בשיחה לפר' תולדות תשמ"ח ביאר כ"ק אדמו"ר מהו ההכרח דרש"י בפרשתינו שכתב בד"ה 'ותלך לדרוש' שהלכה לביהמ"ד של שם מהא דכתיב "ותלך" דמשמע שהלכה [וכ"ה במפרשי רש"י], וגם שם מבאר למה לא שאלה את אברהם או יצחק, ומבאר בב' אופנים או ששאלה אותם ולא השיבו דלא נתגלה להם ורש"י לא כתב את זה כיוון שאין לזה רמז בפסוק או י"ל שלא רצתה לצער אותם ועל כן לא שאלה אותם, עיי"ש.

ויש להעיר דהד"ה של רש"י הוא ותלך לדרוש ולא "את ה'" ואינו מרמזו אפילו ב-וגו', ומשמע שאין כוונתו של רש"י לבאר תיבות את ה' דזה מבאר בד"ה שלאחרי זה "לדרוש את ה'. שיגיד לה מה תהא בסופה" והיינו שרצתה שהשם יאמר לה מה תהא בסופה [וזה ענין דרישה, לא רק להתפלל אלא שיאמר לה ברורות מה תהא בסופה, ואולי לכן כתב רש"י לבית "מדרשו" של שם ולא כתב רק שהלכה לשאול אצל שם, דבית המדרש הוא מקום דרישה], אמנם השם ענה לה ע"י שליח ע"י שם כמפורש ברש"י בד"ה ויאמר ה' לה, לא לה בעצמה.

ולפי זה יש לעיין מה מקום להקושיא שתשאל את אברהם או יצחק, הרי בפשטות לא היתה כוונתה לשאול את שם אלא לדרוש את ה' כפשוטו ורק שבפועל ענה לה ע"י שליח, דאם כוונתה בתחילה היתה לשאול את שם הי' רש"י צריך לפרש תיבות "את ה'" דהכוונה לשם נביאו ושליח ה', וכנ"ל רש"י אינו מפרשו, ורק כותב שהלכה לבית מדרשו של שם.

ובפשטות י"ל ביאורו של הרבי שהלכה לדרוש בבית מדרשו של שם ולא לבית מדרשו של אברהם או יצחק דאם בפועל יענה לה ה' ע"י שליח [וכפי שהי' בפועל] לא יוודע לאברהם וליצחק אודות צערה.

ולפי זה י"ל דב' הביאורים של הרבי ביאור אחד הם שאכן בתחילה התפללה ודרשה בבית מדרשו של אברהם ויצחק רק שלא נענתה משום שלא רצה ה' לצער את אברהם ויצחק, ולכן אח"כ הלכה לבית מדרשו של שם ושם נענתה ע"י שם, ומה שנענתה ע"י שליח ולא לה לעצמה מובן לבן חמש למקרא מה שרש"י פירש לעיל מיני' שאינו דומה תפילת צדיק בן צדיק וכו'. ועצ"ע.

בלקו"ש ח"ט עמ' 278 (הוספות): "במענה על מכ' מד' פנחס, בו שואל ע"ד: א. מנין בביהכנ"ס אשר רק פחות מעשרה הם שומרי שבת והשאר אינם ר"ל, ובעברו דרך שם בבקר ש"ק, בקשוהו להכנס ולהיות הש"ץ שלהם במנין הראשון, כיון שממהרים הם לעבודתם, ובכ"ז רוצים להתפלל בצבור וחלק גדול אומרים קדיש וכו'. והספק הוא הצריך הוא להענות לבקשתם ולירד לפני התיבה.

והנה כנראה מהתיאור שלו, לא רצו הם בעצמם לירד לפני התיבה מפני ידיעתם שבלתי שומר שבת אין עליו לעשות כזה, ולולי שיקבל הוא על עצמו להיות ש"ץ - יבטל המנין וקרוב לודאי שחלק גדול גם לא יתפללו.

וא"כ הוא, אין דעתי נוחה מדין קנאות שלא במקום המתאים לגמרי ואומרים לאדם שיחטא חטא קל בשביל להציל חבירו מחטא חמור. ואף שי"א שהוא דוקא במקום שלו (כן תוקן לנכון בשערי הלכה ומנהג) יש חלק בחטא חבירו אינו כן במדת חסידות".

