שאלה: שלוחים הדרים בעיר, אשר יודעים בודאות גמורה (עפ"י רשימת היהודים הנמצאים בעירם וכדו') שכמה וכמה מן היהודים הדרים בעירם לא ימכרו את החמץ שברשותם לנכרי (בדרך כלל הסיבה העיקרית הוא חוסר ההכרה באיסור בל יראה ובל ימצא, וחוסר הידיעה במושג של מכירת חמץ וכו').

האם השליח באותה העיר - שמעביר את החמץ לגוי בתור "מורשה" - יכול להעביר לגוי את חמצם של אנשים אלו, אף שבפועל לא "הורשה" עליו מבעלי החמץ?

ואם אכן כן הוא, הרי שנוכל למסור לגוי הקונה החמץ את כל רשימת האנשים (הנקרא דייטא-בייסבלע"ז), אף שלא בידיעתם של בעלי החמץ, ובכך להצילם מאיסור בל יראה.

כמו כן נרוויח בכך, שלאחר הפסח לא ייכשלו בחמץ שעבר עליו הפסח האסור בהנאה.

תשובה: לפני שנעתיק מדעות הפוסקים בזה, נקדים יסוד ההלכה שעליה נדון.

א. כלל הוא בהלכה "זכין לאדם שלא בפניו" והיינו דדבר שזכות הוא לאדם, נעשה חבירו שליחעבורו גם שלא מדעתו. והאריכו בראשונים ואחרונים בגדר דין זכיה, יש הסוברים שהוא מטעם שליחות, שכיון שהדבר זכות הוא לו אנן סהדי שנוח לו שיהיה חברו שלוחו, ונחשב כאילו עשהו שליח לזכות עבורו, ויש ראשונים הסוברים שזכיה אינה מטעם שליחות, והאריכו האחרונים בדעתם מהו גדרו, עיין קצות החושן סי' קה סק"א, שכותב "אבל לעולם לאו מתורת אנן סהדי הוי כמו השליח המקבל, אלא דכן גזירת הכתוב דאע"ג דלא עשהו מקבל שליח, דהא לא ידע, מהני מדין זכייה" עיי"ש, ועוד. וראה אנציקלופדיה תלמודיתחי"ב עמ' קלה ואילך, וש"נ.

ב. בשו"ע הלכות חלה (סי' שכח ס"ג) כותב: אין מפרישין חלה בלא רשות בעל העיסה. וברמ"א: מיהו אם ידעינן דזכות הוא לבעל העיסה, כגון שהיתה העיסה מתקלקלת, מותר ליטול חלה בלא רשותו דזכין לאדם שלא בפניו. ומקורו הוא בתרומת הדשן סי' קפח - וכפי שכותב שם בסוף התשובה הטעם: "דאנן סהדי אי הוי הכא הוה ניחא ליה" בהפרשה זו. ומדין זה נלמוד לענינינו שנוכל למכור החמץ של אלו האנשים אף שלא בידיעתם, מכח הכלל דזכין , דהוי זכות להם שהחמץ לא יהיה שלהם במשך ימי הפסח.

וכן כתב מפורש בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סוף סי' נב הו"ד בפתחי תשובה יו"ד סי' שכ סק"ו) וז"ל: "אגב דאיירינן במילי דבכור, באתי להזכיר מה ששאלו בעיר אלטונבורג פעם אחת מכרה אם של ב"ב פרה מעוברת שלו לכותי בלתי ידיעתו, נראה דהוי מכירה משום דזכין לאדם שלא בפניו, ודומה לזה כתבו התוס' ב"ק דף ס"ט ע"ב בד"ה והצנועין דמחללין נטע רבעי ומעשר שני של חבירו שלא מדעתו דזכות היא לו יעוין שם, וכן לענין חלה דאית' בי"ד סי' שכהדאם זכות לבעל העיסה כגון שהיתה עיסה מתקלקלת מותר ליטול חלה בלא רשות, ואף שאינו נעשה שליח בלתי רשותו לענין תרומה כמו דאית' במסכת תרומות (לו, ב), ואפ"ה היכי דזכות הוא לו נעשה שליח שלא מדעתו, א"כ הכי נמי גבי בכור, כמו כן גבי חמץ אם לא היה בעל הבית בביתו ומכר איש אחרחמצו הוי כשלוחו כיון דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו".

