בהקדמתו לקונטרס חנוכה תשי"א כותב כ"ק אדמו"ר (צילומו ב'ימי בראשית' עמ' 323): "מנהגי בית הרב של ימי חנוכה - אלו המנהגים אשר יש בהם משום חידוש -..." ובין השאר (שם עמ' 320): "מדליקים בחגירת אבנט, אבל בכובע ולבושים הרגילים".

כדי לבאר החידוש בהנהגה זו – מבואר שם בהערה 8: "דלא כיש נוהגים ללבוש בגדי שבת או כובע שבת להדלקת הנרות, או גם לכל ימי החנוכה" ומציין ל'דרכי חיים ושלום' ועוד (לא ראיתי הספרים בפנים).

ואולי אפשר להוסיף, ובהקדים מה שכתוב בצוואת יש נוחלין לאבי השל"ה הק' (פרק אזהרות התשובה):

"טוב ויפה לכם ג' מיני בגדים מלבד בגדי חול א) לשבתות. ב) ליום טוב. ג) לחנוכה פורים וראש חודש".

החידוש, הוא, איפוא דלמרות שב"מנהגי האדמו"ר" לפורים איתא: "לבוש משי כמו בשבת ויום טוב", הרי בחנוכה לא כן.

בגליון העבר האריך דודי הגרע"ב שחט שליט"א בביאור דיוק לשון רבינו בהגש"פ בענין אין מפטירין וכו' עפ"י מה שרצה לחדש בביאור שי' הרמב"ם, המחבר ואדה"ז. ולענ"ד כל דבריו מיותרים, דדברי רבינו מתפרשים כפשוטם.

דהנה רבינו מביא מתחילה דמקור ההלכה דאסור לשתות אחר אפיקומן הוא ברי"ף, ושוב כתב דהטעם ע"ז הוא שלא יבטל טעם האפיקומן, וע"ז מציין בסוגריים "כן משמע מהב"י ורמ"א ר"ס תפ"א". וע"ז מתפלא הגאון הנ"ל דלמה מחלק הדברים לתרתי, ומה מוסיף בהציונים להב"י והרמ"א, הרי מקור כל הענין הוא הרי"ף, וא"כ הו"ל לרבינו לציין הדין והטעם בהמשך אחד ולציין על הכל שהמקור הוא ברי"ף.

אבל כוונת רבינו פשוטה וברורה. דהרי ברי"ף אינו מבואר כלל טעם איסור שתי', ולדעת הרמב"ם הר"ן והרא"ש כו' אינו שייך כלל לאפיקומן, וכמש"כ הפרמ"ג שהסכים עמו רבינו. ולכן א"א לציין הרי"ף כמקור לטעם איסור שע"י, כ"א לעיקר ההלכה שאסור לשתות, דלפי הח"י והמ"מ בשו"ע אדה"ז מקור איסור שתי' אחר אפיקומן הוא הרי"ף.

ומה שציין רבינו להב"י והרמ"א כמקור לטעם האיסור, נראה פשוט משום דכן מוכח בשו"ע אדה"ז, שהן בסי' תע"ח והן בסי' תפ"א כיון דטעם איסור שתי' הוא שלא לבטל טעם מצה, ומשמע מדבריו דליכא סיבה אחרת לאסור שאר משקין, והיינו דכל הטעמים המובאים בראשונים לאסור שתי' אחר הד' כוסות, או משום שלא יהא נראה כמוסיף על הכוסות, או משום דאפיקומן אינו נאכל אלא על השובע, או משום שלא ישתכר ולא יוכל לעסוק כל הלילה ביצ"מ ובהל' פסח - כל זה אינו מספיק לדעת אדה"ז לאסור שתיית כל משקין, דמשום שכרות הרי פשוט דרק יין ומשקה המשכר יאסר, ומשום מוסיף על הכוסות לא יאסר כ"א חמר מדינה, וכמש"כ הפר"ח בהדיא. וכן משום אכילה על השובע אין טעם לאסור כ"א יין דסעיד ולא שאר משקין, וכדקי"ל לענין קידוש במקום סעודה דרק יין חשיבא סעודה, וכן לענין ברכת הזן דפוטר יין כיון דסעיד (סדברה"נ פ"א הי"ז).

וזהו דיוק לשון רבינו "כן משמע מהב"י ורמ"א", דאף שלא כתבו בהדיא דטעם איסור שתי' הוא משום טעם אפיקומן, מ"מ מהא דאסרו שאר משקין ולא רק יין משמע דסבירא להו דזהו טעם האיסור.

