ג. והנראה מתבאר בדברי הרמב"ן בפי' השני שכתב עליו ויותר נכון וכו' ד"ה ואכלו, שייך גם להמצות, דאכילת המצות בזה לא הוי מדין הכשר לחוד להפסח וכמו המרור. אלא דהויא מצות אכילת המצות [היינו עצם מצות אכילת המצה] דהמצוה היא שיאכל המצות ביחד עם הפסח. דמצות הפסח הוא שיאכל עמה אכילת המצה דמשום המצוה דבערב וגו'. ועל מרורים יאכלוהו הוא מדין הכשר הפסח דכל אכילת המרור לא הוי אלא מדין הכשר הפסח, אבל אכילת המצות בזה הויא דין מצות אכילת המצה בפ"ע. דהמצוה הוא שיאכלנה עם הפסח וכנ"ל ויעויין בשו"ת חת"ס או"ח סי' ק"מ שכתב בזה כפי' השני שבהרמב"ן וז"ל שם " . . בפ' בא בפסח ראשון כתוב ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו ובפ' בהעלותך בפסח שני כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו וההפרש קל להבין בפסח ראשון איכא מ"ע באכילת פסח בפ"ע ובאכילת מצה בפ"ע אך מרור אינו מ"ע בפ"ע אלא טפל לפסח ע"כ. כתיב מ"ע של אכילה על שניהם פסח ומצה ואמר על מרורים יאכלוהו שני אלו[1] נמצא כתיב אכילה בפסח ובמצה ולא במרור אמנם בפסח שני גם המצה טפלה לפסח ומי שאינו אוכל פסח שני אינו אוכל מצה ע"כ כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו לפסח ולא כתיב אכילה אלא לפסח ולא אמצה ומרור . . וכו' יעויי"ש בחת"ס. ועד"ז כתב ברש"ש בדף קט"ו יעויי"ש. [ובהגדה עם לקוטי טעמים ומנהגים לכ"ק רבנו בד"ה על מצות וכו' יעויי"ש].

ד. ודעת הגר"ח והגר"י דאכילת המצה שעם הפסח לא הויא דין אכילת המצה דמשום מצות בערב וגו' אלא הויא דין אכילה נפרד, [דין אכילה דמשום הכשר הפסח וכמו שהוא דין אכילת המרור בזה. וכנ"ל] מתבאר לפי פי' הראשון שברמב"ן דה"ומצות" נמשך אלמטה דה"ואכלו" קאי על הפסח דהמצוה שיאכלו הפסח במצות ומרורים וגו'. דגם "המצות" בזה הויא מדין הכשר הפסח כמו המרור, דלפי"ז מתבאר דהם תרי דיני אכילה נפרדים במצה, מצות אכילת המצה דהויא מצוה בפ"ע מקרא דבערב וגו' ומצות אכילת מצה עם הק"פ דהוי מדין הכשר לחוד להפסח [כהמרור] דברך אכילה י"ל שפיר דלא בענין בה אכילה דכזית וכן לא בעינן בה כל דינים הפרטים דנאמרו בהמצה דבערב וגו' וכנ"ל.