ועיין בשדי חמד (מערכת בכור אות י) שמדייק מהא דבמפתחות לתשובת צמח צדק (יו"ד סי' רלא) נכתב בסוגריים מרובעות "עי' תשובת פנים מאירות ח"ב סוף סי' נב, ויש לחלק", דכוונת המסדר המפתחות לומר דדברי הצ"צ - בתשובה שדן בה - הם שלא כדעת הפ"מ הנ"ל, ועיי"ש ביאור ב"יש לחלק" דכוונתו דהיכא דהבעל הבית הוא מומר לא אמרינן "ניחא ליה" המכירת בכור, ובזה הסיפור הוא דעסיק בתשובת הצ"צ. אבל בישראל גמור דודאי ניחא ליה, ודאי דמהני המכירה שלא מדעת בעלים, ובנידון זה אכן סבירא ליה להצ"צ כהפנים מאירות. וכותב השדי חמד "וכן הדין בענין מכירת חמץ דמהני שלא מדעת בעלים, דאי מהני להפקיע קדושת בכור שיש בו איסור כרת, כל שכן די"ל דמהני במכירת חמץ להפקיע איסור לאו" עיי"ש.

גם בשו"ת חתם סופר (אבה"ע סימן יא) דן אודות מה שנהגו במי שנשתטית אשתו שמוסר הגט ליד שליח שיתנוה לאשה כשתשתפה, ובנתיים נושא אחרת בהיתר מאה רבנים. וחכמי ליסא סברו שהגט אינו מועיל כיון דהמשלח אינו יכול לגרשה בשעת מינוי השליחות, אבל החת"ס מבאר שיכול השליח למסור הגט מדין זכייה - שהרי גילה הבעל דעתו שרוצה לגרשה, וזכות הוא לו להפטר מחרם דרבנו גרשום שלא לישא שתי נשים וזכין לאדם שלא בפניו.

ובתו"ד כותב: "מ"מ מועיל מטעם זכיה שהרי גילה דעתו דזכות הוא לו ועוד ודאי זכות הוא לו להצילו מחרם דרגמ"ה להיות עם ב' נשים, ע"כ נראה לכאורה בלי שום פקפוק כהנ"ל. וראיתי שכבר עמד בס"י זו הגאון מקראטשין הובא בס' מרכבת המשנה אלא שלא הביא עליו שום ראי', והמחבר מרכבת המשנהכתב עליו דזכין לאדם שמענו אבל זכין מאדם לא שמענו כי הזכות בעבור הבעל לגרש אשתו הוי זכי' מאדם [ראה להלן מדברי הקצות החושן], ולפע"ד דבריו ברורים הם הרי זכי' ילפי' רפ"ב דקדושין מנשיא א' למטה והתם לחוב ע"מ לזכות היא כמבואר שם, וכן הלכהרווחת למכור חמצו של חבירו בשעה חמישית מטעם זכי' לאדם, אף על פי דהוה זכי' ממנו לאחר, והדבר פשוט ומובןוהאורך שלא לצורך".

המורם מכל האמור - שיכולים למכור חמץ של אנשים שלא מכרו בעצמם, ומטעם זכין לאדם שלא בפניודאנן סהדי דניחא ליה לכל יהודי להינצל מאיסור חמץ בפסח (וראה אנצ"ת שם עמ' קלט שהביאו דעות הפוסקים, דבדבר שהוא זכות לנפשו של אדם כגון לזכותו במצוה או להפרישו מאיסור, זכין לו אפילו שידוע שאין רצונו בכך, ואכ"מ).

