב' אודות שואלין ודורשין בענינו של יום וכו', דלכאורה מקומו צ"ל בהל' יו"ט? ולפי ביאורו של הרבי א"ש כיון שהם ענין אחד דאחד גורר השני, והוה כתקנה אחת לכן נקט להו ביחד.

פורים שחל בשבת

ב) ובמגילה ד, א איתא: "אמר רבי יהושע בן לוי פורים שחל להיות בשבת שואלין ודורשין בענינו של יום, מאי איריא פורים אפילו יו"ט נמי דתניא משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח וכו'? פורים איצטריכא ליה מהו דתימא נגזור משום דרבה קמ"ל", ומקושיית הגמ' מוכח שגם התקנה דפורים היא משום תקנת משה (וכמ"ש הפנ"י שם ועוד דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון) וכ"כ הרי"ף והרא"ש שם, שלכן הקשה דמהו החידוש של ריב"ל הרי בלאו הכי מחוייב ועומד מצד תקנתא דמשה, אלא דלכאורה אינו מובן דהרי ריב"ל איירי אודות לדרוש ב"אגרת הפורים ברבים" כמ"ש רש"י שם, ואילו תקנת משה הוא הלכות החג בחג, וא"כ איזה שייכות יש להם אהדדי, וא"כ נמצא דריב"ל חידש דבר שלא נכלל בתקנתא דמשה ומהו קושיית הגמ'? ולהנ"ל ניחא כיון דגם עיקרה של תקנת משה הוא אודות הנס, נמצא דגם דינו של ריב"ל נכלל בהך תקנתא (ועי' מג"א סי' תכ"ט שם).

אלא דאכתי אינו מובן, דהנה כתב הרמב"ם (הל' מגילה פ"א הי"ג): "אין קוראין את המגילה בשבת גזירה שמא יטלנה בידו וכו' ויעבירנה ארבע אמות ברה"ר וכו' לפיכך אם חל זמן קריאתה בשבת מקדימין וקוראין אותה קודם השבת, ושואלין ודורשין בהלכות פורים באותה שבת כדי להזכיר שהוא פורים", והלח"מ שם הקשה דמלשון הרמב"ם משמע דמשום דהוא נדחה וקראו המגילה אתמול וישכחו שהיום הוא פורים לכך הצריכו לדרוש בענינו של יום, אבל אם אינו נדחה אלא קראו המגילה היום אינו צריך, ובגמ' (הנ"ל) משמע דרבותא הוא לאשמעינן דאפילו בשבת דורשין ולא גזרינן משום דרבה וכ"ש כשאינו נדחה? ולכן פירש דבאמת סב"ל להרמב"ם דדורשין גם בימות החול, וכוונת הרמב"ם דאפילו בשבת קוראין ולא גזרינן משום דרבה כדי להזכיר שהוא פורים עיי"ש.

וכבר הקשו עליו (ראה ראש יוסף מגילה שם, ובמעשה רוקח שם ועוד) דמסתימת לשון הרמב"ם שהזכיר הדין דשואלין ודורשין רק כשחל בשבת משמע, דבימות החול אי"צ, וגם התוס' כתבו שם (ד,א, בד"ה פורים) וז"ל: "דוקא בשבת לפי שאין קורין את המגילה משום גזירה דרבה, אבל בחול אי"צ שהרי קורין המגילה וטפי איכא פרסומי ניסא". עכ"ל. דמבואר בהדיא דדינו של ריב"ל קאי רק כשחל בשבת, וא"כ צ"ל דזהו גם שיטת הרמב"ם.

אלא דלכאורה גם הכא צ"ב, דמה שייך קריאת המגילה לתקנת משה שתיקן לשאול ולדרוש בהל' החג, דלכן אמרינן דבחול כשקורין את המגילה אין שואלין ודורשין? אבל לפי המבואר לעיל דתקנת משה הוא בעיקר לדרוש אודות הנס א"ש, אבל אכתי תקשי דסו"ס חסר הענין דשואלין ודורשין בהל' החג? ולפי ביאור הנ"ל של הרבי א"ש, דרק אם יש צורך בתקנת משה משום הנס שהוא העיקר חל אח"כ גם הדין דשואלין ודורשין בהל' החג, אבל כשחל בחול שקורין את המגילה דאיירי אודות הנס, י"ל דאז לא חל מעיקרא "תקנת משה" כיון שכבר יש חיוב בלאו הכי לקרות את המגילה דטפי איכא פרסומי ניסא, וכיון דלא חל עיקר התקנה משום הנס שוב ליכא חיוב לשאול ולדרוש בההלכות, משא"כ כשחל בשבת ואין קורין את המגילה שפיר חל תקנת משה ולכן שואלין ודורשין בהל' החג כדי להזכיר שהוא פורים.

