מצורף בזה קטע משיחת ט"ו בשבט תשל"ב (שנעתק מלה במלה מהקסטה).

"...אין דעם "דעת" וואס ס'דארף זיין אין דער עבודה איז ניט נאר דער דעת וועגן דעם קרבן; ס'דארף זיין לשם הקרבן, ולשם המזבח, ולשם ניחוח וכו' וכו'. במילא, אויב ס'איז דא אן עבודה במקדש – איז דאס היפך פון היסח הדעת. איז וואס וועט אויפטאן די שמירה? – אז ס'איז סיי-ווי-סיי ניטא קיין היסח הדעת.

בשעת ס'איז בלילה, וואס דעמאלט איז קיין עבודה ניטא, במילא איז דאך רעכט אז קיינער טראכט ניט וועגן בית-המקדש – האט מען אוועקגעשטעלט שומרים כדי ס'זאל ניט זיין היסח הדעת.

וואס האט מען דערפון ארויס? אז אט דאס וואס דער רמב"ם שרייבט בלילה – איז דאס כדי צו שולל זיין דעם ענין פון היסח הדעת.

במילא איז דערפון פארשטאנדיק, אז בשעת ס'האט זיך אנגעהויבן עבודת התמיד – האט מען שוין ניט געדארפט האבן די שמירה.

במילא אט דאס איז די שייכות פון שמירת הכהנים צו מסכתא תמיד: וויבאלד אז מ'רעדט וועגן עבודת התמיד – דערציילט מסכתא תמיד, אז ס'איז דא אן ענין וואס מ'וואלט געדארפט האבן שמירה; וויבאלד אבער מ'האט אנגעהויבן מקריב זיין דעם תמיד – איז דארף מען קיין שמירה ניט האבן: (דאס איז) אט דאס וואס שמירה טוט-אויף פריער – גייט דאס אריין אין דער עבודה פון תמיד.

[דער] נאך איז בנוגע להלכה בפועל קומט דערפון ארויס א חידוש דין, אז דאס וואס "הכהנים שומרים בלילה", איז ניט דער פירוש אז מ'דארף שומר זיין בלילה ביז וואנענט ס'וועט זיין דער נץ החמה – מ'דארף שומר זיין כל זמן ס'איז דא היסח הדעת, ס'איז ניטא קיין עבודה, במילא, אז ס'הויבט זיך אן עבודת התמיד – איז אט דעמאלט ווערט מען באפרייט פון דער עבודה פון שמירת המקדש.

וואס דערפאר איז דאס א חלק אין עבודת התמיד, דער ענין השמירה.

דערמיט איז אויך פארשטאנדיק פארוואס שמירה ווערט געבראכט אין מסכתא תמיד – ווארום דאס איז א חלק וואס תמיד האט אויך אויפגעטאן:

דאס איז געווען די ערשטע עבודה וואס מ'האט געטאן במקדש. פארן תמיד טאר ניט זיין קיין עבודה. במילא, איז בשעת תמיד האט מען אנגעהויבן מקריב זיין דעם תמיד – אט דאס האט שומר געווען דעם מקדש, דאס האט אריינגעבראכט די שלילה פון היסח הדעת, וואס אזוי איז געווען "בשלשה מקומות הכהנים שומרים", ע"כ.

מה שנאמר שעבודה הראשונה במקדש היתה עבודת קרבן תמיד, ולפני עבודה זו לא היו רשאים לעשות שום עבודה, לכאורה קשה, דהנה הרמב"ם בהל' תמידין ומוספין ריש פ"ו כותב: "עבודות התמידות בכל יום כך הוא, סמוך לעליית השחר יבוא הממונה שעל הפייסות ויקיש על העזרה ופותחין לו ומבלשין את כל העזרה ומעמידין עושי חביתין לעשות החביתין, וכל הכהנים ששם כבר טבלו קודם שיבוא הממונה ולבשו בגדי כהונה ויבואו ויעמדו בלשכת הגזית ויפייסו פייס ראשון ושני ויזכה כל אחד במלאכתו כמו שבארנו. ומתחיל זה שזכה בתרומת הדשן ותורם על הסדר שבארנו. ואח"כ מסדר מערכה גדולה ואח"כ מסדר מערכה שני' ואח"כ מעלה שני גזרי עצים ומניחין על מערכה גדולה להרבות אש, ואח"כ נכנסין ללשכת הכלים ומוציאין כל כלי השרת שצריכין להן כל היום ומשקין את התמיד מים, וזה שזכה בשחיטתו מושכו וכו'. עפ"י סדר זה – אין עבודת התמיד עבודה הראשונה במקדש, אלא אחרי כמה וכמה עבודות. ועפי"ז הפסק "היסח הדעת" של המקדש נפסק בעשיית החביתין או בעבודת תרומת הדשן, שהיא עבודת כהונה ככל העבודות" (שם פ"ב ה"י).