ה. והנה פי' הראשון שברמב"ן הנ"ל דקרא ד"ובמצות" על מרורים יאכלוהו לא הויא אכילת ה"מצות" בזה האכילה דמצות המצה מקרא דבערב וגו'. אלא הויא אכילת מצה הטפלה להפסח [כמו המרור] נראה דמתבאר היטב לפי מ"ש ברשב"ץ על ההגדה בד"ה מצה זו וגו' שכתב שם " . . כי אם יכלו להתמהמה היו מחמיצין בצקם כי לא הוזהרו על אכילת חמץ עדיין ולא נצטוו על אכילת מצה, אלא על אכילת הפסח שנאמר צלי אש ומצות על מרורים יאכלהו ולפי שלא יכלו להחמיץ בצקם שנאמר ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ על כן הוזהרנו מאכילת חמץ ונתחייבנו באכילת מצה בכל זמן בליל ראשון מן התורה שנאמר בערב תאכלו מצות" יעויי"ש. דמתבאר בדבריו דבפסח מצרים לא נצטוו עדיין במצות אכילת המצה דהויא מצוה בפ"ע מקרא דבערב וגו' אלא נצטוו רק במצות אכילת הק"פ במצות ומרורים . . דהך "מצות" לא הוי משום מצות "המצות" אלא משום דין הק"פ דהוו הכשר להק"פ וכמו המרור. ורק לאחר שיצאו ממצרים ולא הספיק בצקם להחמיץ וכו' נצטוו במצות אכילת מצה מקרא דבערב וגו' דהויא מצוה דאכילת מצה בפ"ע זכר למה שלא הספיק בצקם להחמיץ וכו' וכמבואר בהמשנה דר"ג וכו' ובההגדה דמצה זו שאנו אוכלים על שום מה ע"ש שלא הספיק וכו'. ועד"ז מתבאר ג"כ באבן עזרא עה"ת בפי' הקצר שמות י"ב, ט"ו. שכתב שם "עגת מצות כי לא חמץ ואלו התמהמהו אכלו חמץ. ואכילת מצות היום זכר כי כן עשו אבותינו והאוכל חמץ כאילו יכחיש צאת אבותינו ממצרים . . " יעויי"ש. ועיי' בתו"ש חכ"ב במילואים שם סי' ה' באו"ך ז' שהביא שם דכעין דברי הרשב"ץ מתבאר ג"כ בכת"י חמאת החמדה מובא בתו"ש חי"ב במילואים ע' רפ"ה, וז"ל פרשת מצה בשנה השני' נאמרה, שלא צום במצרים על המצות ז' ימים, אלא על המצה הנאכלת עם הפסח בחפזון בלבד" וכו' יעויי"ש. ועכ"פ מתבאר לפי"ז דבפסח מצרים לא נצטוו עדיין בהמצוה דאכילת מצה מקרא דבערב וגו' ואכילת המצה שעם הפסח לא הי' משום מצות אכילת המצה אלא משום מצות אכילת הק"פ מצה ומרור. דהוו רק מגדר מכשירי הפסח. וזה מתאים מאוד עם פי' הראשון שברמב"ן ד"ה "ומצות" שנאמר גבי הק"פ לא הי' בו מצות אכילה מצד המצה אלא מדין הכשר להק"פ וכנ"ל. ולפי"ז מתבאר שפיר מש"כ הגר"ח והגר"י דהם ב' דיני אכילה נפרדים, דין אכילת המצה שעם הפסח דהוו מדין הכשר לחוד ואכילת המצה מקרא דבערב וגו' דהוו מצוה בפ"ע דאכילת המצה וכנ"ל.