[ולהעיר משו"ת ארץ צבי (סימן מז) בעיר שהנחתומים אין מפרישין חלה מן הפת, והלוקחים מחמת טרדתם אין שמים לב לזה ונכשלים באיסור טבל. והציע הרב השואל שהמו"ץ יקח עיסה טבולה לחלה ויפריש על כל מה שיאפו הנחתומים החשודים שבכל העיר במשך כל השבוע, וכן יעשה בכל שבוע. עיי"ש מה ששקו"ט בזה ומחמיר בעיקר מצד דהוה דבר שלא בא לעולם, ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סימן נט) דן בזה ומביא מספר כרם צבי, דמיקירי ירושלים כשמפרישין חלה אומרים שיחול החלה על כל העיסות הטבולות שבארץ, והיינו על כרחך מטעם זכיה. ובספר שמירת שבת כהלכתה (ח"א פי"א הערה נו) מביא בשם הגרשז"א ז"ל, מה טוב אם מרא דאתרא יפריש בערב פסח חלה ממצותיו ויכוין לכל אלה ששכחו להפריש, דהא קיי"ל זכין לאדם בכה"ג שאינו חב לחבירו, ואכמ"ל].

ג. אמנם בקצות החושן (סי' רמ"ג סק"ח) לאחרי שמעתיק דברי התרומת הדשן והרמ"א הנ"ל, מקשה ע"ז מדברי הראשונים ומבאר שאין זה בגדר זכין, ובלשונו: "בהאי דמשרתת דמפרשת חלה משל בע"ב אין בזה משום זכות, דלא אמרינן זכין לאדם שלא בפניו אלא היכא דזוכה המקבל באיזו דבר, כמו במזכה חפץ לפלוני או במזכה גט לאשתו, דזוכה האשה בגט, או במפריש משלו - אבל מפריש משל בעל הבית אין זה זכות, אלא ניחותא איכא, ושליחותא לאו מתורת ניחותא הוא, ובעינן לדעתכם דווקא... ואם כן נראה דלא תפריש המשרתת, ואם תתקלקל העיסה תפריש בעלת הבית אחר האפייה, וכמ"ש דבעינן כה"ג דעת בעל הבית כיון דמפריש משל בעל הבית".

הרי שדעת ה"קצות" היא, שדין זכיה התחדש רק במצב שמכניסים לרשותו של אדם, אבל כשבאים להוציא מרשותו אין מועיל דין זכיה אפילו אם זו זכות עבורו, והיינו דזכין לאדם ולא זכין מאדם. ולשיטתו יוצא, דכשם שלא ניתן להפריש חלה שלא מדעת בעלים כמו"כ לא ניתן למכור חמץ שלא מדעת בעלים - כיון שזה הוצאה מבעלותו של אדם, דלא אמרינן בזה דין זכין.

אבל הרבה מהפוסקים חולקים על סברת הקצות והוכיחו מכמה מקומות שאומרים גם זכין מאדם (חלק מהספרים ציינו באנצ"ת שם הע' 327), גם בספרו אבני מילואים (סי' ל"ז סי"ט) הקשה ע"ז. ובפשטות הקצות (בסי' רמ"ג) הולך לשיטתו (בסי' ק"ה) שדין זכין לאדם היא הלכה מחודשת שחידשה תורה, ולאו מתורת אנן סהדי. ולכן אפשר לחלק בין מצב שמכניסים לרשותו של אדם, לבין מצב שבאים להוציא מרשותו. אבל לשיטת הראשונים שדין זכין הוא מתורת אנן סהדי, הרי פשוט שכשם שיש שליחות מאדם לקנות או להקנות, כמו כן כשם שזוכין לאדם כך גם זכין מאדם, דמאי שנא.

ואריכות בכל זה נמצא בשו"ת באר יצחק (או"ח סי' א) ונידון שאלתו הוא "באחד שלא הי' בביתו בערב פסח והי' במקום שלא הי' יכול למכור שם חמצו, והי' נראה לו שיבוא לביתו בעת מכירת חמץ, ואיחר עד שבא לביתו אחר זמן איסורו. והבית דין הממונים בעסק מכירת חמץ השתדלו לטובתו ומכרו כלחמצו בתורת זיכוי דזכין שלא בפניו, ונשאלתי אם חל המכירה אם לא".