ומציין בהערה: עיין בכ"ז תוד"ה כופין גיטין מא, ב. ריב"א בתוד"ה וכי שבת ד, א. רמב"ן בשבת שם בתירוץ ב'. ר"ח שבת שם בשם י"א. ריטב"א עירובין לב, ב.

וכבר העירו דצ"ב מהו הכוונה בהמ"מ שמציין אליהם, ומדוע מציין למ"מ אלו דוקא מבין כל דברי הראשונים בענין זה. ובפרט יפלא מה שמציין להי"א בר"ח שבת ד, א. דבר"ח שם מביא די"א דרדיית הפת בעיסה קודם שיקרמו פניה מלאכה היא והוי כמו לש ועורך, ולכא' אין זה נוגע כלל לנדו"ד.

וי"ל בדא"פ, דהנה בפנים המכתב הביא דעת הי"א (והוא תי' הא' בתוד"ה וכי) דאומרים לאדם חטא כו' "דוקא במקום שלו יש חלק בחטא חבירו" (להעיר דלא נמצא ל' זה בתוס', ונמצא בדיוק במאירי בשם "חכמי הדורות" עיי"ש), וכותב דגם לדעת הי"א "אינו כן במדת חסידות". וע"ז מעיר בההערה דלשאר הראשונים מן הדין אומרים לו חטא וכו' ומציין לדברי שאר הראשונים שתירצו באופן אחר, ולא ס"ל כהי"א דהוא דוקא כשיש לו חלק בחטא חבירו, וא"כ אין דעת רוב הראשונים כדעת הי"א, וא"כ לדעת רוב הראשונים שתי' באו"א לא ס"ל כהי"א, מן הדין אומרים לו חטא כו'. ולכן מכנה הדעה דאומרים חטא דוקא כשיש לו חלק בהחטא בשם "י"א" כיון דרוב הראשונים לא ס"ל כן.

ועפ"ז דכוונת המ"מ שמציין בההערה היא להביא שאין דעת רוב הראשונים כדעת הי"א, יש לבאר סדר המ"מ, דמציין קודם לתוס' בגיטין שכתבו בדבריהם רק התי' דבפושע אין אומרים לאדם חטא, ולא הזכירו כלל התי' דאומרים חטא כו' רק כשיש לו חלק בחטא חבירו, ומבואר דלא ס"ל כלל מתי' זה, ואח"כ מציין לתוס' בסוגיין דכן כתבו בריש דבריהם דעת הי"א, אבל הביאו אח"כ עוד תי' אחר בשם הריב"א דלא ס"ל כתי' הא', ואח"כ מציין להרמב"ן שגם הוא כ' תחילה כדעת הי"א אבל בסו"ד כותב עוד תי' באו"א, וי"ל דמציין קודם להריב"א בתוס', דמלבד מה דראוי לציין קודם לתוס' שעל הדף, דבתוס' חזינן דלא ס"ל הריב"א מתי' הא', משא"כ הרמב"ן הרי הוא בעצמו כותב בתי' הא' כדעת הי"א, ורק בתי' הב' כ' באו"א.

ובסוף מציין להריטב"א בעירובין שבדבריו מבואר דאף אי אין אומרים לאדם חטא כו' מ"מ אם רוצה בעצמו מותר, ומזה מקור למ"ש בהמכתב ד"במדת חסידות אינו כן", דבפשטות קשה ע"ז הרי אי הדין הוא דאין אומרים לאדם חטא כו' יהא אסור לו לחטוא בשביל חבירו שהרי חטא קל הוא, ולכן מציין להריטב"א דגם אי אין אומרים לו חטא מותר בעצמו (ועיין לקמן ההסבר בזה).

אבל עדיין צ"ע בהציון להר"ח דבפשטות אינו שייך לנדו"ד.

ואולי י"ל בזה עוד בעומק יותר ע"ד הנ"ל דהנה מכל החילוקים שכ' הראשונים בדין זה דמתי אומרים לאדם חטא כו' ומתי לא יוצא לכא' ב' אופנים בכללות: א. שבדרך כלל אומרים לאדם חטא כו', ויוצא מן הכלל הוא שאין אומרים לו חטא. ב. להיפך, בדרך כלל אין אומרים לאדם חטא כו', ויוצא מן הכלל הוא שאומרים לו חטא.

