באג"ק כרך ח עמ' רעו (שערי הלכה ומנהג או"ח ח"א סו"ס נט), במענה לאחד מאנ"ש, כותב הרבי: "בהנוגע לשאלתו אם לצרף קטן למניין, הנה הוא מילתא דתמי' ביותר בין אנ"ש, וכיון שנמצא הוא וכן אנ"ש שי' במדינה כזו שצריך לפרסם גם שם הנהגות נשיא[י]נו רבות[י]נו הק' והחסידים שלהם, במילא יש לדייק בזה יותר, ולכן לדעתי אין לעשות את הנ"ל, ובודאי כשישתדלו הרי ברוב הפעמים ימצאו מנין בני י"ג שנה".

חבל שלא העירו המו"ל ממקור "הנהגת רבותינו" בנדון - שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סי' נה ס"ה, שם מביא דעת המתירין לומר דבר שבקדושה בצירוף קטן "יותר מבן שש ויודע למי מתפללין", ומאידך דעת האומרים "שאין אשה ועבד או קטן מצטרפין בשום ענין . . ואפילו ע"י ס"ת שביד הקטן אין לצרפו", ומסיים: "וכן עיקר". אבל ממשיך "ואעפ"כ אין למחות באותן שנוהגין להקל בשעת הדחק לצרפו . . כיון שיש להם על מה שיסמוכו", עיי"ש. והעיקר - לפלא שרבינו אינו מביא פס"ד מפורש זה במענה (ואפילו אם נזכר הפס"ד כבר במכתב השואל), במקום "הנהגות רבותינו והחסידים שלהם", ורק מעיר ש"מילתא דתמיהא ביותר" היא.

ואולי - כפי הניכר מהמענה - היה קושי רב להשיג מנין. ואולי לא היה המנין על טהרת חב"ד, כך שאולי מצד הדין היה מקום לסמוך על הפס"ד ש"אין למחות" במישהו שלא מאנ"ש, שמצרף קטן. וגם בזה צ"ע - האם הכוונה ב"אין למחות" היא שמותר גם לענות אמן וברכו וקדושה במנין כזה, דאל"כ - עצ"ע, ל"ל לתלות השלילה ב"מילתא דתמיהא"*.