ומאריך בגדר ואופני המכירת חמץ, ובענף ג' וד' מבאר שיועיל מכירת הב"ד מדין זכיה הנ"ל, ומביא הרבה ראיות להוכיח דזכין לאדם הוא גם בלהוציא מרשותו ולא כדעת הקצות והמרכבת המשנה. ובסיום ענף ה' כותב: "כיון דאתינן להכי לכן בנדון מכירת חמץ שזה הוי כמו קלקול עיסה שכתבו דיכולים להפריש חלה מחמת אנן סהדידניחא לי', וכל שכן בחמץ שאם לא יחול המכירה אז יפסיד כולו. ואילו בחשש קלקול העיסה כתב שם הקצה"חלחלק דאיזה קלקול שייך בי' דהא יכולים להפריש חלה אחר האפייה וע"ש, אבל בחמץ דהוי פסידא וודאית, וודאי דאנן סהדי דמסכים על המכירה בתורת זכות ..ולחלק דשאני במכירת חמץ שהי' יכול בעצמו למכור היכא שהי' בע"פ ולהציל הפסידו, משא"כבעיסה הטבולה לחלה, זה לא שייך בנ"ד, דהא מבואר בהשאלה דנ"ד שהבעלים הי' במקום שלא הי' יכולים למכור אתחמצם. וגם לאו כ"ע דינא גמירי בהלכות מכירה, וגם הא כבר ידוע שהנכרים אינם רוצים לקנות את החמץ בערב פסח, וכיון דלא הי' יכול להציל בעצמו מן הפסידו, וודאי דהוי זכות ואנן סהדי דניחא לי' בזה. וכש"כ בנ"ד דאומר כעתבפנינו שרצה באמת לבא להבי"ד בזמן ההיתר למכור את החמץ, והוי כגלוי דעת". עיי"ש עוד בסוף ענף ט. ואף שאין נידון הבאר יצחק דומה לנידו"ד, הרי בכ"ז למדנו מדבריו דלהלכה פוסק דזכין מאדם במכירת חמץ דהוי זכות לאדם.

ד. גם בשו"ת מנחת שלמה להגרש"ז אויערבאך (מהדו"ת סי' ק"ז) האריך אודות הפרשת תרומת ומעשרות שהתקין הגה"צ ר' דוד בהר"ן ז"ל לזכות הרבים, לתקן כל פירות ארץ ישראל מאיסור טבל ע"י הפרשה שלא מדעת בעלים, מטעם זכין לאדם שלא בפניו. וכותב שם [אות א'] שאע"פ שהזכיה כאן היא להוציא ממון מיד בעלים ולא לזכות עבורו, וע"פ סברת הקצות זה לא מהני, מ"מ לדינא: "אי משום הא נלענ"ד דלאו פקפוק הוא כלל. דהנה בתפארת צבי חאה"ע סי' מ"ב ובברית אברהם חאה"ע סי' ק"א ובבא"י חאו"ח סי' א' ועוד גדולי המחברים האריכו בזה, ואסיקו לדינא דמהני שפיר זכיה גם להוציא ממון. ועייןבשערי תשובה או"ח סי' תל"ד ובשד"ח מערכת חמץ ומצה סי' ט' או"ב ובפת"ש יו"ד סי' ש"כ, שהאריכו מאד במכירת חמץ ובהמה מבכרת שלא מדעת הבעלים מדין זכין לאדם שלא בפני. גם ראיתי בחת"ס חאה"ע סי' א' [צ"ל יא] שכתב: וכן הלכה רווחת למכור חמצו של חברו בשעה חמישית מטעם זכין לאדם שלא בפניו אע"פ דהוי זכיה ממנו לאחר, והדבר פשוטומובן עכ"ל. ואף שלכאורה י"ל דשאני חמץ דאי לאו דמזבין ליה נאסר בהנאה, ולכן אין המכר חשיב כהוצאת ממון אלאכהכנסת ממון כיון שמצילו בכך מהפסד - ועיין גם במג"א ס' קנ"ג ס"ק ל"ז, מ"מ הרי החת"ס לא נחית כלל לסברא זו", אלמא דס"ל דהיינו משום דהלכה פסוקה הוא דזכין אף מאדם. ומבואר בזה דעת הגרשז"א דמי שאינו מוכר חמצו אחרים מוכרים בעבורו, והוסיף אאמו"ר בזה, דמדברי הגרשז"א יוצא שבנוגע לחמץ אף פשיטא יותר שהמכר חל, וכפי שכותב שלגבי חמץ זה נחשב "כהכנסת ממון, כיוון שמצילו מהפסד". ועל פי הסברא שכתב, יתכן שגם ההולכים בשיטת הקצות יודו שבנדו"ד מהני.