וי"ל שבכללות זהו החילוק בין דעת הי"א ודעת שאר הראשונים שמציין אליהם בהערה, דלדעת הי"א בד"כ אין אומרים לאדם חטא כו' חוץ מהאופן שגם לו יש חלק בחטא חבירו. משא"כ לכל שאר הראשונים הוא להיפך, דבדרך כלל אומרים לאדם חטא כו'.

וי"ל דלכן מציין לכל שאר הראשונים בחדא מחתא, דאין זה רק שבדברי כולם מבואר דלא ס"ל כדעת הי"א כנ"ל, אלא יתירה מזו שיסוד שיטתם שוה בנקודה זו שיוצא מן הכלל הוא שאין אומרים לאדם חטא כו' כדלהלן.

ואולי יש לומר שמציין לדברי הראשונים באופן דמן הקל אל הכבד: א. בתוס' גיטין כתב דכשפשע חבירו אין אומרים לו חטא, ומבואר מזה דבכללות אומרים לאדם חטא כו' חוץ אם יש סיבה מיוחדת שפשע חבירו, אבל לאידך לתי' זה יש הגבלה דתלוי במצב חבירו אי הזיד ופשע או לא. ב. בריב"א מבואר יתירה מזו, דלעולם אמרינן לאדם חטא כו' ואינו תלוי במצב חבירו אי פשע או לא, ואם רק הוי מעשה חטא אומרים לו חטא כו'. ג. ברמב"ן מבואר יתירה מזו דכתב בתי' הב' דהדביק פת בשוגג "לאו איסור הוא שאפשר לו להתכפר בחטאת" ולכן אין אומרים לו חטא כו', ומבואר דלעולם אומרים לו חטא כו' ואינו תלוי לא במצב חבירו אי פשע ולא במעשה חטא דוקא, אלא אי רק יכול להציל חבירו מאיזה חטא חמור שיהי' אומרים לו חטא.

ואולי י"ל דמדברי הר"ח מבואר חילוק חדש בדין אומרים לאדם חטא כו' שאינו מבואר בכל שאר הראשונים, דבכל החילוקים הנ"ל שכ' הראשונים הרי הם מחלקים לגבי האופן ומהות החטא דחבירו (אי פשע בחטא, אי הוי מעשה חטא, אי צריך רק כפרה), אבל לא מצינו שחילקו במהות החטא קל שהוא יעבור בשביל חבירו, דע"פ סברא יש מקום לחלק בדרגת ה"קלות" של החטא שמותר לו לעבור בשביל חבירו, אבל לפי הי"א בהר"ח שכתב דרדיית הפת הוי מלאכה כמו לש (אף דודאי לא ס"ל שהוא מלאכה דאורייתא ממש), י"ל דרק הכא הוי רדיית הפת חטא חמור מדי שנאמר לו חטא בזה בשביל חבירו, אבל בחטא יותר קל מזה לעולם אומרים לאדם חטא בשביל חבירו, אבל לעולם אין שום נ"מ בסוג או אופן החטא דחבירו. ונקודה זאת היא יותר מהמבואר בכל תי' הראשונים שחילקו במהות החטא דחבירו.

ועוד יש להעיר לגבי מ"ש בהמכתב דהגם דע"פ הדין אליבא דהו"א במצב זה אין אומרים לאדם חטא כו' מ"מ "אינו כן במדת חסידות", דע"פ פשוט יש לעיין בזה, הרי אי ע"פ דין אין אומרים לו חטא, א"כ יהא אסור לעשות כן שהרי חטא הוא?

וי"ל בזה ב' נקודות: א. הכתב סופר כ' בתשובותיו, דכשאומרים לאדם חטא הוא מצד דכל ישראל עריבין זב"ז, וא"כ י"ל שגם כשאין מורין לו לחטוא בשביל חבירו, אינו אסור לו לעשות כן דכל ישראל עריבין זב"ז.

ב. בגדר אומרים לאדם חטא כו' י"ל, דאין הפי' בזה שמוטב שיעבור הוא על איסור קל משיעבור חבירו על איסור חמור, אלא הפי' הותרה איסורו כשעושהו כדי להציל חבירו, וע"ד מה דפקו"נ דוחה את כל התורה כולה, ( כן ביאר הרע"ב שוחאט). וא"כ י"ל דגם כשאין מורין לו כן, אם חוטא בשביל להציל את חבירו הותרה איסורו.