פעמים אין ספור דיבר וכתב כ"ק אדמו"ר במעלת הזריזות, ואיך שפעולת הזריזות דהאדם מביאה -"מדה כנגד מדה"- הזריזות דהקב"ה (ועי' לדוגמה לקו"ש ח"ד, עמ' 1023), ואיך "'הזריזות דזריזות' דבנ"י מביאה לה'אחישנה דאחישנה' דהקב"ה", ואיך אשר "ה'חפזון דבנ"י' הביא לה'חפזון דשכינה'" "ובפרט אשר כהנים זריזין הן ואלוקיכם כהן הוא", וכו' וכו'.

ולאור הנ"ל יש לעיין בענין ה"זריזות" דהקב"ה.

ותחילה אציג שני מכתבים מרבינו בענין המקור לגודל ענין הזריזות, שניהם להחסיד ובעל צדקה הנודע ר"י הכהן כ"ץ משיקאגו, ע"ה:

באג"ק ח"ד, עמ' רסח: ...דערביי וויל איך אויך אונטערשטרייכן, וואס דער אלטער רבי שרייבט אין אגרת הקדש, סימן כ"א, אז ווי גרויס א ענין פון א מצוה איז, האט די זריזות מיט וועלכע מען טוט די מצוה גאר א גרויסע באדייטונג. ובפרט, שרייבט דער אלטער רבי דאס וועגן דעם ענין פון צדקה, און דאס זיינען זיינע ווערטער: זריזותו של אברהם אבינו ע"ה היא העומדת לעד לנו ולבנינו עד עולם כו' און איז מוסיף, אז בפרט אין "מעשה הצדקה עולה על כלנה כו' כש"כ שטוב לנו גם בעולם הזה להקדימה כל מה דאפשר..."

(ולהעיר, אשר בתניא מקשר ענין הזריזות עם ענין "השמחה וחפץ למלאות רצון קונו", וזלה"ק: "כי הנה מלבד הידוע לכל גודל מעלת הזריזות בכל המצות הנאמר ונשנה בדברי רז"ל לעולם יקדים אדם לדבר מצוה כו' וזריזותי' דאברהם אבינו ע"ה היא העומדת לעד לנו ולבנינו עד עולם כי העקדה עצמה אינה נחשבה כ"כ לנסיון גדול לערך מעלת א"א ע"ה בשגם כי ה' דיבר בו קח נא את בנך כו' והרי כמה וכמה קדושים שמסרו נפשם על קדושת ה' גם כי לא דיבר ה' בם רק שא"א ע"ה עשה זאת בזריזות נפלאה להראות שמחתו וחפצו למלאות רצון קונו ולעשות נחת רוח ליוצרו..." וכמשי"ת בעז"ה).

ובאג"ק ח"ב, עמ' קפ"ה: "...אויף חנוכה ווערט דערציילט אין מדרש (יל"ש מ"א רמז קפד) אז דער משכן (אין מדבר) איז געווארען פארטיג כ"ה כסלו, אבער דער אויבערשטער האט געהייסען אפווארטען מיטן אויפשטעלען עס ביז חדש ניסן, און אפגעצאלט דעם טאג האט מען אין 1200 יאר ארום מיט דער חגיגה פון חנוכה, ניט געקוקט אויף אלץ דאס, ווערען אידן געלויבט אז זייערע נדבות אויפ'ן משכן האבען זיי אפגעגעבן פאר צוויי טעג: יא-יב תשרי, אין פלוג וואס איז געווען דער נוצען דערפון אז דערנאך האט מען כלל ניט געהיילט מיט אויפשטעלען דעם משכן? נאר דערפון איז צו לערנען א) אויף וויפעל זריזות איז טייער..."

ויש לעיין במכתב הנ"ל בשתים א) לכאורה איך מביא כ"ק אדמו"ר ראי' מהנ"ל על גודל מעלת ענין הזריזות, בעת שרואים אשר 1) לכאו' אצל הקב"ה אינו חשוב מדת הזריזות "דערנאך האט מען כלל ניט געהיילט מיט אויפשטעלען דעם משכן", "אפגעצאלט דעם טאג האט מען אין 1200 יאר ארום". 2) בעת שנדבו בנ"י להמשכן הרי לא ידעו שיקח כ"כ הרבה זמן, וא"כ מה הקשר בין אי המהירות דהקב"ה להזריזות דבנ"י? ב) לכאורה מהנ"ל רואים במוחש שהזריזות דבנ"י אינה מביאה כלל לזריזות דהקב"ה.

וכמו"כ בנוגע לנסיון העקידה, הרי ידוע דאחר שא"א התנהג בזריזות וכו' האט עם דער אויבערשטער געשטעלט פיסלעך וכו' לעכב אותו, וכמבואר במדרשים, ומאחר שעיקר הגדלות דהעקידה הרי"ז "הזריזות הנפלאה", "כי העקדה עצמה אינה נחשבה כ"כ לנסיון גדול לערך מעלת א"א ע"ה...", הרי כיון שאברהם כבר ביטא זריזותו הנפלאה, לכאו' אין כאן מקום - ובפרט בהתנהגות ד"מדה כנגד מדה" בענין הזריזות - אז דער אויבערשטער זאל דאס אויסשלעפען.

