בשיחת ליל שמחת תורה תשמ"ה ('התוועדיות תשמ"ה' כרך א' עמ' 366 ואילך) איתא: "מלבד גודל הענין דלימוד התורה ישנו גם הענין שצריכים להזהר ולשמור על כבודה של הספר תורה (ראה זהר חלק ג' עא, א) גודל החומר שבהוצאת ס"ת מארון הקודש ללא צורך..ואעפ"כ, מוציאים את כל ספרי התורה..ומטלטלים אותם..כדי לרקוד עמהם מסביב לבימה!

ובזה מתבטא המנהג דהקפות - לא לימוד בתורה, כי אם ריקוד עם ספרי התורה!

ומה שנהגו בכמה קהילות לקרוא בתורה גם בליל שמח"ת (דלא כמנהג חב"ד) הרי זה ענין בפ"ע, שכן, לאחרי הסיום דההקפות מכניסים את כל הס"ת לארון - הקודש ואח"כ פותחים שוב את ארון הקודש..היינו שזהו ענין ועבודה בפ"ע, ללא כל קשר ושייכות למנהג דהקפות שאינו קשור עם ענין של לימוד..שהשמחה דשמחת - תורה היא שמחה עצמית כו'".

ולכאורה צ"ב קצת סגנון ההנחה שהרי כ"ק אדמו"ר פתח בחומר הענין של כבוד הס"ת, ומסיים שמנהג דכמה ק"ק לקרוא בתורה בליל שמח"ת אין לו שייכות לענין ההקפות, ולא נזכר כלל השייכות שכן ישנם ביניהם.

דהנה, מנהג זה דהקריאה בליל שמח"ת (שנזכר ברמ"א סי' תרסט ס"א) אכן נקבע משום כבוד הס"ת - "אין לנו קריאה בתורה בערב זולת קריאה זו פעם אחת בשנה, ולאו משום דינא נקבעה לתכליתה ככל הקריאות, רק משום שהוציאו הס"ת להקיף הבימה חשו שלא יהי' הטלטול בכדי, לכן קבעו לליל זו קריאה" - שערי רחמים שער חי אות כה, ספר המטעמים דף לג בשם תוספות חיים, ועוד.

ומה שנאמר: "שזהו ענין ועבודה בפ"ע, ללא כל קשר ושייכות למנהג דהקפות שאינו קשור עם ענין של לימוד" הנה כנראה כוונת כ"ק שזהו פרט צדדי, ואף שזהו בגלל שהוציאו הס"ת, אבל אין לו שייכות לשמחת תורה עצמו [ואפילו לא לקריאת תורה רגילה (כנ"ל "ולאו..לתכליתה ככל הקריאות")] שענינה שמחה עצמית כו',

ולא באתי אלא להעיר כו'.

בגליון הקודם (עמ' 43) פרסם אחי הגדול הר' ב.צ.ח. שי' מכתי"ק של הרבי על מה שפי' בשיעורים בסה"ת "עבר על מ"ע ושב אינו זז משם עד שמוחלין לו" דהיינו שמוחלין לו מיד. וע"ז כ' הרבי: "!? הרי זה היפך מאינו זז.. עד". עכלה"ק.

ובפשטות, הכוונה היא דאין לפרש דבעבר על מ"ע ושב, ע"י תשובתו נפעל ממילא המחילה מיד בלי שיהוי זמן דאינו כן, אלא אפי' אחר ששב לא בא המחילה מיד.

ולכאו' צ"ב בפי' הדברים, שהרי אין לומר דאחר ששב עדיין צריך לעשות עוד דבר כדי לפעול המחילה, שהרי מובן מהל' "אינו זז משם עד שמוחלין לו" שאינו חסר שום פעולה מצדו, דעשיית תשובה ("ושב") מצדו מספיק, וא"כ צ"ב מ"ט יהא שהיית זמן בין עשיית התשובה להמחילה, מה עוד חסר שצריך לזמן זה?

ואולי י"ל בזה ע"פ המבואר בלקו"ש חי"ז (עמ' 194 ואילך) דתשובה וכפרה ב' ענינים המה. דענין התשובה הוא כמ"ש אדה"ז (באגה"ת פ"א) "עזיבת החטא בלבד", וטעם הדבר הוא דענין התשובה הוא על מכאן ולהבא שנעשה צדיק גמור; וענין הכפרה הוא בנוגע להעבר שנמחל ונתכפר החטא (והפגם) שעשה בעבר. ומוסיף עוד בלקו"ש שם (עמ' 198): "בפועל קומט דורך תשובה (אויך) די כפרה אויפן עבר, אבער עס איז ניט קיין חלק פון עצם התשובה ויתירה מזו י"ל: עס איז נאר וואס רצה הקב"ה אז בשעת דער מענטש וועט טאן תשובה וועט ער עם מכפר זיין. נאכמער ס'איז אפי' ניט קיין תוצאה הכרחית פון תשובה - ועאכו"כ אז ס'איז לגמרי ניט מעכב בתשובה". ועיי"ש עוד.

