בהגדה של פסח עם לקוטי טעמים ומנהגים מבאר כ"ק אדמו"ר בקטע ד"ה הלילה הזה מרור, הטעם ש"אינו שואל על החיוב לשתות ד' כוסות - כי הוא מדרבנן לגמרי ואין בו דבר מן התורה, משא"כ הסיבה שחיובה במצה, ומטבילין - שטיבול השני הוא במרור" (מהרי"ל).

והנה כמה מפרשי ההגדה (ברכת חיים, ברכת השיר וחתן סופר) מבארים שאינו שואל על החיוב לשתות ד' כוסות מפני שעדיין לא שתה אלא כוס א', משא"כ הענינים שבמה נשתנה כבר עשה (מטבילין ומסובין) או ראה על השולחן (מצה ומרור).

וי"ל הטעם שכ"ק אדמו"ר מעדיף הביאור של המהר"ל הוא מפני שקודם מה נשתנה "מוזגין כוס ב' וכאן הבן שואל" ומבאר כ"ק אדמו"ר בהקטע ד"ה ומוזגין: "כאן, במזיגת כוס שני, הבן שואל מה נשתנה עכשיו שמוזגין כוס שני קודם האכילה" וא"כ יודע כבר שישתה יותר מכוס אחד והוא כמו המצה והמרור שעדיין לא אכלם וכמו שטיבול המרור בחרוסת שעדיין לא עשהו ומ"מ שואל עליהם מפני שמונחין בהקערה.

ועוד י"ל דבהקטע ד"ה מטבילין מבאר כ"ק אדמו"ר דלכתחילה הי' שנוי מנהגים בהקושיות של מה נשתנה "או שלא הי' מנהג קבוע בכלל, על שלאחרי זמן .. איחדו המנהגים ותקנו לומר כל חמש הקושיות בכל מקום, "שיהיו כל ישראל עושים מעשה אחד" וא"כ י"ל שאינו נוגע אם כבר ראה שתיית ארבע כוסות או לא מפני שחכמים תקנו לומר ביחד כל הקושיות ששייך שהבן ישאל במשך הסדר ורק מפני ששתיית ארבע כוסות הוא מדרבנן לגמרי לכן לא תקנו קושיא זאת בכלל שאר הקושיות שב"מה נשתנה".