בגליון האחרון שי"ל לקראת י"א ניסן שקו"ט הרב אברהם ברוך גערליצקי שי' במכתב כ"ק אדמו"ר (שזה עתה י"ל) בענין איסור חמץ – אי אזלינן בתר מקום החמץ או הבעלים.

וז"ל המכתב: "בשאלתו, בהתאם לחילוק הזמנים שבמקומות השונות בכדור הארץ מהו הדין באם המאורע במקום אחד והאדם במקום אחר.

וע"ד מה שאמרתי מכבר בהנוגע לחמץ, אשר פשיטא שאין האיסור חל על החמץ כ"א בבוא זמן הביעור במקום בו נמצא החמץ, ולא במקום שנמצאים הבעלים, שהרי חוכא וטלולא הוא לומר שיהי' החמץ אסור באכילה בבקר יום י"ד מפני שהבעלים שלו נמצאים במקום ששם כבר לאחרי חצות י"ד, ומזה גם מסקנא במוצאי חג הפסח, שיהי' מותר באכילה בעוד היום גדול מפני שהבעלים נמצאים במקום אחר,

ומה שיש לספק בזה הוא, בענין זה עצמו, באם מותר לבעליו למכור החמץ במקום המצאו הוא, כיון שבמקום המצאו של החמץ לא חל עליו איסור עדיין, ועדיין לא מצאתי בזה סמוכין להכרעה,

ומה שמובא באחרונים וגם בזה מחולקים הם, הוא בדיני אבילות, כשהנפטר והאבלים במקומות מרוחקים, ושעת הפטירה הוא לא ביום אחד מפני חילוק הזמנים, איך לנהוג בהנוגע ליארצייט וכיו"ב ומצויין בשוה"ג השו"ת[1]." עכ"ל המכתב.

ומקשה הרב הנ"ל עמ"ש כ"ק אדמו"ר: "פשיטא שאין האיסור חל על החמץ כ"א בבוא זמן הביעור במקום בו נמצא החמץ, ולא במקום שנמצאים הבעלים, שהרי חוכא וטלולא הוא לומר שיהי' החמץ אסור באכילה בבקר יום י"ד מפני שהבעלים שלו נמצאים במקום ששם כבר לאחרי חצות י"ד . . "

ומקשה שם - הרי איירי בנוגע איסור אכילה והנאה לאותם הנמצאים במקום החמץ, וא"כ מאי קמ"ל? הרי זה פשוט שעליהם ישנה איסור אכילה והנאה בחמץ זה, כיון דאיסורים אלו אינם שייכים כלל לאיסור ב"י ותשביתו שעל הבעלים, שהרי גם על חמץ של גוי והפקר חייבים כרת אם אכלם, וכל דיון האחרונים הוא רק לגבי הבעלים לבד, כאשר נמצא במקום אחר שאצלו עדיין זמן היתר או איסר.

וכתב הרב הנ"ל שרוב האחרונים הכריעו שהולכים אחר מקום הבעלים והביא קצת מדבריהם, וכתב שכנראה גם כ"ק אדמו"ר הכריע הספק שהולכין אחר הבעלים, לפי הידוע לו שנהג למכור חמץ הנמצא באוסטרליא אף שכבר הי' אחרי זמן האיסור שם.

עוד כתב לתלות את השאלה בחקירה אי איסור חמץ הוא איסור גברא או חפצא, והביא מחלוקת בשו"ע סתמ"ז שאולי תלוי בזה, אבל לבסוף כתב שגם לפי הצד שחמץ הוי איסור חפצא, מ"מ הרי גם איסור זה תלוי בבעלים, ולכן צריך לילך אחר מקום הבעלים, ולא מקום החמץ, ע"ש.

הנה ראשית יש להעיר שיש כאן ב' שאלות שונות שאינן תלויות זב"ז (א) הנמצא במזרח אחרי זמן האיסור אם יכול למכור חמצו במערב כששם קודם זמן האיסור, (ב) הנמצא במערב קודם זמן האיסור וחמצו במזרח ושם כבר אחרי זמן האיסור, אם יכול לבטל ולמכור חמצו.

בנדון שהאדם במזרח, על האדם כבר חל חיובי הפסח, רק הספק הוא אם חיובו כולל גם חמץ שנמצא קוה"פ או שחמץ זה אינו בכלל חיובי ואיסורי פסח. אבל בנדון שהחמץ במערב הספק הוא האם החפץ שחל עליו הפסח, יכול לגרום חיובים ואיסורים דפסח לגבי הבעלים שנמצא קוה"פ.