ואותו השאלה הוא גם בנוגע "ה'חפזון דבנ"י הביאה לה'חפזון דשכינה'", שאף שבנ"י בקשו לצאת קודם לכן - באופן של זריזות וכו' - מ"מ עיכבן הקב"ה "כדי שלא יאמר אותו צדיק (א"א)וכו'", וכמו"כ בנוגע לטענת משה "ומאז באתי וכו'", וכמו"כ בנוגע לגאולתנו אשר כ"ק אדמו"ר אמר כ"פ שאינו מובן כלל וכלל מדוע משיח עדיין לא בא לאחר שכבר גמרו לצחצח וכו' וכו', והרי "'הזריזות דזריזות' דבנ"י מביאה לה'אחישנה דאחישנה' דהקב"ה"?

ונקודת הביאור בזה (הן בנוגע ליצי"מ והן בנוגע לביה"מ) מבאר כ"ק אדמו"ר (עי' לקו"ש ח"ג עמ' 823 ואילך, לקו"ש ט"ז עמ' 120 עיי"ש, לקו"ש ח"כ עמ' 10 ואילך, ועוד) אשר כיון שרצה הקב"ה שיצי"מ (וכמו"כ בנוגע לגאולה העתידה) יהא בתכלית השלימות, עם בירור הניצוצות וכו', הרי הי' כביכול "מוכרח" - לאמיתית טובתם של בנ"י - לעכבם עד שיושלם הכל. (ועד"ז מצינו להיפוך, אשר מבאר כ"ק אדמור (לקו"ש ח"כ עמ' 77 ואילך) אשר כדי שהעבודה דבירור הניצוצות - "ביזת מצרים וביזת הים" - יהא בתכלית השלימות, עכבו בנ"י עצמם אצל הים והזירוז הי' צריך לבוא מהקב"ה (עיי"ש בהשיחה).

ונמצא לפי הנ"ל "דכל העכבה לטובה" היתה עד זמן הקץ, אבל באמת "כשהגיע הקץ לא עיכבן אפילו כהרף עין" תכלית הזריזות (ועיין בשערי אורה ד"ה "יביאו לבוש מלכות", פרקים צ"ד-צּ"ו). ומובן אשר כמו"כ הוא בנוגע ליום הקמת המשכן, שהי' "מוכרח" להיות "באותו היום שנטל עשר עטרות", והתשלום שכר דוקא לאחרי 1200 שנים, בחנוכה, אבל בעת שבאו זמנים אלו "לא עיכב אפילו כהרף עין".

ולכאורה לאור הנ"ל אואפש"ל אשר המעלה "דזריזות ושמחה וחפץ" אצל א) א"א, ב) חפזון דבנ"י במצרים, ג) זירוז בהבאת כלי המשכן, ד) הזירוז בנוגע לגאולתנו, אינו מתבטא רק בהתחלת העבודה "כבישת האתון", "ויאמן העם וכו'", הבאת הכלים במשך ב' ימים, פעולות לזירוז הגאולה, - אלא גם - ובעיקר - "שהזירוז, השמחה והחפץ" יומשך כל הזמן, אף שלפי שכלנו נראה שהקב"ה אינו מתנהג באופן "דמדה כנגד מדה" און שלעפט דאס אויס בכל ד' ענינים הנ"ל (וכמו"כ בשאר ענינים).

וע"ד הצחות י"ל אשר זוהי הכוונה במש"כ בפדר"א על "ויחבש את חמורו" (חלק מהזירוז, שמחה, חפץ ואהבה דא"א בקיום הציווי), "הוא החמור שרכב עליו משה בבואו למצרים . . הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו..." שּהרי מבאר כ"ק אדמו"ר (לקו"ש ח"א עמ' 71) שהרכיבה על החמור פירושו, "אויסאיידלען און אויסלייטערען די חומריות און גשמיות".

ולפי משנת"ל הרי על האדם לברר ולזכך עצמו כדי ש"הזריזות ושמחה וחפץ" יוכל לימשך כל הזמן הוא צריך "לכבוש ולנצח" החמור שלו שטוען שהפעולות הטובות של האדם איננו מביאות ל"מדה כנגד מדה". והרי "הרכיבה על החמור" דא"א ע"ה זירוזו, שמחתו, חפצו ואהבתו התמידית בנוגע לכל עניני העקידה, למרות העכובים וכו' פתח את הצנור לבניו אחריו שיוכלו בייצוטראגען ה"עכוב" דהקב"ה בעת יצי"מ, "החמור שרכב עליו משה בבואו למצרים", וה"עכוב" דהקב"ה בנוגע לביאת המשיח, "הוא החמור שעתיד בן דוד לרכוב עליו".

ובלשון הרב: "וזריזותי' דאברהם אבינו ע"ה היא העומדת לעד [היינו שנמשך כל הזמן ולא רק בהתחלה, וע"כ היא העומדת] לעד לנו ולבנינו עד עולם".