ה. בשדי חמד ( מערכת חמץ ומצה סימן ט אות ב) כותב בריש דבריו:"נראה דאם אין האיש בביתו יכול אדם אחר למכור את חמצו שלא מדעתו, דזכות הוא לו וזכין לו שלא בפניו ומסתמא ניחא ליה. וכן תיקנתי בעיר אחת בשנת ה'תרל"א שבכלל החמץ של כל בני העיר שמוכרים על ידי בית דין, למכור גם החמץ של בני אדם המחזרים בכפרים ולא חזרו לביתם ביום י"ד שחרית, וידוע לנו שלא יחושו על חמץ שבביתם לבערו בזמן איסור, אף לא יחושו משום חמץ שעבר עליו הפסח, ולכן חישבנו זאת למיעוט תיפלה, דבהא ודאי ניחא להו דלא למישבק היתרא וכו', ודבר זה קיימתי מסברא". בהמשך מביא השד"ח, כמה מהמקורות שצוינו לעיל מדין זכין לאדם, ומוסיף משו"ת נאות דשא (סי' ל"ט) דיהני המכירה אפילו בלא ידיעת הבעלים, כיון שאין המכר ממכר עולם כי אם להפקיע האיסור,וגם לבסוף יודעים ומסכימים והוי מכירה מלמפרע, כמבואר שם.

והנה על מה שכתב שמוטב למכור חמצם שלא בידיעתם ממה שלא ימכר כלל, כותב: "ומצאתי קרוב לנידו דידן בש"ע הגאון מוהרש"ז בסי' תל"ו אות ד' במי שצוה לבדוק חדריו ולא ציוה לבטל, כתב שטוב שיבטל גם כן, אע"פ שאין ביטולו מועיל כל כך, כיון שאין החמץ שלו ולא עשהו הבעל שליח לכך, מכל מקום יש לחוש שמא ישכח בעל הבית לבטל וכו', ומוטב שיבטלו הם ממה שלא יבוטל החמץ כלל וראוי להזהירם על כך כדאי לצאת ידי ספק, ע"כ".

וממשיך: "הן אמת דמדבריו שם מתבאר דבנדון דידן לא מהני המכירה כלום, דדוקא בציוה על הבדיקה דאיכא קצת גילוי דעת, הוא דאמר דמהני קצת ומוטב וכו', משא"כ בנידון דידן דליכא שום גילוי דעת דניחא להו בהכי, נראה דלדעתו לא מהני המכירה כלל". ומביא דמשאר הפוסקים שהזכיר לעיל מהני אף בלא גילוי דעת כלל, ושפיר יש לסמוך על דבריהם, עיי"ש.

אמנם לדידי דבריו צ"ע:

א) כותב שאדמוה"ז מדבר אודות מי שצוה לבדוק חדריו ולא ציוה לבטל, וע"ז מעתיק הלשון בשוע"ר סעיף ד', אבל המעיין בשוע"ר שם יראה שסעיף זה בא בהמשך לסעיף הקודם, והמדובר הוא "אם שכח ויצא מביתו ולא ציוה לאחד מהם שיבדוק, אעפ"כ חייבים הם לבדוק", וע"ז ממשיך בס"ד: "ואחר הבדיקה טוב שיבטלו גם כן" וכו' וכפי שהעתיק השד"ח. הרי שלא מדובר דאיכא קצת גילוי דעת, אלא אדרבה הוא לא ציוה לעשות שום דבר - וממילא אין ללמוד מזה דבמקום שאין גילוי דעת לא יהני המכירה.

ב) במציאות שכותב השדי חמד אודות מי שצוה לבדוק ולא ציוה לבטל, דעת אדמוה"ז מפורש בקונטרס אחרון (שם אות ד) שיכול וצריך השליח לבטל, דעל מה שכתוב בשו"ע (סי' תל"ד ס"ד) דשליח יכול לבטל, כתב המגן אברהם (סק"ט)"פירוש שציוהו לבטל, אבל כשצוהו לבדוק אין יכול לבטל". אבל אדמוה"ז בקו"א (שם) כותב "ומסתברא דמועיל, דמה שגילה דעתו על הבדיקה נקרא גילוי דעת גם על הביטול, דכיון שצוה לבדוק הרי גילה דעתו שאינו חפץ בו כלל והוא קרוב לביטול גמור..וכיון שביטולו מועיל חייב לבטל מעיקר הדין" עיי"ש. הרי מפורשבדעתו דאם מינה שליח לבדוק, הרי לא רק שהשליח יכול לבטל אלא אדרבה הוא חייב לבטל.