ויתכן לומר שכשהאדם במזרח יכול למכור חמצו שבמערב, וגם לומר שכשהאדם במערב יכול עדיין למכור חמצו שבמזרח, כי בכדי לעבור על החמץ בעינן תרתי – שגם יחול על הבעלים חיובי פסח, וגם החמץ יהי' במקום ששם פסח.

לפ"ז נמצא שמה שמכר כ"ק אדמו"ר חמץ דאוסטרליא אינו ענין לספק המכתב, דדייק במכתב לשאול "באם מותר לבעליו (הנמצא במזרח) למכור החמץ במקום המצאו הוא, כיון שבמקום המצאו של החמץ (במערב) לא חל עליו איסור עדיין", ולא שאל בנדון ההפוך, (וגם לגבי איסור אכילה לעיל במכתב שם, האריך להביא ב' האופנים בער"פ ומוצ"פ אבל בשניהם בנדון שהחמץ במערב והבעלים במזרח).

ואולי דייק לשאול כן, כי בנדון שהחמץ במזרח (כהא דאוסטרליא) לכאו' הוא ספק אחר – האם החפץ שחל עליו הפסח, יכול לגרום חיובים ואיסורים דפסח לגבי הבעלים שנמצא קוה"פ. ומה שמסתפק במכתב הוא רק בנדון שעל האדם כבר חל חיובי הפסח, רק הספק הוא אם כולל גם חמץ שנמצא קוה"פ או שחמץ זה אינו בכלל חיובי ואיסורי פסח.

והנה בקובץ היומם להגרי"מ טוקצינסקי ז"ל (הדן בשאלות קו התאריך, י"ל בשנת תש"ג, ע' פה) עוסק בשאלה זו בארוכה, ומסקנתו (א) הנמצא במזרח אחרי זמן האיסור יכול למכור חמצו במערב כששם קודם זמן האיסור, דבזה אזלינן בתר מקום החמץ, ועדיין לא חל על החפץ שם חמץ האסור, והוי כמו עיסה מגולגלת טרם נתחמצה. (ב) הנמצא במערב קודם זמן האיסור יכול לבטל חמצו שבמזרח כששם כבר אחרי זמן האיסור, דבזה אזלינן בתר הבעלים, דאף שחל איסור על החפץ והוא עתה איה"נ, אבל כל זמן שלא חל על הבעלים תשביתו וב"י יש לו עדיין רשות להפקירו ולבטלו, עיי"ש היטב, ועוד נדבר בזה להלן.

אלא שהרי"מ טוקיצינסקי כתב שהחמץ שבמזרח הוא אסוה"נ לכל העולם, אלא שעדיין יכול להפקירו ולבטלו כי לא חל על הבעלים מצות תשביתו, ו"עשאן הכתוב כאילו הם ברשותו", אבל למכור האיסוה"נ לכאו' אי אפשר לשיטתו.

אבל לכאו' אפשר לומר יותר מזה, שבנוגע חמץ שבמזרח יכול הבעלים שבמערב אפילו למכור, כי אף אמנם מצד החפץ הרי כבר חל שם חמץ ואיסוריו עליו, הרי זהו רק מצד זמן הפסח, וכשיעבור הפסח יסתלק האיסור, וכמו"כ אם נוציא החמץ ממקום זה למקום אחר יסתלק איסור שכבר חל עליו, עד"ז כשלהבעלים עדיין אינו פסח, הרי בכל הדינים הנוגעים אליו, ובכלל זה חיוב ביעורו ואיסור הנאתו ומכירתו של החפץ שבמזרח, אין עדיין פסח ואיסור חמץ בעולם, ובמילא מכירתו מכר.

בסגנון אחר: כמו שיתכן שחפץ א' יתחלק לב' חלקים וברגע א' יהי' חלק א' בפסח וחלק הב' יהי' קוה"פ, כן י"ל שכל עניני בעלות החפץ נקבעים לפי מקום הבעלים ובמילא לגבי זה ה"ז קוה"פ, אף שחומר החפץ נמצא כבר בתוך הפסח.

