בתו"מ תשמ"ז, ח"ג ע' 271-272 (הנחה בלתי מוגה - אבל ראה לקמן): "...ידוע המנהג בכמה קהילות בישראל ובמיוחד אצל אחינו הספרדים, שבל"ג בעומר אומרים פיוטים מיוחדים - "בר יוחאי . . אשריך", כלומר, אמירת שירות ותשבחות כו' . . [ולהעיר, שאף שלא ראינו אצל רבותינו נשיאינו שיאמרו פיוטים בשבחו של רשב"י - הרי, מכיון שבודאי ידעו מזה, קרוב לומר שהי' אצלם במחשבה ולא בדיבור בפה, מאיזה טעם שיהי'...]".

(ולהעיר אשר מתיבת "ולהעיר" ואילך רשום אותו הלשון ממש (אף שבאידיש - כמובן) בהנחת התמימים - והרי "עפ"י שנים עדים (שאין בהם החשש ד"קרובים") יקום דבר").

וכמדומני אשר ביטוי זה ש"קרוב לומר שהי' אצלם במחשבה, ולא בדיבור בפה", כלומר, שלא אמרו המלים אבל חשבו המלים(?) (ואולי רק כללות הענין?) הרי"ז סגנון מאד נדיר.

שהרי בנוגע לתפלות, "יחודים", פיוטים, זמירות, וכו' שאין אומרים אותם ישנם כמה חילוקים. ומהם:

א) שא"א פיוטים ותפלות מסוימים כלל מצד סמכותם וכו'; ב) תפלת ושמרו וכו' - שהענין מצ"ע אינו נשלל, ואדרבה הרי נעשה "יריד" בשמים, אלא שסמיכת גאולה לתפלה ג"כ יריד, וא"א להיות על כל הירידים וכו'; ג) דברים שא"א כמו "זמירות" מחמת החילוף על דבר נעלה יותר, שירה בלי מלים ועל דיבור בדא"ח; ד) תפלות ופיוטים שא"א אבל הובאו או נתבארו בדא"ח כי "יש בהם ענין", אף שלפועל א"א אותם, וכמו "יגדל", "אור חדש", "אל תירא עבדי יעקב", "אנעים זמירות", וכו' (עי' בהשיחה על "אנעים זמירות בסה"ש תשכ"ב, שמח"ת, ובהמכתב הידוע להר' יאלעס בנוגע "אל תירא" המובא בלקו"ת); ה) "לשם יחוד" לפני ב"ש שכולל הלש"י על כל היום. (ועי' במקומות המתאימים ב"סדור רבה"ז עם ציונים ..." ובספר "הסידור").

ואם נאמר שהכוונה בהשיחה היא שאמרו המלים ד"בר יוחאי" וכדומה במח', הרי"ז לכאו' סוג נוסף - אי אמירה בדיבור, אבל אמירה במחשבה. ובאם הכוונה שחשבו ע"ז רק באופן כללי, בא"כ הרי"ז יותר נוטה לסוג הד' שהבאתי לעיל.

וּאבקש מקוראי הגליון לחוו"ד.

בשיחת ש"פ במדבר תשי"ד (תו"מ חי"א ע' 279 ואילך) מבאר מה שמצינו שבמנין בנ"י נאמר שהנמנים היו "מבן עשרים שנה ומעלה יוצאי צבא בישראל" ולכאו' אינו מובן לשם מה היו זקוקים אז ליוצאי צבא?

הרי היו אז את ענני הכבוד שהולכים לפניהם וכו' ו"למה הוצרך להיות התנאי ד"יוצאי צבא" כדי להכלל במנין"?

ומבאר דהתנאי הראשון ד"יוצאי צבא" הוא שלא יהי בעלי מומים אלא שכל האיברים יהיו בשלימות וענין זה נעשה ע"י השלימות ברוחניות וכו' וזהו מ"ש "מבן עשרים גו' יוצאי צבא", היינו שמספר בנ"י "מבן עשרים שנה ומעלה" היה שוה למספר ה"יוצאי צבא" - דלכאורה הרי זה דבר פלא: איך יתכן שבין מספר רב כ"כ של בנ"י לא יהיו בעלי מומין (שלמרות היותם בני עשרים שנה ומעלה לא יוכלו להיות "יוצאי צבא")? - והביאור בזה עפמ"ש במדרש שבשעת מ"ת . . נתרפאו, נעלם גם בגשמיות מצד הגילוי (רוחניות) דמ"ת. דאף שהמנין הי' שנה לאחרי מ"ת, מ"מ, עמדו בנ"י עדיין בתנועה דמ"ת, ולכן לא היו בהם בעלי מומין, אלא כולם היו "יוצאי צבא" עכ"ל השיחה.

ולכאו' יל"ע מהמבואר במדרש בפרשתנו (במדב"ר רפ"ז נסמן שם בתו"מ ע"י המו"ל בתור מקור למדרש הנ"ל שנזכר בשיחה) שלאחרי שבמ"ת אכן נתרפאו מכל המומין הנה במשך זמן קצר לאח"ז, לפני המנין שהיה בשנה השנית חזרו למומן ובלשון המדרש "אבל כיון שעשו אותו מעשה של עגל חזרו למומן ונעשו זבין ומצורעין".

ואף שעשו תשובה על העגל ונתקבלה תשובתם ולכן נצטוו לעשות המשכן וכו' מ"מ אומר שם המדרש "אמר האלקים למשה עד שלא עשיתם את המשכן הייתי מגלגל בדברים והיו הזבים והמצורעים מעורבים עמכם, עכשיו שעשיתם את המשכן ואני משרה שכינתי ביניכם הפרישו אותם מכם, "וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב" וגו'...".

ועד"ז איתא, בהמשך הפרשה במדרש, בפ"ג "תני רבי שמעון בן יוחאי אומר בשעה שעמדו ישראל לפני הר סיני לקבל את התורה ולא היו בהם לא סומים ולא חרשים . . ועל אותה שעה הוא אומר כולך יפה רעייתי ומום אין בך עד שחטאו בעגל ונעשו בהן זבים ומצורעים . . אבל לפני הר סיני כולם שלמים היו".

ובשה"ש רבה (בפ"ד) ג"כ מובא המימרא דרשב"י הנ"ל ושם מפורש עוד יותר "כיון שחטאו לא היו ימים קלים והיו בם זבים ומצורעים חגרין וסומין אלמים, חרשים, שוטים וטפשים".

וצ"ב איך אפשר לתווך כ"ז אם המבואר בשיחה שגם שנה לאחרי מ"ת עדיין עמדו באותה תנועה של מ"ת ולכן לא היו בהם בעלי מומין?

[דא"ג, לכאו' צע"ק למה אומר שהמנין הי' שנה לאחרי מ"ת והלא המנין הי' בא' לחודש השני ומ"ת היה בחודש השלשי?].