ו. ויעויין באברבנאל על ההגדה שם בדרך השלישי שכתב "והדרך השלישי והוא היותר נכון אצלי הוא שראה ר"ג בסגנון הכתובים שני טעמים במצות מצה, האחד מורה על הגלות להיותו לחם עוני שהוא כחוש וקשה ונאות לעמלים ועבדים וכמו שהיו אוכלים בארץ מצרים ולכך נאמר במצות הפסח על מצות ומרורים יאכלוהו[2] שהפסח בא אחרי המצות ומרורים, לפי שכן באה מכת בכורות אחרי הגלות ומרירות העוני, וטעם שני הורה עליו משה רבינו ע"ה במשנה תורה באמרו שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים למען תזכור וגו' שביאר היות המצה זכר ליציאה המהירה ולא לגלות וכו' וכאשר מצא ר"ג הסתירה הזאת בטעם המצוה התירה באמרו שהמצוה שנצטוו עליו בפסח מצרים לא היתה מאותו טעם המצוה שנצטוו עליו לדורות, כי המצוה עם הפסח במצרים הייתה זכר לגלות ולעוני השעבוד, ואותה מצוה שצוה לדורות היתה זכרון לחפזון ומהירות הגאולה ולזה אמר ר"ג מצה זו שאנו אוכלין בדור הזה ע"ש מה כי בענין הפסח אמר וכו' אבל המצה שאנו אוכלין, ר"ל שנצטווינו בה לדורות לא היתה מאותו טעם שנצטוו בה ישראל בפסח מצרים, היינו מפני העינוי כמו המרורים, אלא המצה הזו שאנו אוכלין ע"ש מה שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ וכו' ולזכר מהירות הגאולה נעשה המצוה הזאת" יעויי"ש. ומתבאר ג"כ בדבריו דהם ב' מצוות דאכילת מצה נפרדים. דהמצה שעם הפסח היא זכר לעוני וכו' וכמו המרור וכו' [והויא בפשוטו ג"כ בגדר הכשר להפסח וכמו שהוא המרור. דתרווייהו הויין מאותו גדר זכר להעוני וכו'] ומצות אכילת המצה מקרא דבערב וגו' דהויא גם בזה"ז. דהיא זכר להגאולה דלא הספיק בצקם להחמיץ וכו' וזה מתאים עם דברי הרשב"ץ וכו' ולפי' הראשון שבהרמב"ן וכו'. ולפ"ז מתבארים היטב דעת הגר"ח והגר"י בזה וכנ"ל.

ז. ופי' השני שבהרמב"ן דהמצות שעם הפסח הוא אותה מצוה דאכילת המצה מקרא דבערב וגו' דהמצוה הוא שיאכל הפסח עם המצות וכו' וכנ"ל מתבאר היטב לפימ"ש באבודרהם בסדר ההגדה ופירושה בד"ה מצה זו שאנו אוכלין וכו' שכתב "יש לשאול כי צווי אכילת מצות לא היה מטעם שלא החמיץ בצקם כי קודם לכן צוה לאכול מצות בסתם ולא אמר טעם לדבר. ולכן פירש רבי יוסף קמחי שמה שנצטוו על המצות קודם לכן היה על שם העתיד. שהשם יודע העתידות ידע שהיה להם לצאת ממצרים בחפזון ואפי' אם היו רוצים לא היו יכולים להחמיץ בצקם צוה לאכול הפסח על המצות ומרורים ולאכול שבעת ימים מצה וכו' יעויי"ש [ובשבילי הלקט בסדר פסח סי' רי"א בשם הר ישעי' יעויי"ש] דלפי"ז מתבאר דמצות אכילת המצות שעם הפסח הוא אותו גדר דמצות המצה דלדורות שהוא זכר להגאולה וכו' דנצטוו ע"ש העתיד וכו'. ולפי"ז מתבאר היטב פי' השני שבהרמב"ן דאכילת המצות שעם הפסח הוא אכילת המצות דמצות המצוה דבערב וגו', דהוא אותו גדר דהמצוה דאכילת המצה שנצטוו ע"ז בפסח מצרים ע"ש העתיד וכו'. [דגם בפסח מצרים נצטוו בהצווי דבערב וגו', וזהו חיובא דלאכול הק"פ ומצות וכו' היינו לאכול הק"פ עם המצות דמחוייבין משום הקרא דבערב וגו'. דלפי' השני שבהרמב"ן נראה דהצווי דבערב וגו' הי' גם בפסח מצרים[3]]