ג) גם מה שבסעיף ד' שם - אודות מי שלא צוה להם לבטל, ולא עשה אותם שלוחים לכך - כותב אדמוה"ז בהגהה: "ואע"ג דמסתמא ניחא ליה, מכל מקום צריך הוא לגלות דעתו בפירוש, ואם לאו אין ביטול השליח מועיל כלום, כמ"ש בסוף סימן תל"ד ע"ש". מדבר בנוגע לביטול חמץ, שזה שייך לבעל החמץ וביכולתו לבטלו במקום שהוא נמצא, וכן צריך לנהוג כמפורש בסי' תל"ו ס"ה וסי"א, וכששליח רוצה לבטל בשבילו צריך מינוי וגילוי דעת שרוצה בביטולו, וכפי שהאריך לבאר זאת בחלק הראשון של הקו"א (אות ד') הנ"ל. אבל מכירה המדוברת הוא באנשים שלא יכולים למוכרו בכל מקום שהם, או כנידון הבאר יצחק שהבעלים נמצאים במקום שלא יכולים למוכרו, או כנדון דידן, שהבעלים לא יודעים מענין מכירת חמץ ואיסור בל יראה, ולכן רוצים אנו לזכותם ולדון דניחא להו המכירה.

ד) מדברי אדמוה"ז בס"ד שכותב "טוב שיבטלו גם כן אע"פ שאין ביטולם מועיל כל כך כיון א)שאין החמץ שלהם. ב) הבעל הבית לא צוה להם לבטל ולא עשה אותם שלוחים לכך. מ"מ יש לחוש שמא ישכח בע"ב לבטל במקום שהוא, כיון שאינו עוסק שם בבדיקת החמץ ובביעור, הוא קרוב לשכחה ולא יבוטל החמץ כלל, ומוטב שיבטלו הם ממה שלא יבוטל החמץ כלל".הרי אף שהאריך וביאר (בקו"א) שמעיקר הדין לא מהני ביטול בלא ציווי בע"ב, בכל זאת הוא "טוב ומוטב" שיבטלו בשבילו. ונלמוד מזה לנידו"ד, דאם בביטול שתיקנו חכמים לבטלו בפיו, ועכ"פ בלב ו"עיקר הביטול הוא בלב שישים בלבו כל חמץ שברשותו הרי הוא כאילו אינו ואינו חשוב כלום"וכו' (ראה שוע"ר סי' תל"ד ס"ז ובקו"א סק"ג), ובלא גילוי דעת כלל אין כאן ביטול חמץ, בכל זאתכתב "טוב שיבטלו" אחרים בשבילו. עאכו"כ בנוגע למכירת חמץ, נאמר שטוב למכור החמץ עבור אותם שלא ימכרו כנ"ל.

ו. השדי חמד מביא עוד ראי' להיתר ממה שכתב בשוע"ר [סי' תמ"ג ס"ו] אודות חמץ שנמצא אצל הנפקד שימתין מלמוכרו עד שתגיע שעה ה' בערב פסח, ולהלן שם [ס"ח] כותב: "ואינו חייב כלל למוכרו בערב פסח מחמת שקיבל עליו לשומרו, אלא מחמת מצות השבת אבידה לבעלים. דכיון שהגיע שעה ה' שהוא קרוב לאסור בהנאה הרי הוא כאבוד מבעליו, וחייב כל אדם הרואה אותו נאבד למכרו לנכרי כדי לקיים מצות השבת אבדה".

ובאמת מדין זה עצמו הביא הבאר יצחק שם בריש הסימן, דמשום זכין לאדם שלא בפניו נגעו בה, דהרי קשה מי נתן רשות לנפקד למכור, והא לא חזינן גילוי דעת מהבעלים שהרשוהו למכור. אלא בע"כ דהוא משום זכין, ואמדינן דעת המפקיד, דודאי ניחא ליה בהמכירה כדי שלא יפסיד נכסיו, והוי מכירה מעליא ואינם עוברים בבל יראה.

