באגרות קודש כ"ק אדמו"ר ח"א ע' רלט (בהערה ח) מגדיר כ"ק אדמו"ר את פעולת המחשבה בהלכה לד' סוגים: א) ענין שהפעולה נעשית ע"י מחשבה, אף שאין שם דבור ומעשה כלל. ב) ענין שהפעולה נעשית ע"י מחשבה, אבל אין המחשבה פועלת אא"כ באה בשעת עשי'. ג) ענין שהפעולה נעשית ע"י מחשבה וע"י מעשה, שניהם יחד דוקא. ד) ענין שהפעולה נעשית ע"י מעשה לבד, אבל אין העשי' מועלת ופועלת אא"כ ישנה למחשבה.

ומסביר שבהענינים השייכים לג' סוגים הראשונים אא"פ לפעול בשל חבירו, כהדין שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו, והטעם ע"ז (עדמ"ש בכס"מ רפי"ב מהל' טומאת אוכלין), כי מחשבה שלו הרי אין לה כל קשר עם דבר השייך לחבירו, משא"כ בענינים שבסוג הד' שאין המחשבה חלק מהפעולה אפשר לפעול בשל חבירו.

והנה כדוגמא לסוג הג' מביא הדין דכלאים בכרם, והוא מ"ש בכלאים (פ"ה מ"ו) "הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר, כשאחזור אלקטנו עם הוסיף במאתים אסור", והטעם ע"ז כי כלאים אינו אוסר רק כשיש בזה רצון (מחשבת) הבעלים, ולכן אם כוונתו ללקוט הכלאים - היינו שאינו רוצה הכלאים - לא נאסר. ומטעם זה אי' (שם פ"ז מ"ד-ה) "המסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו כו' ר"י ור"ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו", כי היות וכלאים הוה בסוג הג', שגם המחשבה (ביחד עם המעשה) פועלת, אא"פ לפעול על של חבירו.

והנה להלן שם מתרץ כ"ק אדמו"ר קושית הר"ש בכלאים (שם) דמאי שנא כלאים, שהיות וזה תלוי במחשבה אינו אוסר של חבירו, מעושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת, שכן אוסר של חבירו, והרי גם שם ה"ז תלוי במחשבה (כדאי' בב"מ (ל,א) הכניסה לרבקה ודשה כשירה משום דלא ניחא לי'). ועפהנ"ל ה"ז מתורץ, כי כלאים הוה בסוג הג'. ולכן אין מחשבתו אוסרת של חבירו, משא"כ עשוה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת, ה"ז מסוג הד', ולכן אפשר לפעול בשל חבירו (כן נראה כוונתו הק').

לפי"ז נמצא דהר"ש עצמו שהק' הקושיא הנ"ל, אינו מחלק בין כלאים לשאר הדברים. וס"ל שגם כלאים ה"ה בסוג הד', שהפעולה נעשית ע"י המעשה לבד, אבל אין העשי' פועלת אא"כ ישנה למחשבה, ולכן הוצרך לבאר באופן אחר, למה המסכך את גפנו ע"ג תבואתו של חבירו לא קידש. עיי"ש בר"ש.

והנה י"ל שב' שיטות אלו תלויות במקור הדין שצ"ל מחשבה בכלאים. דהנה בב"ב (ב,ב) כתבו התוס' (ד"ה נתייאש) הטעם ע"ז "משום דכתיב לא תזרע כרמך כלאים, דומיא דזריעה דניחא לי'". אמנם בנמוק"י שם כ' "וטעמא דמילתא משום דכתיב המלאה הזרע אשר תזרע וכו' מה זורע דניחא לי' אף מליאה דניחא לי' וכו'". ז.א. שאף ששניהם מקרא אחד דרשו, מ"מ התוס' למדו מתחלת הכתוב, והנמוק"י מסופו. (וראה עוד ראשונים שם).

וי"ל שבזה תלוי הנ"ל, ובהקדים דאם כלאים הוה מסוג הג', שהפעולה - הכלאים נעשית ע"י מחשבה וע"י מעשה שניהם יחד, הרי שהמחשבה הוה ג"כ דין בהחפצא דכלאים, כי הרי גם המחשבה השפיעה על החפץ להעשות כלאים. משא"כ אם זה מסוג הד', שהפעולה - הכלאים - נעשית ע"י מעשה לבד, אבל אין העשי' מועלת ופועלת אא"כ ישנה למחשבה, הרי אין המחשבה דין בהחפצא דכלאים, כ"א בהגברא, שהרי אין המחשבה פועלת כלום על החפץ, כ"א זהו דין בהגברא. וכדמוכח מזה גופא שהובא לעיל שאם כלאים הוה מסוג הד' אפשר לפעול בשל חבירו (ורק מטעם אחר אינו פועל, כמבואר בהר"ש), אף שאין למחשבה שלו שום קישור עם דבר השייך לחבירו, הרי מוכח שאם זה מסוג הד', אין המחשבה דין בהחפץ, כ"א בהגברא, כנ"ל.

והנה החילוק בין חלק הראשון של הכתוב, "לא תזרע כרמך כלאים" לגבי החלק השני "המלאה הזרע אשר תזרע" הוא שהחלק הראשון מדבר אודות הגברא, והחלק הב' אודות החפצא, הכלאים עצמם.

ולכן באם למדין הדין (שצ"ל מחשבה) מהחלק הראשון של הפסוק, כשיטת התוס', מסתבר שזהו דין בהגברא, וא"כ ה"ז מסוג הד'. ואם למדין דין זה מהחלק הב' של הכתוב, מסתבר שזהו דין בהחפצא. וא"כ ה"ז מסוג הג'.

ועפהנ"ל נמצא ששיטת התוס' הוא שהווה מסוג הד'.

והנה עפ"ז יש לתרץ קו' האחרונים (חת"ס ועוד) על התוס' בב"ב (שם ד,ה וחייב), דהנה התוס' הקשו דלמה במחיצת הכרם שנפרצה ונתייאש מלגודרה ה"ז קידש וחייב באחריות, והא היזק שאינו ניכר לא שמי' היזק. ותירצו "דהאי חשיב היזק ניכר, שהרי ניכר הוא שהוא כלאים כשרואה הגפנים בשדה". ואח"כ הקשו דמ"ש ממטמא שנ' היזק שאינו ניכר "אע"פ שרואין השרץ על הטהרות", ותירצו דזה "לא חשיב היזק ניכר דמי יודע אם הוכשרו".

והקשו האחרונים דגם בכלאים, אף שרואה הגפנים בשדה, מ"מ מי יודע אם הי' ניחא לי'.

ועפהנ"ל י"ל שהיות ותוס' ס"ל שכלאים הוה בסוג הד', אין נוגע מה שאין מחשבתו ניכר, כי אין מחשבתו פועלת וגורמת הכלאים כלל, ובמילא אין מחשבתו חלק מההיזק, משא"כ בהכשר, שאכן ההכשר (ג"כ) פועלת הטומאה, ולכן אם אין ההכשר ניכר, ה"ז בבחי' היזק שאינו ניכר.