ח. והנה עיקר דברי הגר"ח דרק המצה דמשום הכשר הפסח אי כלל בהיקש [דעל מצות ומרורים יאכלוהו] משא"כ המצה דמשום הקרא דבערב וכו' לא איכלל בהיקשא וכנ"ל. נסתר הוא לכאורה ממימרא מפורשת בפסחים דף ק"כ ע"ב דאיתא שם אמר רבא אכל מצה בזה"ז אחר חצות לראב"ע לא יצא יד"ח פשיטא דכיון דאיתקש לפסח כפסח דמי מהו דתימא.. הא אפקי' קרא מהיקשא קמ"ל דכי אהדרי' קרא למילתא קמייתא אהדרי' יעויי"ש. ובר"ח שם".. פשיטא כיון דאיתקש לפסח שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו כפסח דמי מהו דתימא אפקי' קרא מהיקשא דפסח שנאמר בערב תאכלו מצות קמ"ל דכי אהדרי' קרא למילתא קמייתא כלומר לדוכתי' אהדרי' עד חצות כפסח" וכו' יעויי"ש. דמתבאר דס"ד דחיובא במצה מקרא דבערב וגו' הוא חיוב מצוה נפרד מהמצה דעם הפסח ולא נכלל בההיקש דעל מצות ומרורים יאכלוהו ולזה קמ"ל רבא דגם הך חיובא במצה איכלל בההיקש משום דאהדרי' קרא למילתא קמייתא. והיינו דאהדרי' להקרא דהק"פ ד"ומצות" על מרורים יאכלוהו. דהוא הך חיוב מצה דבערב וגו'. דהמצוה הוא שיאכל הק"פ עם הך חיוב מצה. דלכן נכלל הוא בההיקש וכו', והוא להדיא דלא כמו"ש הגר"ח דבא תרי חיובי אכילה במצה והחיוב דבערב וגו' לא נכלל בההקש וכנ"ל. וכבר תמהו בזה על הגר"ח מהך סוגיא עי' בדבר שמואל ועוד.

ט. ולכאורה הי' אפשר ליישב דברי הגר"ח שלא תקשי עליו מהך סוגיא והוא לפי מ"ש ברש"ש [על התוס' שם בע"א בד"ה ראב"י וכו'] לגרוס בדברי רש"י דהא דאהדרי' קרא הוא בהקרא דפ' ראה (ט"ז ג) לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות וגו' דהוקש בנה חיובא דמצות המצה מצ"ע דהויא לדורות להק"פ[4] וכמבואר ברש"י דף כ"א ע"ב בד"ה כתיב בהאי וכו' אליבא דר"י יעויי"ש. דלפי"ז הי' מיושב דברי הגר"ח והוא דההיקש בהך קרא הוא להק"פ לחוד דמצות המצה דלדורות הוקש להפסח. אבל לא למרור דלא נזכר בהאי קרא, דלכן לא יצא באכילת המצה לאחר חצות כיון דהוקש להפסח. אבל היקשא דהמרור להמצה דנלמד מקרא דעל מצות ומרורים וגו' הוא רק להמצה דהוא הכשר לק"פ דהוא נכלל בהקרא דעל מצות ומרורים וגו'. והיינו דאיכא בזה ב' היקשים. חדא מה דהוקש הפסח והמצה והמרור להדדי מקרא דעל מצות ומרורים וגו' דהך היקש הוא רק בהמצה דמשום הכשר הפסח, ויש עוד היקש מהקרא דפ' ראה דהוא לחיוב המצה דלדורות, והך היקש הוא רק להפסח ולא להמרור. דלא הוזכר המרור בהך קרא.