(ויל"ע איך יהי' הדין באם ישרוף אדם הנמצא במזרח חמץ הנמצא במזרח השייך לבעלים שבמערב לענין תשלומים, דיתכן דהואיל והבעלים אינם מצווים לבערו עדיין, הוי כמו חמץ של נכרי שאין שום היתר להזיקו וחייבים עליו תשלומין, אף שאסור באכילה והנאה לישראל).

ועדיין יתכן שהספק שבמכתב במקומו עומד, בנוגע בעלים שבמזרח והחמץ במערב, דיתכן שחיוב תשביתו וב"י ואיסור הנאה חלים על רק על חמץ כזה שנמצא בזמן פסח, ולא על חמץ שמותר לאוכלו במקומו (דאף שלגבי בעלותו הרי כבר הגיע הפסח, אבל זהו כמו בעלות בפסח על עיסה שעדיין לא נתחמצה) כמ"ש הרימ"ט שם. בסגנון אחר: בעינן תרתי – שגם הבעלים וגם החמץ יהיו בזמן הפסח כדי לעבור עליו.

[ובאמת המח' דסתמ"ז שהביא הרב הנ"ל יתכן ששייך לספק זה, אבל לא מטעמו, דלמ"ד דחמץ חשיב התירא בלע, וצריך לחול עליו שם חדש דחמץ איסור, א"כ יתכן דלגבי הבעלים הנמצא במזרח בזמן הפסח אין על החמץ במערב שם חמץ, אבל למ"ד דחשיב איסורא בלע וקוה"פ שמו עליו, א"כ יתכן דלגבי הבעלים ישנה חיוב ביעור גם לגבי חמץ זה[2], ועדיין יש לחלק].

ובנוגע הקושיא מאי קמ"ל במה שביאר שאיסור אכילה לא יתכן לפי הבעלים, הרי פשיטא שלגבי בני אדם הנמצאים במקום החמץ האיסור חל לפי מקומם ולא לפי בעל החמץ?

הנה כוונת כ"ק אדמו"ר לומר לכאו' דאיסור החפצא החל על החמץ בודאי תלוי במקום החמץ ולא בבעלים, כמ"ש "פשיטא שאין האיסור חל על החמץ כ"א בבוא זמן הביעור במקום בו נמצא החמץ" ולא מדבר מבנ"א הנמצאים שם, אלא מדבר על החמץ. וזהו לאפוקי ממה שרצה הרב הנ"ל לבאר בסוף מאמרו דאיסור החפצא תלוי בבעלים (ורק שבנ"א במקום ההוא מוזהרים לאוכלו באיסור גברא), ולא הרגיש שבזה תירץ קושייתו וסתר דברי המכתב.

ומקדים כ"ק אדמו"ר יסוד זה, כי (א) מכאן למדים שהאדם (בעל החמץ) לא גורם שהמאורע (חלות איסור חמץ) שנמצא בזמן אחר, יחשב לפי הזמן שלו. ואוסיף בזה דסברת כ"ק אדמו"ר היא גם באם אין שום בן ישראל במקום ההוא, וכל הנפ"מ הוא רק לגבי ישראל זה. דאף "שלא ניתנה תורה אלא לישראל ולא לעצים ואבנים" (שו"ע אדה"ז יו"ד סק"צ, פו), מ"מ א"א לשנות המציאות שלגבי חפץ זה עתה הוא בוקר י"ד, ואיך יחול עליו איסור?

(ב) זהו הקדמה הכרחית לספקו לגבי אם מותר לו למכור, דהספק הוא – מחד על הבעלים יש כבר איסור גברא דתשביתו וב"י וא"כ זה כולל גם חמץ שבמערב וא"א לו למוכרו, או י"ל לאידך שעדיין יכול למכור חמץ זה דאולי לא אמרה התורה תשביתו אלא על חמץ כזה שבמקומו הוא אסור, והרי הקדים כ"ק אדמו"ר שפשיטא שחמץ זה עדיין מותר, א"כ כזה חמץ הוי כמ"ש הגרימ"ט כעיסה שטרם נתחמצה.

[ובסגנון המכתב: בנדון שהחמץ במזרח השאלה היא אם המאורע (חלות איסור חמץ) לפי הזמן שבמקום ההוא בכוחו לגרום שינוי לגבי האדם שבמקום אחר. וזהו סברא רחוקה לכאורה, וע"ד מה שפשיטא שלגבי המאורע עצמו לא מתחשבים בזמן של מקום האדם, כמו"כ מצב האדם לא משתנה מצד מקום המאורע (ואם נאמר שמחוייב לבער חלק מחמצו ואינו יכול למוכרו כשאצלו בוקר י"ד, הר"ז שינוי במצב האדם).