אבל בסוף ענף ג' מחלק בין נפקד לשאר אדם: דהנפקד הוה כבעל דבר בעצמו למכור, ואין צריך בזה לדיני זכייה ושליחות, עיי"ש מה שביאר. ועיין ג"כ באמרי בינה (חו"מ דיני הלואה סי' י"ג) שכתב דגבי נפקד זה הוי בכלל השמירה דשנתן לו לשמור, הוה כמצוה לו למכור כשיגיע זמן איסורו, ולא בעינן לתורת שליחות וזכיה, עיי"ש.

אבל להעיר מדברי הרשב"ם (בבא בתרא נ"ג ע"א) אודות מבריח ארי מנכסי חבירו: "הא למה זה דומה למשיב אבידה וכל ישראל מצווים להציל ממון חבריהם מן ההיזק", ועיי' בשוע"ר הל' מציאה ופקדון סל"ג שחייב לטרוח בכל כוחו להצילו, עיי"ש ודו"ק.

ז. ויותר קרוב לנידונינו נמצא בשו"ת דובב מישרים (להגאון מטשעבין ז"ל, ח"א סימן ל) שנשאל "באחד שמכר חמצו (או בהמה מבכרת) של חבירו בלי ידיעתו אם מועיל להפקעת האיסור, ואת"ל דבסתם מועיל משום דזכות הוא לו ובוודאי ניחא ליה, מ"מ יש להסתפק אם לבעל החמץ הי' גם בביתו חמץ מלבד זה ולא מכרו וחזינן דלא איכפת לי', אם מועיל המכירה של זה שמכר, אם גם בכהאי גוונא אמרינן דניחא ליה". ומשיב דמהני דזכיה מטעם שליחות, ואף במה שדן שם דהרי צריך להיות ניחא ליה כששמע , ובחמץ ניחוש מטעם הואיל דאי בעי היה ברשותו וביכולתו למחות, עיי"ש שמבאר דבאופן מכירת חמץ שמשכירין גם הבית לנכרי אין לחוש. והוא סמך מפורש לנידון דידן.

ח. והנה בשו"ת מהר"ש ענגיל (ח"ה סי' לז) כותב (סיום אות ב) "והנה כת"ה הביא בשם הגה"ק בעל צ"צ מלובאוויטש זצ"ל, דמי שלא מכר חמצו יוכלו הב"ד למכור חמצו מטעם זכיה, הנה לכאורה נלענ"ד דכל זה בגילה דעתו מקודם שרוצה למכור חמצו אז גם בהחמץ שלא היה לו עדיין.. מ"מ יוכל למכור גם חמץ זה מדין זכייה עכ"פ". וממשיך (באות ד) "אך בגוף דברי הצ"צ דגם במי שלא מסר חמצו כלל, דאפילו הכי יועיל מכירת הב"ד צ"ע קצת". ומביא את דברי שו"ת פנים מאירות תרומת הדשן והחת"ס שהובאו לעיל שהתירו מדין זכייה, וכותב "אבל היכי שהוא בביתו ובשאט נפש אינו עושה שטר מכירה שיהיו יכולין הבית דין למכור חמצו, זה לא אבין. ומצינו לענין ביטול חמץ ע"י שליח דאף להסוברים דמועיל ביטול ע"י שליח, מ"מ בעי עכ"פ שיהי' גילוי דעת מן המשלח להשליח לבטלו, אבל בלא גילה דעתו לכו"ע לא מהני הביטול ע"י אחר, עיין בש"ע התניא בסי' תל"ו ובוס"ס תל"ד שהעלה כן... א"כ למי שאינו חושש למכור חמצו, לגביה דידיה לא חשיב זכות". עיי"ש.