וכ"ז הוא דלא כהגר"א שכתב בסי' תפ"א סק"ב על מש"כ הרמ"א וכל המשקין דינן כיין "לכל הטעמים הנזכר לעיל", והיינו דס"ל להגר"א דא"א לאסור שתי' מחמת טעם מצה כיון דבש"ס משמע דאיסורא דאין מפטירין הוא רק במיני מיכלא וכמש"כ הראשונים שהביא בסק"א, ולכן הוצרך לדחוק דשאר הטעמים ג"כ מספיקין לאסור שאר משקין. (ואולי הוא משום גזירה אטו יין וחמר מדינה וכו'). אבל אדה"ז הולך בעקבות המג"א והט"ז שהביאו דברי מהר"י ווייל דטעם איסור שאר משקין הוא משום ביטול טעם מצה.

[ואגב, במ"ב מביא כל הטעמים לאסור שתי' אחר ד' כוסות וכתב "מסתימת המחבר ורמ"א משמע שדעתם להחמיר ככל הני טעמי", ולא הבנתי מה צריך לזה, ולמה לו לדחוק דלא כהמג"א והט"ז ואדה"ז דטעם איסור שתי' הוא משום ביטול טעם מצה? ובשה"צ ציין למאמר מרדכי ונהר שלום ואינם תחת ידי. אבל מש"כ "וכן משמע מהגר"א" לכאו' אינו, דהגר"א הרי הוצרך לזה מחמת קושית הראשונים דבש"ס משמע דרק מיכלא אסור משום אין מפטירין, אבל המ"ב הרי הביא גם הטעם דביטול טעם מצה, ומאחר דס"ל דטעם זה קיים, למה הוצרך להוסיף דהשו"ע מחמיר ככל הטעמים, וצ"ע כעת].

והנה הגאון רע"ב הוסיף לעמוד על דברי הרמב"ם שכתב בפ"ח חו"מ ה"ט דאינו טועם אחר מצה כלום, ושוב בה"י כותב עוה"פ דאחר כוס ד' אינו טועם אחר כך כלום כל הלילה חוץ מן המים". והקשה אמאי חוזר הרמב"ם על אותה ההלכה פעמיים, וגם למה בה"י היתר מים, ובה"ט משמע דמים ג,כ אסור, ומחמת קושיות אלו רצה לחדש דיש שני דינים בהא דאין מפטירין וכו', ע"ש.

ותמוה לי, אמאי הוצרך לזה, הרי לפי הראשונים ס"ל להרי"ף דאיכא איסור שתי' אחר ד' כוסות שאינו שייך לאפיקומן, וכן נקט הפרמ"ג וכן נקט רבינו, וכן הוא פשטות שי' הרמב"ם, דבה"ט איירי בדין אפיקומן ובה"י בדין איסור שתי' אחר ד' כוסות, ולמה לן לדחוק דאיכא שני דינים באין מפטירין גופא.

גם הסברא שכתב למה אוסר הרמב"ם ג"כ מים בה"ט, דהוא משום דאף דאין מים מבטלין טעם מצה, מ"מ בשעת השתי' איכא טעם אחר בפיו. הוא סברא מוזרה. ולמה לא נוכל לומר בפשטות דהרמב"ם ס"ל דגם מים מבטלין טעם מצה, ומה שמתיר מים בה"י היינו משום דשם אין האיסור כלל משום ביטול טעם, וכשי' שאר הראשונים.

ועד"ז מה שהקשה על המחבר שבסי' תע"ח אוסר אחר אפיקומן רק אכילה, ובסי' תפ"א אוסר שתית יין אחר ד' כוסות, כמובן דג"כ לק"מ. דשי' המחבר הוא כשי' הר"ן ודעימי' וכמש"כ החק יעקב, דמשום אפיקומן אינו נאסר כ"א אכילה. ובסי' תפ"א לא אייר כלל באיסור דאין מפטירין כ"א באסור שתי' אחר הכוסות.

אלא דלהרמ"א האיסור שתי' הוא ג"כ משום אין מפטירין לשי' המג"א, הט"ז, ואדה"ז. וכמובן דלק"מ למה הכניס איסור זה בסי' תפ"א דלא איירי בדין אין מפטירין, דהרי אינו נוגע להרמ"א יסוד האיסור, כ"א ההלכה למעשה, וכיון שהמחבר כתב רק "יין" הוצרך להוסיף דלמעשה אסור בכל משקין, אם כי לא מטעם איסור שתי' אחר הכוסות, אלא משום איסורא דאין מפטירין.