וי"ל דהא דנקט הרמב"ם בלשונו: "ושואלין ודורשין בהלכות פורים" כוונתו כמ"ש הרשב"א (מגילה שם בד"ה מאי איריא) וז"ל: "ולפי פי' זה הכא ה"ק מאי איריא פורים דקס"ד דהא דר' יהושע בן לוי משום דכיון דאין קורין בו ביום את המגילה וליכא פרסומי ניסא בו ביום משום הכי מצריך לדרוש בו ביום בהלכותיו כדי לפרסם ניסו בפה ביומו ומאי איריא פורים אפי' י"ט נמי שאנו מתעסקין בו ונוהגין בו קדש אפילו כן שואלין ודורשין בו ביומו כנ"ל". עכ"ל. היינו דאין הכוונה להלכותיו מצ"ע, אלא משום דעי"ז יש פירסומי ניסא, וכדמוכח גם מלשון הרמב"ם הנ"ל דעיקר הכוונה הוא להזכיר שהוא פורים (ולפי"ז לא יוקשה קושיית הריטב"א שם דבשבת ליכא הלכות למעשה שצריך לדרוש עיי"ש, דלהנ"ל א"ש).

ועי' מגילה טז, א, "ויקח המן את הלבוש ואת הסוס אזל אשכחיה דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הל' קמיצה לרבנן וכו' ופירש"י בד"ה הלכות קמיצה דורש בענינו של יום וט"ז בניסן הי', הוא יום תנופת העומר". עכ"ל. וזהו כנ"ל, דיסוד תקנת משה לא הי' בעיקר בכדי לידע ההלכות כיון דאז לא הי' בזמן הבית, אלא לפרסם היום.

שיטת הסמ"ג דמשה תיקן רק תקנה אחת

ג) ולעיל הובאו דברי הרמב"ם בהל' תפלה דמשה רבינו תיקן ב' תקנות: הא' שיהיו קורין במועד מענינו של יום, והב' דשואלין ודורשין בהל' החג וכו'. וכ"כ אדה"ז בסי' תפח סעי' ה', ועי' גם מהרש"א שם חדא"ג בסוף המסכת שכ"כ. אבל עי' בסמ"ג (עשין י"ט) וז"ל: "גרסינן במגילה ת"ר משה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום הלכות פסח בפסח וכו' הלכך קורין בכל מועד בענינו", דמוכח דסב"ל דמשה רבינו תיקן רק התקנה דשואלין ודורשין הלכות החג בחג ולא קריאת ענינו של מועד במועד, אלא דמשום תקנת משה תיקנו אח"כ חובת הקריאה, ומפשטות לשונו משמע שהקריאה היא כדי לקיים עי"ז תקנת משה ואי"צ יותר. ובאמת משמע כן גם מלשון רש"י שם בד"ה וידבר משה, דמשה תיקן להם לישראל שיהיו שואלין ודורשין בענינו של יום, דרק זה תיקן משה ולא חובת הקריאה, עיי"ש, דלפי שיטה זו נמצא דחיוב הקריאה בתושב"כ ושואלין ודורשין הם ענין אחד ממש, לא רק דאחד גורר את השני, אלא דהקריאה בתושב"כ בא לקיים התקנה דשואלין ודורשין עצמה.

[ולפי שיטה זו לכאורה צריך לומר דהא דתנן במתניתין דקורין במועד מעניני המועד מצד הקרא ד"וידבר משה וגו'", אין כוונת המשנה דבוידבר וגו' נאמר חובת הקריאה בתורה עצמה, אלא דממקרא זה ילפינן דמשה רבינו תיקן שיהיו שואלין ודורשין וכו', ובשביל תקנה זו קורין מענינו של מועד].

אלא דלפי"ז יש להקשות, דכיון דבפורים שחל להיות בשבת קורין פ' ויבוא עמלק שזהו גם קריאה משום ענינו של מועד, וכדאיתא במתניתין שם דמונה פורים שקורין פ' ויבוא עמלק ביחד עם שאר קריאות של המועדים, ומסיים שם בקרא דוידבר משה וגו' דמצותן שיהיו קורין כאו"א בזמנוף, הרי מוכח דגם קריאת פורים הוא מחמת תקנה זו, וא"כ למה אמר ריב"ל דבפורים שחל בשבת שואלין ודורשין מענינו של יום, דמאי שנא הכא דאין יוצאים יד"ח ע"י הקריאה בתורה.

ולכאורה משום זה יש לומר, דאין כוונת הסמ"ג דיוצאים יד"ח תקנת משה ע"י הקריאה בתורה, כי גם לשיטתו צריך לשאול ולדרוש בתושבע"פ בהלכות החג וכו', אלא כוונתו דמשום תקנת משה תיקנו אח"כ תקנה אחרת לקרות בתושב"כ, וכמבואר בההדרן דאחד גורר את השני, אלא דכאן הוא להיפך, דההתקנה לדרוש בתושבע"פ גוררת עמה הקריאה בתושב"כ - שאז יש השלימות דתושב"כ ותושבע"פ ביחד.

אבל עי' בב"ח סי' תכט שהקשה למה אין אנו נוהגין לדרוש במועד בהלכות החג, ותירץ החק יעקב שם - ע"פ דברי הסמ"ג הנ"ל - דסומכין על הקריאה בתושב"כ בעניני המועד, עיי"ש (וראה מ"ש אדה"ז שם בזה), הרי מוכח שהוא מפרש כוונת הסמ"ג דאכן יוצאים יד"ח תקנת משה ע"י הקריאה בתורה, וא"כ אכתי צ"ע כנ"ל בנוגע לפורים שחל להיות בשבת דכיון שקוראים פ' ויבא עמלק למה אמר ריב"ל דשואלין ודורשין גם בענינו של יום, ויל"ע.