ונראה דמה שהביא בשם הצ"צ התכוין לנכתב בשו"ת צ"צ או"ח סימן מ"ו, שדן שם אודות שטר מכירה שנותנים לרב שימכור חמצם, ונותנים לו השטר ג' ימים קודם הפסח, ומפורש בו שגם החמץ שיובא לרשותם עד הפסח, ימכור גם כן, והשאלה היא אם מהני, כיון שאינו יכול למוכרו עדיין בעצמו לא מצי משוי שליח. והצ"צ מביא ג' טעמים להיתר, ובטעם הג' כותב בתו"ד: "כיון דגילה דעתו שעושהו שליח ע"ז, נהי דהשליחות לא מהני מ"מ אחר כך המ"ץ יוכל למכור, משום דזכות הוא לו שלא יפסיד חמצו ושלא יעבור בבל יראה ובל ימצא, והוה ליה כמ"ש בש"ע חו"מ סי' קצ"ה ס"ג בהגה"ה דודאי ניחא ליה [והוא דין קנין סודר שנהגו לעשות שלא בפני הקונה, וכותב שם הרמ"א שהוא דווקא במתנה וביוצא בזה דוודאי ניחא ליה]... אבל הכא שעצם ענין המכירת חמץ מצד עצמו זכות הוא לבעל החמץ, אם כן כשנוסף ע"ז שעשה את המ"ץ שליח למכור לו חמצו, אף אם אין זו שליחות גמורה לגבי החמץ הבא לו אח"כ, מ"מ הוי שליחות מצד הזכייה דזכות הוא לו, ולכן שפיר הוי שליח למכור כל החמץ", ועיי"ש מה שכתב הצ"צ מה שיעשו לרווחא דמילתא.

ואם נכונים אנחנו שהמהר"ש ענגיל התכוין לתשובת הצ"צ הזאת, כנראה שאזדא ליה קושיתו ממילא. שהרי הצ"צ לא מדבר על אחד שלא מכר חמצו כלל, אדרבה מכר חמצו כדין רק רוצה לכלול גם חמץ שיבוא לו אח"כ, והוא מפורש מעונין להינצל מאיסור חמץ וכפשוט. ולא על המהר"ש תלונתינו דהרי מתייחס למה שציטט לו השואל, ובסיום תשובתו אכן כותב "ומחמת שאין הספר צ"צ תחת ידי לא אדע מה לדון בו". וגם מה שהביא מדברי אדמוה"ז גבי שליח בביטול, כבר כתבנו לעיל, שאינו דומה לנידו"ד במכירה, ובפרט שגם שם כתב אדמוה"ז שטוב לבטל בשביל בע"ב. אבל מה שהרוחנו מזה הוא שגם דעת הצמח צדק הוא דיכולים למכור חמץ של אחר מצד דין זכיה ,אף במקום שמצד דין שליחות הרגילה לא יהני. (אף שבעובדה דקא עסיק ביה מדובר שאכן גילה דעתו למכור חמצו, אבל סו"ס ההיתר בנוי על זכות, ודו"ק).

ובאמת גם המהר"ש ענגיל מדבר אודות זה "שהוא בביתו ובשאט נפש אינו עושה שטר מכירה", דלגביו אין זה זכות, אבל בנידון דידן רובם ככולם של היהודים שאינם מוכרים חמצם, הוא לא משאט נפש ח"ו, רק מחמת חוסר הידיעה בכל זה, הרי שיתכן שגם המהר"ש ענגיל יודה דנוכל למכור החמץ בעבורם ומדין זכייה וכנ"ל.

המורם מכל אריכות הדברים הנ"ל: שאכן כדאי שהשליח יצרף את רשימת היהודים בעירו וכתובת מגוריהם יחד עם שטרות מכירת החמץ שקיבל משאר האנשים,וימסור לגוי הקונה את כל הרשימה יחד עם השטרות מכירה, (ואולי ימצאו אופן להכניסו בנוסח השטר מכירת חמץ, וכמו שרגילים להוסיף כבר את אלו שרגילים למסור הרשאתם ובשנה זו שכחו,ונידון דידן הוא עוד יותר טוב שהרי נמסור גם שם האנשים וכתובתם), וליתר שאת גם יודיע לאנשי העיר דאלו שלא מכרו חמצם הרי זיכינום במכירה, ועי"ז יציל אותם הרשומים מאיסור בל יראה בפסח. ובחשש דשמא יהנו ח"ו מהחמץ בתוך ימי הפסח כבר כתב כ"ק אדמו"ר (באג"ק חי"ט עמ' רמו) הרבה נימוקים שכדאי לכוללם במכירת חמץ, עיי"ש.