ועפ"ז מובן, דאם היתה תשובה וכפרה ענין א' דהכפרה הוא "תוצאה הכרחית" מתשובה, הרי מיד שעשה תשובה נמחל לו בלי שום שהיית זמן, אבל מכיון שבאמת תשובה וכפרה ב' ענינים, הרי י"ל דגם אחר שעשה תשובה שלימה (עזיבת החטא), ולא חסר שום פעולה מצד האדם בנוסף לתשובה, אעפ"כ הרי מכיון שהכפרה הבא מצד הקב"ה שיהיה "מרוצה וחביב לפניו ית' כקודם החטא" (אגה"ת רפ"ב) הוא ענין (ושלב) נוסף, לכן אינו בא ממילא מיד אלא אחר זמן מה.

[אלא דאעפ"כ לגבי "עבר על מ"ע ושב" בהכרח שיבוא הכפרה ע"י התשובה דאי לאו הכי מהו הפי' ב"אינו זז משם עד שמוחלין לו" דמשמע דבהכרח הוא כן? ומ"ש בהשיחה שאין הכפרה "תוצאה הכרחית" מתשובה, היינו מזה שמצינו עוד חטאים שלגבם גם אחר תשובה אינה בהכרח שיבא הכפרה. אולם לאידך גיסא, הרי מזה ראי' שגם לגבי עבר על מ"ע ושב שבהכרח יבא הכפרה, ענין הכפרה הוא ענין נוסף על התשובה הבאה מצד האדם].

אבל לכאו' צ"ע ממשנ"ת בהמשך השיחה שם (עמ' 198): "דער תכלית אין מבוקש (ומסובב) פון תשובה, אז דער אויבערשטער זאל אים מכפר זיין אויף זיינע עבירות, ביז ער זאל ווערן "מרוצה וחביב לפניו ית' כקודם החטא". און מצד דעם דארפן זיין (צוזאמען מיט "עזיבת החטא") אויך די אנדערע "גדרי התשובה" - חרטה על העבר, וידוי וכו'". הרי להדיא דלא די בעצם עשיית תשובה כדי לפעול הכפרה אלא צריך גם פעולות נוספות (מגדרי התשובה - עי' לעיל בהשיחה) כדי לפעול הכפרה. וא"כ לכאו' אין לומר כמשנת"ל דאחר שעושה האדם תשובה אי"צ לפעולה נוספת להכפרה ("אינו זז משם כו'").

אמנם י"ל דהיא הנותנת, דבמה שאמרו "עבר על מ"ע ושב" נכלל בעשיית התשובה לא רק עצם התשובה (עזיבת החטא) אלא גם שאר הדברים מגדרי התשובה (חרטה וידוי כו'), והיינו שב"שב" יש ב' הפרטים. וחלוקים ב' פרטים אלו זמ"ז, דלגבי עצם התשובה כבר נפעל בשלימות מיד, דאינו חסר כלום בעצם מצות התשובה שעל האדם, אמנם מה שביחד עם עצם התשובה עסק האדם גם בחרטה וידוי כו' שזה נוגע להכפרה על העבר, אין זה פועל פעולתה מיד על האדם, כיון שעיקר ענין הכפרה תלוי בהקב"ה, וזהו השהיית זמן להכפרה שמובן מהל' "אינו זז משם" כמו שמפרש הרבי בכתי"ק.

ועפכ"ז יש לפרש ל' הגמ' בחגיגה (שהביא הרב"צ שי' בגליון הקודם) "כל העושה דבר ומתחרט עליהן מוחלין לו מיד", די"ל דכאן קאמר שאם יעסוק בעיקר ובהדגשה בענין החרטה על העבר שקשור לענין הכפרה (כנ"ל מהשיחה), אז מתחיל הכפרה מיד בלי שהיית זמן. (אלא שגם זה הוא רק התחלת המחילה, וכמ"ש התוס' בשבועות יב כיון שכולל בזה גם עבירות חמורות). ולא איירי כאן במי ששב היינו שעיקר עסקו הוא בתשובה שהוא עזיבת החטא מכאן ולהבא משא"כ במחז"ל עבר על מ"ע ושב איירי במי שעוסק בעיקר בענין התשובה מכאן ולהבא ולא בהדגשה יתירה בענין חרטה על העבר, ולכן יש בהכפרה שהיית זמן.