י. אכן פשטות הגמ' דכי אהדרי' קרא[5] למילתא קמייתא אהדרי' מתבאר דהוא להיקש ד"ומצות" על מרורים וכו'. וכדמתבאר כן להדיא בדברי הראשונים ז"ל, דז"ל הר"ח בר"ה דף כ' ע"ב בד"ה רבא אמר חצות וכו' "..וכתיב בערב תאכלו מצות וכו' וכתיב בפסח ואכלו את הבשר בלילה הזה וכו' וקיי"ל דהוא חצות לילה וכו' וכתיב בפסח על מצות ומרורים יאכלהו ש"מ, שאכילת מצה אפי' עד חצות יצא וכו' יעויי"ש דמבואר להדיא דההיקש בזה הוא בקרא דעל מצות ומרורים וגו'[6] וכן מתבאר ג"כ בספר הפרדס לרש"י ז"ל בהל' פסח (ע' מ"ד) שכתב שם שצריך לאפות המצות לאחר חצות י"ד כזמן שחיטת הפסח דהא הוקשו מצות לפסח בשילהי פרק בתרא (פסחים דף ק"כ) דכתיב צלי אש ומצות, מה עשיית הפסח משבע שעות ומחצה ואילך אף עשיית מצה כן. ואכילת מצה נמי הוקש לאכילת פסח כדרבא" וכו' יעויי"ש דמתבאר להדיא דהמצה דלדורות הוקש בזה להפסח בהקרא ד"ובמצות על מרורים" וגו' [וזהו ההיקש בדברי רבא בפ' בתרא דפסחים וכו] וכ"ה בדברי הלבוש ובשו"ע אדה"ז או"ח סי' תנ"א שם דהביאו ההיקש בזה מהקרא ומצות על מרורים יאכלוהו וגו' יעויי"ש.[7]

יא. וכן מתבאר ג"כ מדברי הרא"ש בר"פ ע"פ סי' ב' דכתב שם דלא מצי אכיל המצה עד שתחשך "וכן משמע בתוספתא דקאמר פסח מצה ומרור אוכלן בבת אחת ומאימתי משתחשך ותניא נמי לקמן (דף ק"כ ע"ב) הפסח אינו נאכל אלא בלילה. ומצה איתקש לפסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו" יעויי"ש דמבואר דגם המצה בזה"ז דנלמד מקרא דבערב וגו' איכלל בהיקשא דעל מצות ומרורים וגו', וכ"ה בדברי הפוסקים ז"ל באו"ח סי' תע"ב דכתבו שצריך לאכול המצה משתחשך מכח היקישא לפסח והביאו בזה הקרא דעל מצות ומרורים וגו' יעויי"ש בדרישה על הטור ובט"ז ולבוש ושו"ע לאדה"ז באו"ח סי' תע"ב, דמתבאר מכ"ז דגם המצה דלדורות דנלמד מבערב וגו' איכלל בהיקשא דהקרא דעל מצות ומרורים וגו' והיינו משום דאהדרי' קרא לקמייתא וכו' וכנ"ל.

יב. וכן נראה מוכח דלא כהגר"ח בזה מהמתבאר בדף ל"ט ע"ב דגם לדינא דנאכל בכל מושבות הוקש מרור למצה יעויי"ש. והרי דינא דבעינן שיהא נאכל בכל מושבות נלמד מקרא דבכל מושבותיכם תאכלו מצות דאיירי במצות אכילת המצה בפ"ע וכמבואר בקידושין דף ל"ז ע"ב יעויי"ש ובתוס' שם בד"ה בזמן דאיכא פסח וכו'. וע"כ דהיקישא דמרור למצה הוא גם לדין המצה דלדורות, והיינו משום דאהדרי' קרא לקמייתא להקרא דעל מצות ומרורים וגו', וכנ"ל.[8]

