בהתוועדויות תשמ"ו ח"ג עמ' 494 (לחיזוק הקשר עם פרשת 'נשא' דאז), הזכיר כ"ק אדמו"ר "אלה הנוהגים להעביר את הסדרה גם בשבת שחל ביום-טוב - לומדים בחג השבועות עצמו [יו"ט שני שחל בשבת] את פרשת נשא כולה, שנים מקרא ואחד תרגום".

אף שהנהגה זו מתאימה לסדר אמירת חת"ת שלנו, שאומרים וחוזרים ואומרים את הפרשה גם ביו"ט וחוה"מ עד שקוראים אותה בפועל - פשיטא שלא נאמרו הדברים למנהגנו (וכמו בקשר לאמירת "אל תירא עבדי יעקב", לקוטי שיחות ח"ג עמ' 799), אך צריך חיפוש מי הם הנוהגים כך, כי לא מצאתי זאת בשו"ע אדמו"ר הזקן (עיי"ש סי' רפה ס"ט) ובמלקטים שם, ולא ב'שמירת שבת כהלכתה' במקומו (פמ"ב סעיף ס), ולא בלקוטי מהרי"ח (ח"ב בעניני שמו"ת) וגם לא בנטעי גבריאל (הל' יו"ט ח"ב). וכל הדיון בשו"ת מהר"ם מינץ סי' לד והמענה בתרומת הדשן ח"א סי' כג וח"ב סי' קע (וראה בארוכה בס' בירור הלכה מהדו"ק או"ח סי' רפה עמ' עו) אינו אלא לקריאת פרשת יו"ט עצמו, ולא לקריאת השבת שהיתה נקראת אילו לא חל בה יו"ט.

בשיחת ליל ב' דחג הפסח ה'תש"כ (סי"א) נתבאר בנוגע לגודל הענין דסיפור ביציאת מצרים שמזה שר"ע ישב כל הלילה וסיפר ביצ"מ בהמעשה דרבי אליעזר וכו' ורבי עקיבא וכו', אף שמבואר בתוס' (כתובות יז, א) שר"ע נענש על שהתעסק במת מצוה ונתבטל מתלמוד תורה, שמזה רואים גודל מעלת תורתו של ר"ע שהי' בזה מעלה אפי' לגבי מצוות שא"א לעשותם ע"י אחרים, שבכלל הדין הוא שבשביל זה יש להפסיק מת"ת, אבל אצל ר"ע (שתורתו הוא ע"ד המבואר לגבי רשב"י בהיותו במערה שלא יכל לקיים מצוות מעשיות, ואין בזה חסרון כמבואר בכ"מ בדא"ח) הי' עליו תביעה על שהפסיק מתורתו בשביל מת מצוה "ולאחרי כל העילוי שבלימוד תורה - הנה מעלת הסיפור ביצ"מ גדולה עוד יותר" ומבאר שם טעם הדבר "לפי שמעלת הנשמה היא בעילוי יותר גם ממעלת התורה וגילוי הנשמה נעשה ע"י הסיפור ביצ"מ" ע"ש.

דהיינו שמזה שר"ע הפסיק מלמוד התורה כדי לעסוק בסיפור ביצ"מ כל אותו הלילה, וע"ז לא הי' טענה עליו איך הפסיק מתורתו בשביל זה (כמו בשעה שהפסיק מתורתו בשביל לעסוק במת מצוה) ואדרבא הובא בחז"ל בתור הנהגה שיש ללמוד ממנה הרי מוכח מזה שסיפור יצ"מ גדול יותר מתלמוד תורה (וכנ"ל הטעם לזה המבואר בשיחה).

ולכאורה צ"ב הפי' בזה דהרי בפשטות גם לספר ביצ"מ הוא ענין של לימוד שהרי עוסקים בלימוד הדרשות הכתובים ביצ"מ, וכל פרשת ארמי אובד אבי וכו'. ובין אם עוסקים בפירוש הפשוט או באופנים נעלים יותר, ועד לאופן שבו היו עסוקים באותה המסיבה בבני ברק, הרי לכאו' יש בזה ענין של לימוד תורה לכל דבר?

וראה גם בשיחת ליל ב' דחה"פ ה'תשכ"ה בנוגע למה הוצרכו התלמידים לומר להם הגיע זמן ק"ש של שחרית שמזה משמע שאם התלמידים לא היו אומרים להם לא היו מפסיקים ולכאו' איך זה מתאים ע"פ נגלה דתורה? ומבאר שם שזהו מצד שמי שתורתו אומנותו כמו רשב"י וחבריו פטור גם מק"ש ולכן לא היו צריכים להפסיק, וכמבואר בירושלמי "וסיפור יצי"מ זה ג"כ נכלל במצות ת"ת ולכן הם היו תורתם אומנתם ולכן לא היו צריכים להפסיק" ע"ש.

ומדוע בשיחה הנ"ל מבאר שזה נחשב שר"ע הפסיק מתורתו בשביל לספר ביצי"מ?!

[ולהעיר מהביאור הידוע בנוגע להלשון "מבטלין ת"ת לקריאת המגילה" אף שגם זה ענין של תורה, אבל שם הביאור הוא מצד הענין דמקרא מגילה שזה לא ענין של דרשות וכיו"ב שהרי אסור להפסיק וכו' ועפ"י דין יוצאים י"ח ג"כ מי שאינו מבין לה"ק ולכן שייך לומר בזה הלשון מבטלין ת"ת, אבל אינו שייך לנדו"ד, ופשוט.]

ואוי"ל ע"פ מה שכתב הרמ"א (דרכי משה סי' תע"ג סקי"ב) על דברי הטור שם בנוגע לברכת ענט"י לפני הנטילה הראשונה שיש בזה ספק "והרוצה לצאת ידי ספיקא יביא עצמו לידי חיוב נטילה מצד אחר כגון שיסך רגליו" וכתב ע"ז הב"י שם ש"זה עפ"י הסברות שכתב רבינו בסי' ז' שאחר עשיית צרכיו מברך ענט"י, אבל לפי דעת הרא"ש שכתב רבינו שם דאינו מברך ענט"י אחר עשיית צרכיו אא"כ רוצה הוא להתפלל אין תיקון זה כלום" והעיר ע"ז הרמ"א "מיהו אפשר לומר דסיפור ההגדה הוי כמו תפילה אנו מספרים כבוד הא-ל ושבחיו יתעלה לכן צריך כאן נטילה"

הרי מבואר כאן דיש בזה גדר של תפילה עם הדינים המיוחדים לתפילה דוקא ולא לת"ת, ולהעיר גם מדברי השל"ה שאין להסב בשעת אמירת ההגדה (ודלא כהסוברים שגם סיפור יצי"מ צ"ל בהסיבה) משום שזה צריך להיות באימה וביראה וכו', ולכאו' בשעת הלימוד אין מניעה מלהסב (כמובן לאחרי שנתבטל הסדר שלומדים בעמידה דוקא, וכבר נהגו לישב, הרי מותר גם להסב) ודוקא מצד שיש כאן גדר של תפילה וכיו"ב יש מקום לשלול ענין ההסיבה (כנלענ"ד).

וא"כ אפשר שמצד זה נתכוון בשיחה הנ"ל שמבחינה מסויימת הי' כאן ענין של הפסקה מתלמוד תורה ע"ד הרגיל, לענין של סיפור בשבחי הא-ל שיש בזה גדר של תפילה וכו' וכנ"ל ועצ"ע.