עפי"ז צריך ביאור מה שמובא בהשיחה שענין שמירת המקדש הובא במס' תמיד דוקא, כי עבודת התמיד היא הראשונה ועל ידה נפסקה היסח הדעת, בה בשעה שעבודת התמיד אינה הראשונה (היא ראשונה ב"הקרבה": לפי שאסור להקריב קרבן כלל קודם תמיד של שחר (רמב"ם שם פ"א ה"ג)).

בשיחת מוצש"ק פ' מטו"מ, מבה"ח מנ"א תשל"ט ביאר כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו פירוש תיבת גבול – שנזכר כמה פעמים בפ' מסעי, ואמר: לפעמים הפירוש הוא, 'גרעניץ' (מיצר), ולפעמים פירושו שטח. בין הדברים נאמר: כשנאמר 'וגבול ים', הי' זה ים הגדול, אי אפשר לפרש תיבת גבול - שטח, כי איזו שייכות יש לחלקים לים הגדול, ים הגדול אינו ארץ ישראל,

לכאורה, בפ' מסעי לד, ו. נאמר: "וגבול ים והי' לכם הים הגדול וגבול זה יהי' לכם גבול ים". ופירש"י ד"ה 'וגבול' – "הכיסין שבתוך הים אין הם מן הגבול והם איים".

המקור לפרש"י זה – הוא במס' גיטין ח, א: "איזהו ארץ ואיזהו חו"ל, כל ששופע ויורד מטור אמנון ולפנים א"י מטורי אמנון ולחוץ חו"ל, ואיים שבים רואין אותן כאילו חוט מתוח עליהם מטורי אמנון עד נחל מצרים מן החוט ולפנים א"י מן החוט ולחוץ חו"ל".

ובד"ה 'נחל מצרים' פרש"י: "ויש מקום שהים נכנס לתוך ארץ ישראל מהלך ימים רבים בין הר ההר לנחל מצרים ובאותה כניסה יש כסין והן מתפשטין למערב לתוך הים חוץ מבין המקצועות תחומי ארץ ישראל שהן הר ההר ונחל מצרים, הלכך רואים כאילו חוט מתוח מסוף הר ההר במערבו עד נחל מצרים שהרי כל מה שבתוך מקצועות הללו ארץ ישראל היא ומן החוט ולפנים כו'.

ובמדרשי רש"י עה"ת בפסוק הנ"ל: "חזר הכתוב ואמר, 'וגבול' לומר שלא שפת הים הוא הגבול והים עצמו אינו מארץ ישראל, אלא אף כל רוחב הים שכנגד אויר א"י כל האיים שבתוכו מתחום הארץ ואף האיים שבתוך הים הם נכללים בגבול זה, ולאו דוקא איים אלא הוא הדין למים אלא נקט איים משום שחורשים וזורעים בהם וחייבים בתרומות ומעשרות ושמיטה.

בגליון העבר (ע' 55) כתבתי ביחס להמבואר בתורה אור (ע' 190) שההסתר דפנים העליונים פועל הפרדה בין שם י-ה לשם ו-ה, שהיינו הפרדה בין אבא לאמא.

הנה מובן שזו פליטת הקולמוס וצ"ל שהיינו הפרדה בין אבא (מוחין) למדות.

והנה קצרתי בהערתי בענין זה במקום שהי' ראוי להאריך (קצת עכ"פ) וברצוני להוסיף שורות דלהלן:

הנה מבואר בתו"א (ע' 190 הנ"ל) שהענין דאין השם שלם ואין הכסא שלם עד שימחה זרעו של עמלק, הוא, שעמלק, קליפת הישות והגאוה, מפריד בין י-ה (מוחין) לו-ה (מדות) ואז נתהוו הז' מדות רעות. וכמו כן מפריד (קליפת עמלק) בין הכס להא', היינו שמסתיר ומכסה על הא', בחי' אאלפך חכמה אאלפך בינה, עד כאן.

[ונראה הכוונה, שהפירוש דאין השם שלם ואין הכסא שלם עולה בקנה אחד, דהרי גם אלף הוא כנגד חו"ב כמו שהשם י-ה הוא כנגד חו"ב].

ושייכות ענין זה למוחין דקטנות (לחמא עניא) ומוחין דגדלות, ולכאן הב"ן שואל מ"ה, הנפעל בליל הסדר (ע"י אכילת מצה ושתיית היין), המבואר בהערתי, הוא, כי עמלק שמסתיר על המוחין ומפריד בין המוחין למדות, פועל מוחין דקטנות בהמדות ונעשה יניקת החיצונים בהמדות ונתהוו הז' מדות רעות;

ולהעיר עוד שע"י שעמלק מכסה על הא' הרי אי אפשר למלאות הההי"ן (והוא"ו) דשם הוי' במילוי א', שאז השם הוי' הוא כנגד שם מ"ה, ויוצא שעמלק מכסה על שם מ"ה, ואתייתאים המדות ונעשו ז' מדות רעות.

וע"י מחיית קליפת עמלק נגמר יצי"מ בשלמות ונעשה השם שלם והכסא שלם, והב"ן (מדות דקדושה) שואל מ"ה, ומתבטלים הז' מדות רעות, ודו"ק.