י"ג. והנה מהגמ' בדף ק"כ דאהדרי' קרא לקמייתא לא קשיא לפי' הראשון שבהרמב"ן דה"ומצות" שבהקרא דק"פ הוו מדין הכשר להק"פ וכנ"ל. והיינו משום דלהך פי' ס"ל דהציווי דבערב וגו' לא נאמר בפסח מצרים אלא לדורות וכנ"ל. דלפי"ז מתבאר דבפסח מצרים לא הי' באכילת המצה שעם הק"פ מצוה דמצה מצ"ע, אלא דהי' מדין הכשר להק"פ לחוד דהרי לא נצטוו אז עדיין בהציווי דבערב וגו', ולכן הוא דמפרשי בהקרא דה"ובמצות" הוא מדין הכשר להק"פ וכמו המרור. דפי' הקרא הוא דואכלו את הבשר וגו', במצות ומרורים דגם המצות היה בזה בזה מדין הכשר להק"פ לחוד. ורק לאחר שנצטוו בהקרא דבערב וגו' אמרינן דאהדרי' קרא לקמייתא, דהמצוה הוא לאכול הק"פ עם הך קיום דמצות המצה וכנ"ל. ונמצא לפי"ז דלגבי פסח דורות ליכא נפק"מ בין ב' הפירושים שבהרמב"ן, דלתרווייהו הוי המצוה בזה לאכול הק"פ עם המצה דבערב וגו' דאהדרי' קרא לקמייתא וכו' אלא דחלוקין בפי' הקרא לגבי ק"פ דמצרים אי ה"ומצות" הי' בזה ג"כ דין המצה דבערב וגו', דפי' השני ס"ל דגם בפסח מצרים נצטוו כבר בהקרא דבערב וגו' דלפי"ז מתפרש ה"ובמצות" דהוי מצות המצה דבערב וגו' דהמצוה לאכול הק"פ עם הנך מצות. ולפי' הראשון דס"ל דבפסח מצרים לא נצטוו עדיין בהקרא דבערב וגו' מפרשינן ה"ובמצות" דפסח מצרים דהוא דין הכשר בהק"פ וכמו המרור אבל לדורות הוי לכו"ע גדר ה"מצות" שעם הק"פ מדין מצות המצה דבערב וגו', דהמצוה הוא לאכול הק"פ עם הך מצה, דאהדרי' קרא לקמייתא וכנ"ל.

י"ד. ויתבאר לנו לפי"ז הקרא דפ' ראה, לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת מארץ מצרים וגו', דהמצות דהך קרא הרי הם חיוב המצות דלדורות וכדדריש כן להדיא רבי יהודא בדף כ"ח ע"ב יעויי"ש וברש"י שם. ולכאורה הרי בהקרא כתיב "תאכל עליו מצות" וגו' דקאי על הק"פ, דמשמע דמירי באכילת המצה שעם הק"פ [וכ"מ להדיא במכילתא דרשב"י פ' בא י"ב י"ח יעויי"ש], ולפי' הראשון שבהרמב"ן הרי הם ב' דיני אכילה דמצה, דהמצה שעם הק"פ הויא משום הכשר להק"פ, והמצה דלדורות הוי מצוה במצה מצ"ע, אך הן הן הדברים שביארנו דלאחר שנצטוו בהקרא דבערב וגו' אהדרי' קרא לקמייתא דהמצוה לאכול הק"פ הוא עם המצה דבערב וגו'. והוא הוא הקרא דתאכל עליו מצות שבעת ימים וגו' דהמצוה הוא לאכול על הק"פ המצה דשבעת ימים וגו' דהוא מצות המצה דלדורות וכנ"ל[9]. [ומיושב לפי"ז ג"כ מה דקשה טובא לכאורה לפי' הראשון שבהרמב"ן וסייעתו דהם ב' דיני אכילה דמצה, דמנ"ל דיוכל לצאת תרווייהו באכילת כזית אחד דמצה, דלכאורה יצטרכו בזה ב' אכילות דמצה. ובפרט לפי המבואר באברבנאל דהם ב' גדרי מצה, מצה זכר להעינוי ומצה זכר להגאולה. אכן להנ"ל מבואר דזה נלמד מהא דאהדרי' קרא לקמייתא ומהקרא דפ' ראה וכנ"ל.[10]].

