אגרות קודש חי"ד עמ' עג: "...דאפשר דתפילה עצמה אפי' תהי' רשות ובכ"ז כשמתפלל לפני ממה"מ הקב"ה, יונחו עליו כמה גדרים ואפי' מן התורה, גדרים הקשורים והנוגעים בכבוד המקום וכו'" עי"ש.

ובאג"ק שם עמ' קכה הוסיף דוגמא לזה: "וכמו הני הלכתא גברותא בענין דשיכור אסור להתפלל, שאף שלא מצינו שזהו דאורייתא, מובן אשר בד"א כשאין הדבר נעשה באופן דהיפך כבוד המקום, כ"א שנשתכר והגיע זמן לתפלה ורוצה להתפלל, משא"כ באם יהי' הדבר באופן דבזיון וגידוף, ה"ז היפך דיראת ה' שהוא דאורייתא כו'" ע"כ [ועי' מה שנכתב בזה בגליון תתסג וגליון תתסד].

וצ"ע, דהרי דין דשכור הוא דין מיוחד בתפלה (וכבר שו"ט בפוסקים באו"ח סי' צט באם דין זה חל גם על ק"ש (עי' רמ"א שם, ובאר היטב בשם מהרש"ל המקיל בנוגע לק"ש, ועי' סי' קפה מחלוקת בנוגע לברהמ"ז),

ועי' רמ"א סי' צט דלשאר ברכות ליכא דין שיכרות.

והחילוק בזה מובן בפשטות, דבתפלת שמו"ע הריהו כעומד לפני המלך, ולכן תפלתו תועבה כשמתפלל מתוך שכרות (בלי כוונה וכו', עי' שו"ע אדה"ז סי' קפה). אך כ"ז שייך לכאו' רק באם יש עליו מצוה מיוחדת להתפלל (מצוה מלשון צוותא וחיבור), דהרי במקרה שתפלה אינה מצוה, יקשה מהו ההבדל בין תפילת רשות לבין שאר ברכות, ובמה שונה דין תפלת העמידה משאר תפילה שהיא רשות כגון אמירת פרקי תהלים וכדומה, האם נאמר גם ששיכור אסור לקרא תהלים?

ובפשטות נראה דבתפלת העמידה יש גדר מיוחד דעומד לפני המלך וכעבדא קמא מרי' ולכן יש דינים מיוחדים באופן העמידה ודיני הפסק וכו' (ובפרט עפ"י פנימיות הענינים דזמני תפלה הם זמנים מוכשרים למעלה לאסתכלא ביקרא דמלכא וכו'), אשר כ"ז הוא לכאורה מצד מצות התפלה, אך באם אין עליו מצוה להתפלל, מהיכי תיתי שיהי' אסור להתפלל מתוך שכרות יותר משאר ברכות או סתם תפלות רשות (תהלים וכדומה)*.