ובנדון שמכתב כ"ק אדמו"ר אין השאלה אם לשנות מצב החפץ עצמו לפי בעליו או לשנות מצב האדם עצמו לפי חפצו, אלא הספק הוא האם בנוגע ליחס הבעלים לחפצו האם מתחשבים במקום החפץ או שהכל לפי מקום הבעלים, והוי כאילו החפץ נמצא איתו].

ולחידודא י"ל: אם יקדש אדם אשה שנמצאת איתו במערב בבוקר יום י"ד בחמץ (שמקנה לה אגב קרקע) הנמצא במזרח יהי' קידושיו קידושין (אף שחל כבר איסור אכילה והנאה על החמץ אינה חל עדיין לגבי איש ואשה אלו), אבל אם יקדש אשה בחמץ לאחר שתגיעי למקום פלוני במזרח והגיעה לשם אחר חצות י"ד והוא נמצא במערב אינה מקודשת, כי חל על החמץ איסור אכילה והנאה ולגבי דידה אין בו שו"פ.

והספק הוא כשקידש אשה הנמצאת איתו במזרח בחמץ הנמצא במערב (ומקנה לה אגב קרקע) אחר חצות יום י"ד, אם יש בו שוויות ויכולים עדיין למוכרו לגוי א"ל. אבל אם הי' במזרח ואמר התקדשי לי בחמץ זה לאחר שתגיעי למקום פלוני במערב, והגיעה בבוקר י"ד, ואצל האיש כבר חצות י"ד, הנה בזה יל"ע כי גם אם נפשוט הספק שהוא אינו יכול למכור, וא"כ הוא לא נתן לה שו"פ, אבל הרי לגבי דידה יש בו שו"פ, וזכתה בו מכח אמירתו, כי אינו הפקר לכל (עי' קו"א שו"ע אדה"ז סתל"ה), ואולי שייך לשקו"ט אי בתר דידי' או בתר דידה אזלינן (וכאן עדיף טפי מנדון המשל"מ אישות רפ"ה, ושעה"מ שם, וראה תד"ה שתי בנותיך קידושין ז, ב).‏

[1]) בנוגע למה שסיים כ"קאדמו"ר במכתב בנדון שהנפטר במקום א' והאבלים במקום אחר לענין קביעות יום היא"צ, הנה בשוה"ג ציינו המו"ל המ"מ שכתב כ"ק במכתב אחר (ד'תרסז) ושם ציין לכל בו אבלות להרב גרינואלד ז"ל וספר דודאי השדה ושו"ת כתב סופר ועוד.

יש להעיר, בספר הרב גרינואלד תולה השאלה בטעמי תענית היא"צ – דלפי טעם הלבוש שהורע מזלו של בן ביום זה יש לילך אחר מקום הבן, אבל לטעם המחה"ש משום כבוד ותועלת הנפטר יש לילך אחר הזמן במקום הנפטר, אלא שלטעם ספר חסידים "שהאב והבן גוף אחד, ודין שיצטערו הבנים" יל"ע.

ולכאו' שאלה זו אינו נוגע כ"כ לשאלת החמץ, אבל כד דייקת לא בא כ"ק לקשר זאת לחמץ, אלא מביאו רק בנוגע השאלה הראשונה "בשאלתו, בהתאם לחילוק הזמנים שבמקומות השונות בכדור הארץ מהו הדין באם המאורע במקום אחד והאדם במקום אחר". ואין ידוע על מה שאל השואל, מ"מ מסגנון השאלה ("המאורע") משמע דדמי יותר לשאלת יא"צ מאשר לשאלת החמץ.

וגם להעיר שבס' דודאי השדה על הלכות אבלות (שמציין כ"קאדמו"ר באגרת אחרת) ומביאו בכל בו אבלות שם אכן מאריך בשאלת החמץ, ולא הי' לי פנאי לעיין. ובנוגע כתב סופר חיו"ד סקפ"ח שמציין שם לא מצאתי שם השייכות לעניינו.

[2]) ידוע החקירה בגדר איסור חמץ – אם האיסור הוא חמץ ורק שזמן האיסור הוא בימי חה"פ או שגדר האיסור הוא חמץ בפסח, ועד"מ בשר בחלב, ואכ"מ.