באגרות קדש ח"ה ע' קצה מפרש רבנו זי"ע את התיבות "בחמלה רבה" שב"מודה אני" (בתרגום ללה"ק): כשהיהודי קם בבקר משנתו הוא מכיר בכך שהקב"ה בעל הבית על העולם, ומושל על העולם "בחמלה רבה", עכת"ד לעניננו. והנה מזה מובן שהרבי מפרש שתיבת "רבה" מוסבת על "בחמלה". ולפי זה לכאורה פירוש "אמונתך" הוא, שהיהודי מאמין ומכיר בכך. ויש לומר שהמקור לכך שתיבת "רבה" מוסבת על "בחמלה" הוא בנוסח ברכת "אהבת עולם", שאומרים בה: "חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו". ומזה אנו למדים שאם נאמר תיבת ריבוי אחרי תיבת "בחמלה", הרי היא בודאי מוסבת על "בחמלה".

אך לכאורה קשה, שהרי התיבות "רבה אמונתך" מקורם מהפסוק (איכה ג, כג) "חדשים לבקרים רבה אמונתך". ופירושו לפי המובא באיכ"ר עה"פ (ומובא גם בקונטרס ענינה של תורה החסידות אות יו"ד): "על שאתה מחדשנו בכל בקר ובקר, אנו יודעין שאמונתך רבה לתחיית המתים". ולפי פירוש זה תיבת "רבה" אינה מוסבת על "בחמלה". ולפי זה צ"ע למעשה איך יש לקרוא תיבות אלו ב"מודה אני", כלומר היכן יש להשים פסיק בתיבות אלו?

והנה בסידור רבנו מופיע נקודה לאחרי תיבת "בחמלה", ומזה מובן שעל פי פשט תיבת "רבה" אינה מוסבת על "בחמלה", וממילא יש לעצור קצת אחרי תיבת "בחמלה", ולסיים "רבה אמונתך". אך היות שאמונים עלינו דברי רבינו זי"ע, ובפרט שכמ"פ ניתן לשמוע בשיחות הרבי שאומר במפורש "בחמלה רבה" ברצף אחד, לכאורה יש מקום לומר תיבות אלו ברצף אחד, באופן שתיבת "רבה" תהיה מוסבת הן על "בחמלה" והן על "אמונתך", וכאילו כתוב: "בחמלה רבה, רבה אמונתך".

ולענין הנקודה שבסידור, יש לבאר כפתגמו של כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע שאמר בימי ילדותו (הובא בקונטרס הנ"ל סוס"ט), אשר ה"נקודה" שאחרי תיבת "בחמלה" שב"מודה אני" צריכים לפושטה על כל היום כולו - כי בכל רגע ורגע שבמשך כל היום צריכה להיות העבודה ד"מודה אני". ולכאורה כשאומרים "" ברצף אחד, אין לך "לפושטה" גדול מזה. ועצ"ע.