[אלא דקצת צ"ע על הרמ"א, דאם הוא סובר דכל משקה מבטל טעם מצה, הו"ל להוסיף דין זה ד"כל המשקים דינן כיין" בסי' תע"ח וכן בסי' תע"ט לענין שתי' בין כוס שלישי לרביעי. וצ"ל דסומך אמש"כ בסי' תפ"א, ולא חש שהקורא יטעה דרק אחר כוס ד' נאסר שאר משקין].

גם מה שרוצה הגאון הנ"ל לומר בשי' אדה"ז שהביא איסור שתיית שאר משקין הן בסי' תע"ח והן בסי' תפ"א דהוא משום דס"ל דאיכא ב' דינים, כמובן שאינו מוכח כלל וכלל. והרי בסי' תע"ח ציין לסי' תפ"א, ובסי' תע"ט ס"ג ציין לשניהם. והוצרך להביא הדין בכל המקומות משום שנוגע למעשה בכל המקומות ולא משום דבעיקר יסוד ההלכה איכא ב' דינים.

[ולענין המ"מ בשו"ע אדה"ז, דבסי' תע"ח צוין להרי"ף, ובסתפ"א להב"י והרמ"א, הנה אפי' אם הי' ברור דשניהם נכתבו ע"י אדה"ז, מ"מ קשה לבנות יסודות חדשים ע"ז, דיתכן דמתחילה ציין לעיקר מקור ההלכה דשתי' אסורה, והוא מהרי"ף. והמתין לסי' תפ"א לציין בהוספה ע"ז להב"י והרמ"א: א) משום שדבריהם באו באותו הסימן גופא, וב) בסימן זה מבאר באריכות איזה סוג משקין נכלל באיסור זה, והרי האיסור דשתיית שאר משקין בנוסף על יין מפורש רק בדבריהם, ולא בדברי הרי"ף].

בגליון תתצח כתבתי מה שי"ל בביאור דברי רבינו שהביא להטעם דמצות הסיבה מה דאיתא במדרש עה"כ ויסב אלוקים גו' שכך עשה להם הקב"ה כו' הרביצם כדרכי המלכים וכו', דלכאו' הוא תימא אמאי השמיט מה שכתבו הראשונים ואדה"ז דהוא משום חירות.

והלום ראיתי מש"כ בזה דודי הגדול הגרע"ב שוחט שליט"א (בהוספות לספר שערי שלום שז"ע יצא לאור), ולדבריו כל הראשונים מודים דעיקר הטעם מיוסד על דברי המדרש שהרביצם הקב"ה כו', דזהו כוונת רש"י והרשב"ם "זכר לחירות" דהיינו זכר לההסיבה שעשו אבותינו ביצי"מ. וגם דברי הרמב"ם ואדה"ז שכתבו שטעם המצוה היא משום דחייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא יוצא משיעבוד מצרים, ג"כ רוצה הגאון הנ"ל לפרש דהוא מיוסד על המדרש הנ"ל, ע"ש.

ולענ"ד הדברים רחוקים מדרך הפשט, דדברי הראשונים מתפרשים היטב כפשוטן, דהסיבה מראה על חירות משום שכן הוא דרך המלכים והשרים. ומה קשה ע"ז שמדחיק אותנו להעמיס ביאורים נוספים שלא רמזו עליהם כלל רבותינו הראשונים?

והנה לענין רש"י והרשב"ם, הרי באותו העמוד גופא בריש ע"פ הביאו ממדרש רבה המקור למצות ד' כוסות כנגד ד' לשונות של גאולה, ואם גם מקור מצות הסיבה הוא מהמדרש רבה, למה לא הביאו?

ובנוגע לשי' הרמב"ם (וממילא גם אדה"ז ההולך בעקבותיו), הרי לשיטתו גם מצות ד' כוסות קשור עם החובה להראות חירות, וכמו שכבר הוכיחו מהא דהעמיד מצות הסיבה וד' כוסות בהמשך אחד ובהלכה אחת, והכי גם לענין זה נחדש שביצי"מ שתו בנ"י ד' כוסות, ועל כן נתחייבנו בזה זכר לחירות דאז, אתמהה!

גם מה שרוצה לדייק משו"ע אדה"ז שמתחיל הלכה ז' ב"וא"ו" החיבור, דמזה מוכח דאיכא שני דינים בהסיבה, זכר לחירות ודרך חירות – לענ"ד תמוה לחדש זאת על יסוד דיוק כה קלוש, דהרי ה"וא"ו" מתפרש באופן פשוט, דבהלכה ו' מדבר איך להכין שולחנו בכלים נאים וכו', ובהלכה ז' מדבר איך להכין מקום מושבו. וכיון ששניהם מדברים על הכנת מקומו להסדר לכן חברם אדה"ז ב"וא"ו".