ט"ו. וכן יתבאר לפי"ז הא דכתבה התורה בפ' ראה שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון וגו', דכתבה בזה ב' הטעמים על המצה, לחם עוני דהוי זכרון למה שנתענו במצרים [וכמו שפירש"י שם, וכ"ה באב"ע עה"פ שם וברמב"ן ובספורנו שם יעויי"ש. וכ"ה בספרא שם בדרשא דר"ש יעויי"ש] וכי בחפזון וגו' דהוי זכר להגאולה וכמבואר בהמשנה דר"ג אומר וכו' ובההגדה. דלכאורה הם ב' טעמים נפרדים וכמו"ש האברבנאל דהטעם זכר להעינוי הוא טעם להמצה שעם הק"פ, והטעם דזכר להגאולה וכו' הוא טעם להמצה דלדורות, וכנ"ל[11], אכן להנ"ל מבואר היטב דלאחר דאהדרי' קרא לקמייתא, איכלל בהמצה תרווייהו, זכר להעינוי, וזכר להגאולה, והוא הוא הקרא דפ' בא דשבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני כי בחפזון וגו'. דאיכא בהמצה תרווייהו.[12] וזהו המצוה דלאכול הק"פ עם הך מצה דיש בה הזיכרון להגאולה והזיכרון להעינוי דלכן הוא המצוה לאכלה עם הק"פ דודאי בה ג"כ דין המצה דמשום הכשר הק"פ דאי כלל בה ג"כ הזכר להעינוי[13] ומתבאר לפי"ז דלכו"ע לאחר דאדרי' קרא לקמייתא הוי המצוה דהק"פ לאכלו עם המצה דבערב וגו', ולפי"ז נדחין דברי הגר"ח שכתב דיכולין לצאת יד"ח המצה שמצד הק"פ באכילה דפחות מכזית, וכן מ"ש הגר"י דיכולין לצאת בה אף במצה שאינה שמורה ושאינה לחם עוני, דלמשנ"ת הנה לכו"ע הוי דין המצה שעם הק"פ אותו חיוב המצה דבערב וגו' דהוא בכזית, ושמורה ולחם עוני. דהמצוה הוא שיאכל הק"פ עם חיוב מצות המצה דבערב וגו' וכמושנ"ת.

ט"ז. האומנם דלפמשנ"ת דכי אהדרי' קרא למילתא קמייתא אהדרי', דאיכלל מצות המצה דבערב וגו' בההיקש דעל מצות ומרורים יאכלוהו וכנ"ל, תיקשי דא"כ נילף חיוב מרור גם בזה"ז משום דאיתקש למצה, ולמה מקשינן בזה המרור להפסח ולא להמצה דמיחייבין בה גם בזה"ז [ומינה הוא דהוכיח הגר"ח דע"כ לא הוקש המרור אלא להמצה שמצד הק"פ ולא למצות דמצ"ע דאל"כ יתחייב במרור גם בזה"ז כמו מצות המצה מצ"ע וכנ"ל בדברי הגר"ח] וצ"ע.

והנה לשיטת הרמב"ם וסייעתו דהמרור לא הוי מצוה בפ"ע אלא דהוי מדין הפסח, דהמצוה הוא לאכול הפסח עם מרור. דהמרור בזה לא הוי אלא מדין הכשר הפסח, לפי"ז י"ל דלא שייך ללמוד חיובא דמרור גם בזה"ז מהיקשא להמצה, כיון דכל זה הוא רק מדין הכשר להפסח, וממילא דלא שייכה בלי פסח. דמההיקשא אפשר ללמוד רק דינים שבהמצוה אבל לא לשנות גדרה[14], וממילא דלא שייך ללמוד מההיקש חיובא במרור גם בזה"ז כיון דלא שייכה המצוה אלא בזמן הפסח. דלא הוי גדרה אלא מדין הכשר להפסח.

אכן אכתי תקשי לשיטת הראשונים דגם המרור הוי מצוה בפ"ע[15], דא"כ למאי מקשינן לי' יותר להפסח דלא מיחייב במצות המרור אלא בזמן דאיכא פסח, ולמה לא נקישנו להמצה דהויא מצותה גם בזה"ז, וצ"ע.[16].